בחינתו הקרובה של תוקפו של חוק איסור צריכת זנות היא הזדמנות לקבוע מחדש את מטרות החוק, תוך קישור תופעת הזנות לאי־שוויון מגדרי שמהווה הבסיס לה
מהותה של תופעת הזנות היא שימוש בגוף לצורכי מין בתשלום. הרוב הגדול של האוכלוסייה במעגל הזנות בישראל הן נשים. קורבנות תופעת הזנות חשופות לפגיעות רבות: התעללות גופנית, ניצול ודיכוי כלכלי ועוד. גם כשהתופעה אינה מלווה במעשי אלימות, היא מבטאת ניצול ודיכוי נשים. קורבנות תופעת הזנות חשופות לקלון חברתי ולסטיגמות רבות. המחיר שהן נאלצות לשלם הוא כבד, והיכולת לצאת ממעגל הזנות היא מוגבלת. מרבית הקורבנות גדלו בסביבה אלימה ומתעללת, גם בתוך התא המשפחתי, והחיים בזנות הם המשך ישיר למעגל האלימות בו גדלו. אני מסכימה עם טענה רווחת לפיה הבחירה בזנות לעולם אינה בחירה אמיתית וחופשיה, כיוון שהיא נובעת מפערי כוחות מובנים, מצוקה, טראומה והיעדר חלופות.
איסור צריכת זנות בישראל
ביולי 2020 נכנס לתוקף חוק איסור צריכת זנות (הוראת שעה ותיקון חקיקה), התשע"ט–2019, הקובע שצריכת זנות היא עבירה מינהלית, שבגינה מוטל קנס. מטרת החוק, לפי דברי ההסבר שלו, היא לצמצם את תופעת הזנות תוך שיקום, הסברה, חינוך ואכיפה. מטרה זו נובעת ממאפייניה הפוגעניים ונזקיה הפיזיים והנפשיים על האוכלוסיות העוסקות בזנות. היא מביאה בחשבון שסיבות ההיקלעות לזנות מקשות לראות בה תוצאה של בחירה אוטונומית, ושהאוכלוסייה במעגל הזנות, בעיקרה נשים, נמצאת ב"מלכוד" המקשה על יכולת היציאה ועל תהליך השיקום.
החוק קובע קנס של 2,000 ש"ח לעבירה ראשונה, וכפל קנס לעבירה חוזרת. בגין ביצוע העבירה בנסיבות מחמירות, או שלוש פעמים ומעלה, ניתן לפתוח בהליך פלילי ולהגיש כתב אישום. העונש בגין צריכת זנות מקטין או קטינה הוא עד חמש שנות מאסר. לצד הפללת הצרכן בלבד, החוק לווה במדיניות שיקום לאוכלוסיות בזנות, לרבות הקצאת תקציב של 90 מיליון ש"ח. תקנות איסור צריכת זנות (אמצעי חלופי להטלת קנס), תש"ף–2020 מציעות אמצעי חלופי: סדנה פסיכו־חינוכית או מענה פרטני של שירות המבחן, הבודק את התאמת המבקש כתנאי להפעלת האמצעי החלופי. תקנות אלו הותקנו לפי החוק מתוקף סמכות רשות של שר המשפטים.
יישום החוק התעכב בשל ההיערכות למענה שיקומי וחינוכי משלים, ולכן האכיפה המשטרתית החלה בשנת 2021. כך, ישראל עברה ממדיניות הפללה של חלק מההתנהגויות הקשורות לתופעת הזנות (בכלל זה, היה ונשאר איסור על סרסרות ועל צריכת שירותי מין מקטינים), למדיניות הרואה בזנות תופעה פסולה כשלעצמה, שיש לצמצמה, באמצעות איסור על צריכת זנות. כמו כן, החוק נקבע כהוראת שעה לתקופה של חמש שנים נוכח אי הוודאות לגבי השלכותיו, רמת האפקטיביות שלו והשפעתו על רווחתן של האוכלוסיות המצויות כיום במעגל הזנות, בהתאם לסיבות המפורשות בדברי ההסבר לחוק וכן בדו"ח הצוות הבין־משרדי לצמצום צריכת זנות שבחן את הסוגיה בטרם חקיקת החוק.
