רבים סבורים כי שיח המקדם תפישה גזענית לא יכול לדור בכפיפה אחת עם הומניטריות. אולם במהלך המאה ה־19 רשתות סיוע מערביות ניסו, לסייע לארמנים בין היתר באמצעות הטענה שהארמנים הם חלק מן "המערב" לא רק בשל אמונתם הנוצרית אלא גם בשל השתייכותם הגזעית.
"השאלה הארמנית", בדומה למגוון "שאלות" או בעיות מיעוטים אחרות כמו השאלה האירית או היהודית, הגיחה במלוא עוזה במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19. משך מאות בשנים חיו הארמנים, שנמנים ברובם על הכנסייה הארמנית האפוסטולית (Armenian Apostolic Church), תחת שלטון מוסלמי־עות'מאני. עד למאה ה־19 ונוכח שיטת המִילֵת (Millet) העות'מאנית, נשמרו חלק מזכויות הארמנים שחיו במרחביה העצומים של האימפריה, אולם עם עליית הלאומיות של המאה ה־19 והתפרקותה המתמשכת של האימפריה העות'מאנית, הורע מצבם.
בקונגרס ברלין של 1878, שכונס כדי לסיים את מלחמת רוסיה– טורקיה, אומץ לראשונה שיח משפטי בין־לאומי בשאלות מיעוטים. בין היתר, סעיף 61 של אמנת הקונגרס קבע כי בחסות המעצמות, האימפריה העות'מאנית תבצע רפורמות ביחס לארמנים החיים בשטחה. אך חרף ההוראה, שנועדה לעזור למיעוט הארמני, מצבו והורע והלך לאחר הקונגרס. הדברים הגיעו לכדי שיא חדש בטבח הארמני המוקדם (1894–1896) ("הטבח החמידי" (על שם הסולטן עבדל חמיד השני), שבמהלכו נרצחו בין 100,000 ל־300,000 ארמנים. כידוע, צרות הארמנים לא תמו עם הטבח המוקדם, וב־1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1915) , "הטורקים הצעירים", בעלי בריתם של הגרמנים, חוללו את השואה הארמנית שבמהלכה נטבחו מעל למיליון ארמנים.
בשנים שקדמו לטבח המוקדם ומאז קונגרס ברלין, קמו ברחבי המערב, בעיקר בבריטניה, צרפת, גרמניה וארצות הברית רשתות סיוע טרנס־לאומיות שנועדו לסייע לארמנים הנרדפים. הפעילים ברשתות הומניטריות לא רשמיות אלו כללו גם גורמים מן הפזורה הארמנית, שבמהלך המאה ה־19 החלה להתבסס בעיקר בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית . המניע של הארמנים שהיו מעורבים ברשתות הסיוע היה ברור, הם רצו לעזור לבני עמם שנרדפו ונטבחו על ידי האימפריה העות'מאנית. לעומת זאת, נשאלת השאלה בדבר המניעים של הגורמים הלא ארמנים במערב לעזור לארמנים המרוחקים, שחיו בעיקר במזרח אסיה הקטנה, במעמקי האימפריה העות'מאנית. יש לכך כמה תשובות.
ראש וראשון היה המניע האוניברסלי־הומניטרי. זו בדיוק התקופה שבה החלה לצמוח התודעה ההומניטרית המודרנית אשר במסגרתה קמו ברחבי המערב ארגונים כמו הצלב האדום שביקשו, בדומה לרבות מן הפעילויות ההומניטריות של ימינו, לשלוח סיוע למקומות שונים ומרוחקים בעולם אף בהיעדר קשר אתני, גיאוגרפי או דתי ישיר בין הגורם המסייע לבין הגורם הנזקק. מעניין לראות כי חלק מהגורמים שניסו לעזור לארמנים היו מאד מרוחקים מהם, לא רק מבחינה גיאוגרפית. לדוגמה, המיעוט היהודי בבריטניה ניסה לשלוח סיוע לארמנים במהלך הטבח המוקדם. העזרה ההומניטרית לארמנים, ובתוך כך גם ההתגייסות של יהדות בריטניה למאמץ, אולי מסמלת את קו פרשת המים שבין ההומניטריות הקדם־מודרנית לבין ההומניטריות המודרנית. קודם למודרנה, מתן העזרה היה כמעט בכל המקרים פנים קבוצתי, בבחינת "עניי עירך קודמים". מתן העזרה התבסס על קשר (בעיקר דתי) בין המסייע לבין הנזקק. אולם החל מהמאה ה־19, בין היתר כתוצאה מן המאבק בעבדות, ניתן לראות כי החלה להתפתח תודעה הומניטרית רחבה יותר שכוללת בתוכה גם עזרה לנזקקים שאינם חלק מקבוצת ההתייחסות המיידית.
מניע נוסף שמוצע כהסבר לעזרה המערבית לארמנים, שייתכן שמחליש את הטיעון בדבר המעבר לתודעה ההומניטרית המודרנית, הוא מניעים דתיים, בדומה להומניטריות הקדם־מודרנית. כלומר, העובדה שהארמנים הנוצרים נרדפו על ידי הטורקים המוסלמים היא זו שגרמה לגורמים במערב הנוצרי לסייע לארמנים. יש בפנינו, אם כך, מעין תפיסה מוקדמת של המושג המאוחר (והבעייתי) של "מלחמת ציוויליזציות" שלפיה, מאז עליית האסלאם במאה השביעית לספירה, התקיים עימות בין המזרח המוסלמי לבין המערב הנוצרי. לפי תפיסה זו, המערב היה מוכרח לסייע לארמנים, האומה הראשונה שקיבלה עליה את הנצרות (301 לספירה).
