בגדה המערבית ובירושלים המזרחית נעצרים ילדים פלסטינים באופן שיטתי, רחב היקף ויום-יומי. כמעט מדי לילה פולש הצבא לבתי משפחות פלסטיניות ושולף ילדים ממיטותיהם החמות אל חדרי חקירה קרים ומאיימים, ולמרות זאת החברה הישראלית לא יודעת על כך דבר.
איור: רות גוילי
איך ייתכן שבמרחק כמה קילומטרים ספורים מאיתנו מתנהלת מציאות המוכרת לכל משפחה פלסטינית, מציאות שכל עשרות אלפי החיילים והחיילות ששירתו מעבר לקו הירוק מכירים ומודעים אליה, אך עדיין לא מוכרת לרוב הישראלים והישראליות? שאלה זו מטרידה ולא נותנת מנוח. מטרתה של ההתארגנות הורים נגד מעצרי ילדים היא להפוך את המציאות השקופה, המודחקת והמושתקת הזו לנושא מרכזי בשיח הציבורי.
קשה לנקוב במספר המדויק של הילדים הנעצרים מידי שנה. בבקשות חופש מידע של הורים נגד מעצרי ילדים וארגונים נוספים העוסקים בסוגיה – המוקד להגנת הפרט, בצלם,military court watch ואחרים – מתקבלת תמונה מטושטשת לגבי היקף התופעה. אותם גורמי אכיפה, ובעיקר מהמשטרה, נותנים לכל ארגון נתונים שונים. אולם גם המספרים השמרניים ביותר מדברים על לפחות כ-1000 ילדים הנעצרים במהלך כל שנה, לתקופות זמן שונות . על פי מעקב שערך ארגון "בצלם" על בסיס נתונים של שירות בתי הסוהר, היו בכל רגע בין 150 ל-200 ילדים פלסטינים נתונים במעצר או במאסר. רוב הילדים נחשדו או הואשמו בזריקת אבנים.
ההיקף המספרי של התופעה הוא רק חלק מהתמונה הכוללת. הפרקטיקות הנלוות לכל מעצר הן שגורמות לנתונים הללו להפוך לסיפור קשה שהשלכותיו ילוו את החברה הפלסטינית עוד שנים רבות. את השפעות התופעה תארו קבוצה של אנשי ונשות בריאות הנפש בראשותה של מיכל פרומן בחוות דעת מקצועית באופן הבא:
"מעצר, חקירה, הליך משפטי ומאסר הינם ללא ספק אירועי חיים שליליים המפגישים עם גורמי סטרס רבים כולל חוויות המעוררות תחושות של חוסר שליטה, בלבול, אי-ודאות וחרדה רבה. הקטינים הפלסטינים העצורים, מעצם החוויות שהם עוברים במעצר, נמצאים בעיצומה של התמודדות עם מצב דחק, בעל פוטנציאל ליצירת תגובות דחק קשות.
אנו יודעים שבמקרים רבים המצב הנפשי המעורער של הנערים הפלסטינים לאחר תקופת המעצר, פוגע ביכולת החזרה לתפקוד גם לאחר השחרור. ואכן, נערים משוחררים רבים מדווחים על סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית קשה של קשיי שינה, סיוטים, הרטבת לילה, עוררות יתר, עצבנות וקשיים בריכוז, ורבים מהם אינם מצליחים לחזור לספסל הלימודים. הופעתם של הסימפטומים הפוסט טראומטיים לאחר השחרור מעידה על רמת הדחק הגבוהה בה מצויים הנערים העצורים".
לא רק הילדים העצורים יסבלו מטראומה וקושי נפשי. בני המשפחה כולה עלולים לסבול במשך זמן רב מקושי נפשי ומחרדה. כך תיאר לי למשל חברי מטול כרם, שהתקשר אלי לא מזמן: הצבא פרץ לביתו על מנת לעצור את בנו הגדול שהוא בגיר, אולם בעת הפעולה התעורר הבן הצעיר, כבן 12, כשרובה אם 16 מכוון אל פניו. עברו כבר שבועות מאז האירוע אבל את המראה של קנה הרובה הילד לא שוכח.