מחקר של מכון ברוקדייל, שבין היתר בדק את השפעת החוק מנקודת מבטן של הנשים בזנות, מראה שהחוק מאפשר לאוכלוסיות בזנות יציאה מהמעגל ומודעות לזכויותיהן. בעוד שחלק מהמרואיינות חוות השפעות שליליות או מתנגדות להתערבות בחופש העיסוק, רוב המרואיינות שהשתתפו במחקר תמכו בחוק וציינו שלא היו בוחרות בזנות אילו הייתה להן אפשרות אחרת.
גישות מדיניות לתופעת הזנות והתכליות בבסיסן
יש מספר גישות עיקריות בנוגע לאופן שבו מדינה יכולה להתמודד עם תופעת הזנות. על אף שניתן למצוא בבסיסן רציונליים מרכזיים שונים, תפיסות חברתיות שונות יכולות להביא להסדרים דומים ואף תפיסה חברתית אחת יכולה להוביל להסדרים שונים. החלוקה שלהלן מתארת את ההסדרים המקובלים ואת הרציונל המרכזי שניתן למצוא בבסיס כל גישה.
גישה אחת נוקטת לגליזציה ורגולציה של הזנות, ובכך מאפשרת זנות תחת פיקוח ותנאים. רציונל אחד בבסיס הגישה הוא שזנות היא תופעה נתונה, ושיש קושי, ואף בלתי אפשרי, לשרשה, ולכן יש להגן על האוכלוסיות בזנות. רציונל אחר של גישה זו הוא שזנות היא עיסוק לגיטימי, המממש את האוטונומיה של אישה, וכל שנדרש הוא למגר את הסטיגמה החברתית הנלווית לזנות ואת הנזקים הכרוכים בהיעדר פיקוח. גישה שנייה נוקטת אי־הפללה מוחלטת ובכלל זה התערבות מינימלית בתופעה ככל הניתן. גישה זו מניחה את הצורך בניתוק האיסור הפלילי (ככל שישנו) ושלילת התיוג של העוסקות בזנות כאמצעי למאבק בסטיגמות הכרוכות בה. גישה שלישית נוקטת קרימינליזציה, ואוסרת על זנות ועל המעשים הנלווים, בשל הרציונל לפיו מדובר בתופעה פסולה שיש להוקיע את כל המעורבים בה. בפועל, במדינות הנוקטות גישה זו מרבית האכיפה מופנית כלפי העוסקות בזנות.
גישה רביעית דומה במהותה לגישה השלישית אך נוקטת בהפללה של חלק מהמעורבים בתופעה. בבסיס גישה זו התפיסה לפיה אין להעניש את האוכלוסיות העוסקות בזנות, בשל היותן הן עצמן קורבנות העבירה. בהתאם לכך, המעשים הנלווים לזנות אסורים, אך לא העיסוק בזנות עצמו. כך, גישה שבבסיסה הצורך להגן על האוטונומיה של הנשים ומניעת ניצולן, אוסרת על מעשים שמבטאים ניצול, כמו סרסרות. הנחה נוספת הנובעת מגישה זו היא שצמצום הביקוש לזנות היא הדרך המיטבית למיגור התופעה, ולפיכך יש לאסור גם על צריכת זנות. בבסיס הגישה הזו ניתן גם למצוא את ההכרה בכך שזנות משמשת להנצחת דיכוי של נשים. כך, הכניסה למעגל הזנות לעולם אינה תוצאה של בחירה חופשית, שכן היא מבוססת על "תודעה כוזבת", על תפיסה של נשים כאובייקטיבים מיניים בעולם של פערי כוחות מגדריים. לפי גישה זו, כל אינטרקציה במסגרת זנות כרוכה בנזקים, מבלי שבהכרח תכלול אלימות (ואם כי נוכח היעדר חופש הבחירה ופערי הכוחות, ניתן לומר שבהכרח מדובר בצורה של אלימות), שכן היא משרישה תפיסות פסולות לגבי נשים ובכך משמרת אי־שוויון מגדרי. לכן יש למגר לא רק את התופעה, אלא גם את התפיסות הפסולות שבבסיסה.