אולם בעוד שהמניע האוניברסאלי והמניע דתי מוכרים, הרי שבעיקר כתוספת למניע הדתי ולרעיון "מלחמת הציוויליזציות" התפתחה בעשורים האחרונים של המאה ה־19 גם תפיסה גזענית שקידמה את העזרה לארמנים. טענה שהפכה להיות רווחת אצל רבים במאה ה־19 ורישומה ניכר בעיתונות התקופה, היתה שיש לשלוח עזרה לארמנים בשל השתייכותם לגזע הארי. כלומר, הארמנים הם חלק מן המערב לא רק בשל דתם הנוצרית אלא גם בשל השתייכותם הגזעית. זוהי נקודה מעניינת ומורכבת שכן היא מציבה בפנינו אוקסימורון, שהרי קידום הסיוע ההומניטרי, שנחשב בצדק לדבר חיובי, נעשה באמצעות שיוך וטיעון גזעני, שהוא כמובן שלילי. זוהי הכוונה במושג "הומניטריות גזענית" (Racist Humanitarianism) אשר מופיע בכותרת. באמצעותו אני מבקש להדגיש כי כדי לקדם את הפעולה ההומניטרית, המסייע מציג את מקבל הסיוע כשייך לאותה קבוצה גזעית כמוהו. מושג זה שונה מהמונח הידוע במחקר כ־"ההצלה הלבנה" (White Saviourism), שגם במסגרתו עולה הביטוי "הומניטריות גזענית" לתיארר הומניטריות כפעולה "לבנה" המופנית כלפי האחר, הלא־לבן והנחות לכאורה.
נשאלת השאלת מדוע נזקקו גורמים במערב להעלות את המרכיב הגזעי/ארי כדי לקדם את העזרה לארמנים? האם לא היה די בטיעון האוניברסאלי או בטיעון של זהות דתית כדי לעורר את הציבור ואת הממשלות האירופאיות לפעולה? להתפתחות הטיעון ה"הומניטרי־גזעני" יש כמה הסברים:
בראש ובראשונה, בעשורים האחרונים שהמאה ה־19 הגזענות המדעית צברה פופולאריות, ומושגיים כגון "שמיות", "אריות" הפכו לנחלת רבים. לכן אין זה מפתיע שנעשה שימוש במונחים אלה כדי לתאר קבוצות אנושיות ואת הזיקות הכביכול־מדעיות שחיברו ביניהם.
סיבה אפשרית נוספת היא שבעיני רבים במערב, הנצרות הארמנית נתפשה כזרה, ולא השתייכה לזרם הנוצרי המרכזי . מבלי להיכנס לדקויות תיאולוגיות, הארמנים, כמו הכנסייה האתיופית ואחרים, השתייכו לכנסיה המזרחית המוקדמת ונחשבו בעיני הכנסייה האורתודוקסית כסוג של מינות נוצרית. נוכח זאת, המסיון המערבי הפנה את מרבית מאמציו במאה ה־19 להמרת דתם של הארמנים לנצרות "הנכונה". משמע, מכיוון שהכנסייה הארמנית נתפשה כ"בעייתית" או זרה נעשה ניסיון לחזק את התמיכה בארמנים באמצעות יצירת זיקה גזעית ביניהם לבין המערב. זאת ועוד, ייתכן שהיה צורך להדגיש את היותם של הארמנים "ארים" משום שרבים במערב זיהו אותם כבעלי תכונות משותפות עם היהודים. שני העמים היו מבודדים, ללא עצמאות וחיו תחת שלטון עוין. כמן כן, הארמנים והיהודים נתפסו כעמים שעסקו במסחר וכבעלי קשרים ענפים, חוצי גבולות. אם כן, אולי מתוך הרצון להגדיל את התמיכה בארמנים במערב ולהבחין בינם לבין היהודים, הודגשה השתייכותם הגזעית השונה.
במובן מסוים, תפישות גזע עדיין משפיעות על השאלה למי ומדוע לעזור. כך למשל, בעוד שרוב המדינות המערביות מגלות אדישות כלפי מאות, אם לא אלפי, מהגרים מוסלמים ונוצרים מאפריקה שטובעים במהלך נסיונותיהם לחצות את הים התיכון, אירופה קיבלה בזרועות פתוחות פליטים לבנים ונוצרים שנמלטו מן המלחמה באוקראינה. יש, אם כן, היררכיה הומניטרית מתמשכת, המעוצבת על ידי תפיסות גזעיות־דתיות. אכן, בעיקר בשל זוועות השואה, קטגוריות מדומיינות מסוימות – ובפרט המושג "ארי" – אינן נאמרות עוד במפורש, אולם משמעותן ההרסנית ממשיכה להשפיע ואפילו לעצב פעולות הומניטריות.
ד"ר עודד שטיינברג, Cardinal Franz Koenig Chair in Austrian Studies, מרצה בחוגים ליחסים בין־לאומיים ולימודים אירופיים (פורום אירופה) באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקרו, כהיסטוריון אינטלקטואלי, מתמקד בחילופי רעיונות מעבר לגבולות חברתיים ולאומיים בבריטניה המודרנית ובגרמניה. פרסומיו בוחנים היבטים בהיסטוריה האינטלקטואלית, התרבותית והדיפלומטית של בריטניה וגרמניה. ספרו האחרון הוא Race, Nation, History: Anglo-German Thought in the Victorian Era (University of Pennsylvania, 2019). הפרויקט החדש שלו מתמקד ביחס האירופי לשאלת הארמנים במהלך המאה ה־19.