הבגרות הצעירה הינה תקופה מובחנת בין הילדות לבגרות, שמאפייניה הייחודיים משפיעים, בין היתר, על מעורבותם של בגירים צעירים בהליך הפלילי. אולם, מערכת המשפט בישראל לא מספקת מענה ראוי לצרכים הייחודיים של קבוצה זאת במסגרת ההליך הפלילי.
בשנים האחרונות גוברת והולכת ההכרה ברחבי העולם בתקופת הבגרות הצעירה כתקופת חיים מובחנת בין הילדות לבגרות. תקופה זו מתאפיינת בשינויים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים משמעותיים, אשר ממשיכים להתרחש גם לאחר גיל 18. השינויים הללו משפיעים על התנהגויות רבות, כולל התנהגויות המובילות למעורבות בפלילים. בפוסט אדון במאפיינים הייחודיים של הבגירים הצעירים ובהתייחסות שיש בחקיקה ובפסיקה בישראל לפלח אוכלוסייה זה. לאור הידע שהצטבר לגבי מאפייני אוכלוסייה זו והשלכותיהם על מעורבותם של בגירים צעירים בפלילים, אני סבורה שעל המדינה להתאים את ההליך הפלילי, החל משלב החקירה ועד הענישה, לצרכים הייחודיים שלהם. התאמות אלו יכולות להוביל להליך הוגן מותאם יותר, התומך בשיקומם של הצעירים ומפחית את הסיכוי להישארותם במעגל הפשיעה.
בגירים צעירים – רקע ומאפיינים ייחודיים
סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב–1962 קובע ש"אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר". קביעה זו של גיל בגרות אחיד משקפת תפיסה לפיה בתקופת חיים זו מסתיימים תהליכי התפתחות משמעותיים אשר משפיעים על האופן בו המשפט מעריך את המשמעות של מעשי האדם.
מטבע הדברים, המשפט נדרש להציב קו גבול שרירותי, על אף שתהליכי ההתפתחות משתנים מאדם לאדם בהתאם למאפייני אישיותו ולנסיבות חייו הייחודיות. אולם, הצבת קו הגבול מבטאת תהליכים קוגניטיביים וחברתיים המתרחשים במעבר בין התקופות, כמו גם תפיסות הנוהגות בחברה ביחס לבני אותו גיל. ניתן להניח כי בישראל חובת הגיוס בגיל 18 לחלק מהאוכלוסייה משפיעה הן על תפיסת האדם כבגיר על ידי החברה והן על החקיקה הרלוונטית.
בקרב חוקרים מתחומים שונים ישנה הכרה בתקופת ביניים, המפרידה בין תקופת הילדות לבין תקופת הבגרות, והיא "תקופת הבגרות הצעירה". המונח המבטא את תקופת הבגרות הצעירה – "בגרות מתהווה" (emerging adulthood), נטבע לראשונה בשנת 2000 על ידי הפסיכולוג ג'פרי ארנט, אשר הגדיר את התקופה הזו כתקופה התפתחותית קריטית: המעבר מנערות ותלות בהורים או באפוטרופוסים לצורך השגחה והדרכה (כמו גם תמיכה רגשית וכלכלית), לבגרות ועצמאות מלאה.
תקופת הבגרות הצעירה מתאפיינת בתהליכי התפתחות קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים הנמשכים מעבר לגיל 18. ביחס לקו הגבול העליון של תקופת הבגרות הצעירה שוררת אי הסכמה. יש חוקרים המציבים אותו באמצע שנות ה־20 ואילו יש שמציינים את גיל 35 כגבול העליון של תקופת חיים זו.
בעוד שקטינים לרוב חיים עם הוריהם ומנהלים חיים יציבים, ומבוגרים כבר מוצאים יציבות מבחינת מגורים, משפחה ותעסוקה, קבוצת גיל זו מאופיינת בחוסר יציבות, מעברים ושינויים רבים. צעירים רבים נמצאים במצב של חקירה עצמית, חיפוש אחר מסלול חיים מתאים וניסוי וטעייה. במובנים רבים זוהי תקופה של אפשרויות רבות לעתיד שפתוחות בפני הצעירים, ושל חופש לחקור את אותן אפשרויות. למעשה, זהו שלב בחיים שבו צעירים צוברים הרבה התנסויות וחוויות לפני שמתעצבת האישיות שלהם והם מקבלים החלטות שישפיעו על חייהם בטווח הרחוק.