העדויות הרבות של חיילים (למשל זו) המופיעות בפרסומים של "שוברים שתיקה" משירותם בגדה המערבית, מסייעות, משלימות ונותנות תוקף לעדויות הרבות של הילדים ובני משפחותיהם. השיטה חוזרת על עצמה מדי לילה: קבוצה של לוחמים, פעמים רבות עם פנים צבועות או רעולי פנים, פורצת לבית עם נשק שלוף ודרוך, מעירה את בני המשפחה ומפרידה ביניהם. הילד שסומן על ידי המודיעין והשב"כ מוצא מהבית לפעמים תוך אלימות קשה פיזית ומילולית. מחוץ לבית החיילים אוזקים את ידיו ומכסים את עיניו וכך הוא מובל לתוך ג'יפ צבאי. בני המשפחה שאינם יכולים ללוות אותו נשארים בבית כשהם אינם יודעים לאן נלקח, מדוע ולכמה זמן. מה שמתחולל בתוך הג'יפ תלוי באופיים של החיילים ולא דווקא במדיניות עקבית. פעמים רבות הילדים סופגים מכות, בעיטות, קללות ויחס משפיל. במצב הזה, מבולבלים, עייפים ושרויים בדיסאורינטציה, מגיעים הילדים לבסיס צבאי, שם הם מחכים במשך שעות רבות לחקירה על ידי חוקרי המשטרה או חוקרי שב"כ (בהתאם לסוג ובחומרת העבירה בה הם מואשמים). גם אם ניתן לילדים ייעוץ משפטי טרם החקירה, הוא נעשה בטלפון, במשך דקות ספורות, כשהחוקרים מאזין ועורכי הדין לא בקיאים בנסיבות החקירה.
פעמים רבות במהלך החקירה, שהיא אירוע קשה לכל אדם, מאיימים החוקרים על הילדים פעמים רבות שימנעו מבני משפחתם אישור עבודה או סיוע רפואי אם הילדים לא יודו או לא יפלילו את חבריהם. עורכי הדין שנמצאים בקשר עם "הורים נגד מעצרי ילדים" מספרים כי מרבית הילדים מבקשים לרצות את החוקרים כדי לסיים את החקירה ולכן מודים או מפלילים אחרים, בתקווה שעורכי הדין והוריהם יסדרו אחר כך הכל ויחזירו את הסדר והצדק לכנו. אחרי ההודאה או ההפללה קשה מאוד להביא לזיכוי ולכן רוב המקרים נגמרים בהסדרי טיעון. אך הילדים, מיותר לציין, נשארים במעצר עד תום ההליכים.
האמצעים והשיטות המתוארים מנוגדים למשפט הבינלאומי ולדין הישראלי. למרות זאת הן בירושלים המזרחית והן בגדה המערבית נעשה בהם שימוש.
- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו ובהיותו בן חורין (סעיף 1 לחוק).
- אמנת האו"ם לזכויות הילד, שישראל צד לה מאז 1992, וחלה ביחס לכל ילד המצוי בשליטת המדינה (בשטח המדינה או מחוץ לו), וסובבת סביב כבוד האדם של הילד. הזכויות הקבועות באמנה מכוונות לספק את ליבת כבוד האדם של הילד - את הצרכים והאינטרסים המכוונים לקיומו הפיזי, לשמירה על חייו ועל שלמות גופו ונפשו, לקידום הליך התפתחותו ההרמונית, למימוש האוטונומיה האישית שלו ולהעצמתו הגופנית, הנפשית, השכלית, הרוחנית, החברתית והרגשית. האמנה מתייחסת באופן קונקרטי למעצרי ילדים וקובעת:
- "לא יישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר" (סעיף 37(2)).
- הילד שחירותו נשללה זכאי שינהגו בו באנושיות ותוך כיבוד אישיותו כבן אדם ובאופן המתחשב בצרכיהם של בני גילו (סעיף 37(3)).
- ילד אשר נטען כי הפר את הדין הפלילי או נקבע שהפר אותום זכאי להיות מטופל באופן המתיישב עם תחושת כבודו של הילד וערכו העצמי, והמחזק את הכבוד שהוא רוכש לזכויות האדם ולחרויות הבסיסיות של אחרים, תוך התחשבות בגיל הילד ובחיוניות שילובו בחברה ומילוי תפקיד יצירתי בה (סעיף 40(1)).
- תיקון מס׳ 14 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל״א-1971 נועד להתאים את החוק לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאמנת האו"ם לזכויות הילד, במטרה לעגן הגנות על קטינים בהליך פלילי. זאת תוך התחשבות בזהותו המתפתחת ותוך שמירה על כבודו של הקטין, ותוך מתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול ושילובו בחברה (סעיף 1א (א) לחוק).
במסגרת התיקון עוגנו כמה הגנות:
- בחישוב שיקולי המעצר נקבע כי מעצר של ילד צריך לשמש כאמצעי אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר. בקבלת החלטה בעניין זה יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו (סעיף 10א).
- יש לאפשר נוכחות הורה בחקירה והיוועצות עמו, ויש חובה לנמק בכתב אי הזמנת הורה. יש להזמין עובד סוציאלי או קצין מבחן אם הורה לא מוזמן ויש מגבלה על משך המעצר המותר עד לנוכחות הורה (סעיף 9ח).