הקשר בין זנות לשוויון
הגישה האחרונה, של הפללה באמצעות איסור צריכת זנות והמעשים הנלווים לזנות, היא המשקפת את הדין הישראלי. עם זאת, נראה שהחוק אינו מצהיר על הצורך למגר אי־שוויון ותפיסות פסולות כלפי נשים. בכך מנותק שיח הזכויות והשוויון המגדרי מההסדר המשפטי, ולמעשה גם מהתופעה של זנות. זאת, למרות שהמציאות ההיסטורית שאפשרה והובילה להתפתחותה של תופעת הזנות היא מציאות של פערי כוחות בין גברים לנשים ואי־שוויון מגדרי. המאפיינים המרכזיים של הזנות והאוכלוסייה המרכזית שעוסקת בזנות לצד התפיסות לגביהן, עדיין משקפים אי־שוויון זה. הכרה בכך תאפשר להעריך בצורה מדויקת יותר את הנזק והפגיעה בזכויות הטמונים בזנות, ולספק הצדקה להגברת המאמצים למיגור התופעה.
בשנת 2021 ישראל הצטרפה לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם. האמנה קוראת למדינות לפעול לצמצום הביקוש לניצול סחר בבני אדם (למשל סחר בנשים למטרות זנות) וכן לשקול הפללת השימוש בשירות של קורבנות סחר (למשל שירותי זנות). כבר לפני כן, בשנת 1991, ישראל אשררה את האמנה לביעור אפליה נגד נשים לצורותיה משנת 1979 (CEDAW), בה התחייבה לנקוט אמצעים מתאימים, לרבות חקיקה, כדי "להבטיח... לנשים... שימוש בזכויות האדם ובחירויות היסוד, והנאה מהן, על בסיס של שוויון עם גברי". מחויבות המדינה לפעול לביטול ומניעת הפליה נגד נשים כוללת גם את ההפליה המושרשת בתופעת הזנות.
הזכות לשוויון הוכרה בישראל כזכות חוקתית הנגזרת מהזכות לכבוד בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות מוכרת בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א–1951 ובחוקים נוספים. גם החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח–1998, מהווה הסדרה פלילית להתנהגות המבוססת על שוויון מגדרי, כפי שבא לידי ביטוי במטרות החוק בסעיפו הראשון. מיגור ראוי של תופעת הזנות מחייב הכרה בפגיעה בזכות לשוויון של נשים ובהפליה המתמשכת הנובעת מהתופעה. הכרה זו תואמת תפיסה הרואה בתופעות מגדריות שימוש בנשים כאובייקט מיני. גישה זו מצויה בבסיסם של חוקים שונים, בעיקרם החוק למניעת הטרדה מינית, המשתמש במשפט לשינוי תפיסות חברתיות ותרבותיות (לרבות סמויות). השימוש בחקיקה לשינוי חברתי וחינוכי מסייע לא רק במיגור התופעה ובטיפול בפגיעה בכבוד הנשים, אלא הוא גם כלי חיוני למיגור תפיסות פסולות, ובכללם אי־שוויון מגדרי ותפיסות סטריאוטיפיות, באמצעות עמידה על התשתית הערכית שבבסיס החקיקה. חוקים מהסוג האמור מבטאים גישה המכירה בצורך לשינוי מבני־מגדרי, לצד קביעה הצהרתית לקידום שוויון מגדרי.