זוהי תקופה, ביחס לשלבים אחרים בחיים, המאופיינת ביותר התנהגות סיכונית, נוכח חקירת הזהות והרצון לחוות מנעד רחב של חוויות טרם קבלת האחריות והתפקידים של מבוגרים. סיבה נוספת לכך שתקופה זו מאופיינת ביותר התנהגות סיכונית היא שמדובר בשלב ביניים – מחד גיסא כבר אין את ההשגחה ההורית, ומאידך גיסא לצעירים עדיין אין את ההגבלות שיתלוו לתפקידם כמבוגרים. כך, לאחר נישואים, מבוגרים, בדרך כלל, מפחיתים את ההתנהגות הסיכונית ואף עוד יותר לאחר הבאת ילדים לעולם וכניסה לתפקיד ההורה.
התנהגות סיכונית נובעת גם ממבנה המוח המתפתח שעדיין לא הגיע לבשלות מלאה. התפתחות המחקר בתחום המוח בעשורים האחרונים הובילה לשינוי בהבנה של תהליכי התבגרות קוגניטיביים. בעוד שבעבר היה נהוג לחשוב שהתפתחות המוח מסתיימת בסביבות גיל 18, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהליכי שינוי מסיביים ועמוקים במוח נמשכים עד גיל 25 ואף מעבר לכך. המחקרים מראים כי חלקים חשובים במוח הקשורים לשיפור ביכולות קוגניטיביות בסיסיות, בהסקה הגיונית, ביכולת לשלוט ברגשות, לתכנן מראש, לשקול סיכונים ותגמולים ולקבל החלטות מסובכות ממשיכים להתפתח לאורך תקופת הבגרות הצעירה. המחקרים מראים כי כל עוד המוח לא השלים את התפתחותו, האדם הצעיר רגיש יותר ללחץ חברתי ולתמריצים מיידיים, מפגין יכולות שליטה עצמית נמוכות יותר, ומתקשה להעריך את ההשלכות ארוכות הטווח של התנהגותו. האימפולסיביות של צעירים, חיפוש אחר סיכונים והיכולת המוגבלת לשקול השלכות לטווח הרחוק משפיעים על מעשיהם, אשר לעיתים מובילים להסתבכותם בפלילים. המחקרים השונים בנוגע לתהליכים הקוגניטיביים אשר נמשכים לתוך הבגרות, מצביעים על כך שכפי שבקרב קטינים עדיין מתרחשים תהליכים פיזיולוגיים שיש בהם כדי להפחית מאחריותם כשהם מסתבכים בפלילים, תהליכים אלה מתרחשים גם בקרב בגירים צעירים. יחד עם זאת, העובדה שהמוח המתבגר עוד נמצא בהליכי התפתחות, מגדילה את הסבירות שדפוסי התנהגות אנטי־חברתיים ייעלמו, באופן שמגדיל גם את פוטנציאל ההצלחה של הליכי השיקום.
תקופת הבגרות הצעירה - היבטים פליליים
לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2019, כ־29% מהמורשעים בדין היו בגילים 19–24, כאשר חלקם של בני קבוצת גיל זו מכלל האוכלוסייה היה רק כ־10%. כלומר, שיעור המעורבות בפלילים של קבוצת גיל זו הינו פי שלושה מזה של חלקם באוכלוסייה. בהמשך לכך, חלק גדול מהאסירים המוחזקים בבתי הכלא בישראל הינם צעירים בגילאי הבגרות הצעירה. בשנת 2020 כ־20% מהאסירים המוחזקים בבתי הכלא היו בני 18–25, כלומר פי שניים מחלקם באוכלוסייה.