- ישנו איסור לחקירת קטין בשעות הלילה (סעיף 9י).
- חובת פירוט זכויות לילד שנעצר לפני ביצוע חקירה (ס' 9ט(א)).
- כבילת ילד (איזוק ) תעשה כאמצעי האחרון ולזמן הקצר ביותר הנדרש להשגת המטרה והבאה בחשבון של גיל הקטין והשפעת הכבילה על שלומו הגופני והנפשי (ס' 10ב).
החוקים, העקרונות והכללים האלו חלים גם על מעצרו, עיכובו, חקירתו ומשפטו של קטין פלסטיני תושב מזרח ירושלים. אולם שם גורמי אכיפת החוק עושים שימוש בחריגים לחוק, למשל בסעיף 9ז(3) לחוק הנוער המאפשר לחקור קטין ללא הודעה להורה במקרה שהקטין חשוד בעבירת ביטחון. כך לגבי כל ההגנות המצוינות לעיל. כלומר מעצר של קטין החשוד בזריקת אבן ייעשה בניגוד לרוח החוק ולהגנות המעוגנות בו משום שיסווג כמי שעבר עבירה בטחונית.
התמונה שעולה מכל האמור היא שמערכת אכיפת החוק מפלה באופן חמור, שיטתי ומכוון בין ילדים פלסטינים, לבין ילדים ישראלים: ילדים ממזרח ירושלים מופלים באופן בו מפרשות רשויות החוק את חוק הנוער, ודרך סיווג העבירות כעברות ביטחון, מונעים מהילדים את ההגנויות המצויות בחוק. כלפי הילדים הפלסטינים , עליהם לא חל החוק הישראלי – ישראל אינה מקיימת את הוראות החוק הבינלאומי וההגנות המעוגות בו כלפי קטינים.
עצם ההגנה רק על ילדים ישראלים, אלה שהם "משלנו", עומדת בסתירה לעקרון המרכזי באמנה המקנה זכויות לילדים ברחבי העולם, באשר הם ילדים, ללא תנאי נוסף של אזרחות, תושבות או כל סטטוס אחר.
ילדים פלסטינים נמצאים תחת שליטתנו ואין מי שיגן עליהם מפנינו. יתר על כן, אלו שפוגעים באופן ישיר, יומיומי ושיטתי בילדים הפלסטינים הם הילדים שלנו. החיילים. כל אחד ואחת בתורו ובתורה שותפים פעילים בהרס הנעורים של ילדים פלסטינים.
אסיים בציטוט ממאמרן של קורין וייל זאבי ושרה מצר
"עוולות הכיבוש בכלל, ומעצרי הילדים בפרט, הם מעשים שנעשים בגיבוי המדינה והחברה שאנו חלק ממנה, וחמור מכך – על ידי שליחי המדינה שעמם נמנים גם בנינו ונכדינו. מצב זה מגלם את המורכבות המרובדת של היחסים שבין קורבן ותוקפן ושל מבייש ומתבייש כאחד, שיש לפרום אותם. העובדה שמעצרי ילדים מתבצעים הרחק מהעין משפיעה על כך שהם הופכים גם לרחוקים מהלב. במצב זה נראה לנו שכמעט ואין באפשרותנו לפעול ולהשפיע על המציאות, הבושה וחוסר האונים מתגברים. המצב של סטנדרטים שונים בנוגע לזכויות ילדים משני צדי הקו הירוק, משאיר אותנו ללא הכלים שאנו רגילות להשתמש בהם בטיפול בילדים שסובלים מאפליה ומאלימות. נשארת רק הבושה במערומיה".
וייל זאבי ומצר עוסקות בתפקיד הייחודי של אנשי ונשות מקצוע מתחום בריאות הנפש מול פגיעה מערכתית ושיטתית בנפשם של ילדים, אולם אני סבורה שהתחושה אותה הן מתארות נכונה לכולנו. לכן, למרות, ועל אף הקושי המערכתי, המשפטי והרגשי מוטל עלינו תפקיד משמעותי לא להכנע לתחושות חוסר האונים והבושה ולא להתמסר להגנות ולהצדקות הנגישות לכולנו. עלינו להמשיך ולהשמיע את הסיפור של מעצרי הילדים הפלסטינים ולהאבק בשיטה ובמדיניות בכל האמצעים העומדים לרשותנו.
עו"ד מוריה שלומות, מגשרת ומנחה הליכי צדק מאחה. מנ"כלית "הורים נגד מעצרי ילדים", חברת מועצת העיר תל אביב, בת 54, אמא לשניים, מתגוררת בתל אביב.