הסטיגמות הנלוות לתופעת הזנות משרישות דימויים שליליים כואבים. נשים בזנות נתפסות כלא שפויות, בעלות אופי רעוע, מזוכיסטיות וסוטות. הן גם נתפסות כלא מחונכות, מכורות וגנבות. אישה בזנות נתפסת כמופקרת, כישלון חרוץ, כעבד, כמי שמוכרת את כבודה ומוכנה להתחייב לכל מעשה משפיל. זונה "נהפכה קללה רווחת שמטרתה להשפיל אישה – כל אישה". התפיסה של אישה כאובייקט מיני בולטת בתופעת הזנות והיא משמשת להנצחת הדימוי של נשים בכלל. פרופ' נויה רימלט טוענת שצריכת זנות משרתת מערך של צרכים חברתיים, ביניהם "שימור הפרדה סמלית ומעשית בין נשים מהוגנות לבין נשים זונות", וש"עצם קיומה של הזונה אפשר לגברים לכפות קודים מחמירים של צניעות מינית על הנשים האחרות". דוגמאות אלו המבטאות דימויים ותפיסות השליליות כלפי נשים בזנות, מקבעות תפיסות גם ביחס לנשים, פוגעות במעמדן החברתי ומשמרות אותו. כאמור, האמנה לביעור אפליה נגד נשים מחייבת את המדינה להכיר בפגיעה האמורה ולפעול לקידום מעמדן. יצוין שזוהי פגיעה הנבדלת מהפגיעה הישירה בקורבנות בזנות, שהמאבק בה מוכר במסגרת מטרות החוק.
כעת כשהחוק לאיסור צריכת זנות עומד לבחינה, זוהי ההזדמנות לקבוע מחדש את מטרותיו. המאבק למיגור תופעת הזנות נועד לא רק להציל את הקורבנות בזנות ולמגר את התופעה, אלא גם להוקיע אותה, להכיר בפגיעה הנובעת ממנה ובכך לקדם שוויון מגדרי. לשיטתי, ההכרה בפגיעה בשוויון היא בעלת ערך כשלעצמה, ונגזרת ממנה מחויבות רבה יותר מזו הקיימת היום. זוהי אינה התפיסה שהובילה בהכרח לתמיכה הנרחבת בחוק, אך אני סבורה שהחשיבות בהצהרה על המטרה של קידום שוויון גוברת על הקשיים הנובעים מההתנגדות להכרה בה כתופעה מגדרית במהותה. גישה זו מחייבת לפעול קודם כל להארכת תוקף החוק, וזאת תוך התייחסות למטרה של קידום שוויון מגדרי.
מאבק "מתון" – על פרקטיקת האכיפה
לאכיפת החוק לא הוקצה תקציב והיא מתבצעת לפי יכולת המשטרה ותיעדוף שלה. הנתונים מראים ירידה דרסטית באכיפה: מ־2,828 קנסות ב־2022 ל־173 בשנת 2024, כלומר ירידה של 94%. החוק נאכף כמעט באופן בלעדי במרכז הארץ. עד כה ניתן רק קנס אחד באילת, שבה זירות זנות רבות. הנתונים מעוררים שאלות: מהן הסיבות לירידה באכיפה? האם מדובר בבשורה משמחת על צמצום התופעה או בירידה במאמצי האכיפה?
ישנם מספר הסברים אפשריים לירידה באכיפה, לצד תלונות מכיוונים שונים כלפי גורמי אכיפה. לגבי היקף התופעה, ממחקר המבוסס על דיווח עצמי בנוגע להיקף צריכת הזנות מאז חקיקת החוק עולה ש־10%–12 מהגברים בישראל הם צרכני זנות. אם כך, ישנם מאות אלפי צרכני זכות. אפילו בשנת 2022, כאשר האכיפה הייתה בשיאה, מספר הקנסות היה נמוך בהרבה ממספר צרכני הזנות המוערך. למרות הקושי לבודד גורמים שעשויים היו להשפיע על הביקוש לזנות, נראה שהמחקר מצא מתאם הפוך בין אכיפת החוק לחיפוש הזנות ברשת. כך, לאחר חקיקת החוק חלה ירידה בהיקף החיפוש המקוון של מונחים הקשורים לביקוש זנות, בעוד שהחל מאמצע 2022, עם הירידה באכיפה, חלה עלייה בהיקף החיפוש. לפי הנתונים, הירידה באכיפה אינה משקפת צמצום התופעה. עולה השאלה האם האכיפה, בקצב בו היא מתרחשת כעת, משמשת כלי יעיל בהרתעה מפני צריכת זנות.