לצורך למידת היקף התופעה של פשיעה בקרב בגירים צעירים הגישה הקליניקה לזכויות נוער וצעירים במצבי סיכון באוניברסיטה העברית בקשת חופש מידע למשטרה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח–1998. מהנתונים שהתקבלו עולה כי בשנים 2017–2022 הוגשו 308,822 כתבי אישום נגד בגירים, 102,440 מהם נגד בגירים צעירים ו־205,382 נגד בגירים בני 26 ומעלה. כלומר, כשליש מכתבי האישום שמוגשים נגד בגירים על ידי המשטרה, מוגשים נגד בגירים צעירים. באותן שנים ניתנו 66,462 פסקי דין כנגד בגירים צעירים, שב־44,257 מהם ישנו רכיב של מאסר כחלק מהעונש. לעומת זאת, באותן שנים ניתנו 111,967 פסקי דין כנגד בגירים בגילאי 26 ומעלה, שב־53,291 מהם העונש כלל רכיב של מאסר.
הנתונים מלמדים על שיעור פשיעה גבוה בקרב קבוצת הבגירים הצעירים ושיעור כליאה גבוה. יש לייחס תשומת לב מיוחדת לנתונים האמורים, בפרט נוכח דו"ח שפורסם באנגליה, לפיו בגירים צעירים שיושבים בכלא נמצאים בסיכון גבוה יותר לפגיעה עצמית מזה של בגירים. ממצא זה משקף את הקשיים והאתגרים המשמעותיים שבהם נתונים הצעירים שבכלא, החשופים לא פעם לניצול מצד האסירים הבגירים. כמו כן, ממצא זה תואם את ההערכה המקובלת לפיה תנאי המאסר בבתי הכלא אינם תואמים את הבגרות הנפשית של רבים מבני קבוצת גיל זו. נוסף על כך, התפיסה המוסרית של בגירים צעירים מושפעת מאוד מהסביבה שמקיפה אותם. בעקבות זאת, ולאור כך שבשנים אלו מתרחשים תהליכי עיצוב זהות משמעותיים, ההשפעה השלילית של נורמות עברייניות שרווחות בבתי הכלא, עלולה להיות גדולה יותר על אסירים בגילאי הבגרות הצעירה. לצד הפוטנציאל המוגבר לשיקום, בגירים צעירים נפגעים באופן קשה מתקופות ממושכות במאסר, בדומה למה שידוע על נערים ונערות עד גיל 18.
הדין הישראלי לגבי בגירים צעירים בישראל
התייחסות בחקיקה
על אף שלאוכלוסיית הבגירים הצעירים יש מאפיינים ייחודיים ושהם מהווים פלח משמעותי מהנאשמים בפלילים, ההתייחסות המפורשת היחידה אליהם בספר החוקים הישראלי היא בסעיף 38(א) לחוק העונשין, תשל"ז–1977, ובסעיף 1(1) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד–1964 בהקשר של ענישה בדרכי מאסר לבגירים עד גיל 21. המחוקק קבע חובה לעריכת תסקיר מבחן בטרם גזירת עונש מאסר בפועל על נאשמים עד גיל 21. תסקיר המבחן נועד לאפשר לבית המשפט לקבל את מלוא המידע בנוגע למניעים שהביאו לביצוע העבירה, לנסיבות חיי הנאשמים ולסיכויי השיקום, בכדי להעניק לכל אלה משקל מכריע בעת קביעת העונש. העובדה שהמחוקק בחר להרחיב את חובת עריכת התסקיר גם לבגירים עד גיל 21, על אף העלויות הכרוכות בכך, מלמדת שישנה הבנה של המחוקק כי יש להתייחס לקבוצת גיל זו באופן מיוחד ושאין להתייחס לעבירה ולעונש במנותק מהגיל ומנסיבות החיים של הצעירים.