פרקטיקה האכיפה במסגרת החוק היא רק היבט אחד במחויבות המשפטית לתופעה, אך יש בה מרכיבים חיוניים נוספים, כמו שיקום וטיפול באוכלוסיות בזנות ושילובן בחברה, שכן לא ניתן לשרש את התופעה מבלי לדאוג לקורבנות.
מה עושים?
יש צורך בחקיקה ואכיפה ההולמים את האינטרס המוגן. הוראת השעה עתידה לפוג השנה ובהתאם, יש לפעול להארכת תוקפה. לשם הבטחת המחויבות למאבק בתופעה, יש לפעול גם לחקיקת חוק קבוע. הקשר בין פגיעה בשוויון לבין זנות, כדרך לאפיין את הערך החברתי המוגן, מחייב להעביר את הדיון מזירה של תפיסות חברתיות להדגשת הזכויות המוגנות. לשיטתי, ראוי לשנות את סעיף המטרה בחוק כך (התוספת מודגשת): "מטרתו של חוק זה להביא לצמצום הזנות... מתוך הכרה במאפייניה הפוגעניים של הזנות ובנזקים הכרוכים בה, וכדי לקדם שוויון בין המינים ולהגן על כבודו של האדם וחירותו." הכרה בכך תדרוש מחויבות רבה יותר למאבק בזנות, ובהתאם, רמת אכיפה גבוהה ואפקטיבית כפי שנראה שהייתה בתחילת יישומו של החוק. אם יהיה צורך בבחינה אם האיסור נחוץ, במתכונת הנוכחית של עבירה מינהלית בפרט, לדעתי ראוי לעשות זאת רק לאחר יישום מיטבי של המודל הנוכחי, כלומר אכיפה אפקטיבית של האיסור.
כיוון שהוראות החוק לא מתייחסות לשיקום, אני סבורה שהוא אינו משקף מחויבות מלאה למאבק לקידום שוויון ולהוקעת התפיסות לגבי נשים, ונשים בזנות בפרט, שכן כאמור לעיל, שיקום ויכולת היציאה ממעגל הזנות הם מרכיבים אינהרנטיים בתופעה. בהתאם, יש להסדיר גם את מרכיב השיקום מפורשות בחוק ולא להסתפק בביטוי לחלק מהמענים השיקומיים בהחלטת ממשלה בלבד.
צמצום צריכת זנות מחייב שינוי תודעתי. ההיבט החינוכי־תפיסתי בחוק משלים להצהרה על המטרה בבסיסו. ראשית, יש לשנות את סמכות הרשות הקבועה בחוק לקביעת אפשרות לאמצעי חלופי, לסמכות חובה, כדי להעניק את האפשרות לסדנה פסיכו־חינוכית לכל עובר עבירה המעוניין בכך. שנית, העלאת מודעות למאפיינים הפסולים בזנות וקישורה לפגיעה בשוויון, יוכלו להשפיע גם הם על מיגור התופעה. למשל בנוגע להטרדה מינית, תופעה שאינה בלעדית לנשים אך חושפת אי־שוויון מגדרי, אנו רואים שהשימוש בשיח השוויון מוכיח את עצמו (וכמובן שהכרחי להבהיר, כפי שהובהר לגבי הטרדה מינית, שזנות אינה תופעה הנוגעת לנשים בלבד). שיח השוויון באמצעות החוק יכול לסייע בהפחתת הלגיטימציה לצריכת זנות, ובזיהוי המכנה המשותף בין זנות לתופעות אחרות הנובעות מפערי כוחות מגדריים, למשל פורנוגרפיה ואלימות כלפי נשים. לא עוד תופעה המשמרת תפיסות סטריאוטיפיות שליליות כלפי העוסקות בזנות בפרט ונשים בכלל, אלא הכרה בתפיסה המזהה את שורש והשלכות התופעה ומוקיעה אותם.
תגיות הרלוונטיות: נשים, שוויון מגדרי, חקיקה