דרך נוספת שבה המחוקק אִפְשֵׁר לבית המשפט להתייחס למאפיינים הייחודיים של הנאשם, לרבות לגילו, בעת גזירת עונשו, היא דרך תיקון 113 לחוק העונשין. לפי סעיף 40יא(1) לחוק, בעת גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע, בית המשפט רשאי להתחשב ב"פגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו". מעבר להוראה המפורשת ביחס לגיל הנאשם, בית המשפט רשאי, דרך סעיף זה, להתחשב במאפיינים נוספים של הנאשם. כך, לדוגמה, יכול בית המשפט לשקול את הנזק לנאשם בעקבות הרשעתו, השפעת העונש על משפחתו, נטילת אחריותו של הנאשם ועוד. מאפיינים אלה אינם ייחודיים לקבוצת הבגירים הצעירים, אך יכולים להיות מושפעים מהיות הנאשם צעיר, ויכולים להשפיע על גזירת עונשו בבית המשפט. חלק מהביקורות שעולות ביחס לתיקון 113 מתייחסות לכך שהחוק משאיר שיקול דעת רחב, באופן שמוביל לכך שהשאלה האם ואיך להתייחס לגילו של הנאשם בעת גזירת העונש משתנה לפי השופט הדן בתיק וההבנה שלו בנוגע למאפיינים הייחודיים של בגירים צעירים.
חשוב לשים לב לכך שהחקיקה לגבי בגירים מתייחסת לגילו של הנאשם כשיקול לגבי שלב מתן גזר הדין בלבד. לעומת זאת, לגבי קטינים, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א–1971 (להלן: "חוק הנוער"), מסדיר את הטיפול בהליך הפלילי וקובע התאמות החל משלב החקירה, לאורך כל ההליך הפלילי ואף אחריו.
התפתחות עמדת הפסיקה בסוגיה
פסק הדין שבו הוכרה לראשונה קבוצת הבגירים צעירים כקטגוריה מובחנת ניתן בבית המשפט העליון בפרשת פלוני (2013), במסגרת ערעור של נאשם צעיר על גזר דינו. המערער באותו תיק ביצע את העבירות כשהיה בן 18 ושלושה חודשים ונגזרו עליו, בין היתר, 22 חודשי מאסר בפועל. במרכז הערעור העמידה הסנגוריה הארצית, אשר ייצגה את המערער, את סוגיית מדיניות הענישה הראויה ביחס לבגירים צעירים, תוך התייחסות נרחבת ומפורטת למאפיינים של קבוצת גיל זו.
פסק הדין המקיף, מפי השופט ג'ובראן, כלל סקירה של המסגרת המשפטית החלה על בגירים צעירים וההשפעה שיש לענישה על אוכלוסייה זו. בראשית דבריו, עמד בית המשפט על שיקולי הענישה הראויה, ביניהם שיקולי ההתפתחות והבגרות, ועל כך שחלקם מכלל הנאשמים הצעירים גדול משמעותית מחלקם באוכלוסייה. הוא אף ציין שגיל 18 אינו מהווה נקודת חיתוך של מעבר מקטינות לבגרות בשל התהליכים הקוגניטיביים והנוירופסיכיאטרים שתוארו לעיל. עוד התייחס להשפעת עונש המאסר על בגירים צעירים בהיבטים שונים. בית המשפט ציין שהמשקל השונה שניתן לשיקולי השיקום במסגרת ענישת קטינים נובע מהמציאות לפיה השפעת הענישה על המשך חייו של הקטין או ה"בגיר הצעיר" שונה מהשפעת הענישה על בגירים ומשכך, יש הצדקה למדיניות ענישה שונה בשני המצבים. בהתאם לקביעות אלו, בית המשפט העליון הפחית את עונש המאסר של המערער ל־18 חודשים ופסק כי יש להתחשב, במסגרת שיקולי הענישה, בייחודיות קבוצת הבגירים צעירים.
השופט עמית הסכים עם תוצאת פסק הדין, אך הדגיש כי אין במסגרת הנורמטיבית הנוהגת כל הכרה בקבוצת הבגירים הצעירים כקטגוריה מובחנת. עוד הסביר כי המחוקק קבע קו גבול בגיל 18, וכי למרות שיש בכך מידה של שרירותיות, יש לשמור על קו גבול זה.
כשנתיים לאחר מכן כתב השופט ג'ובראן פסק דין נוסף שהתייחס לסוגיה ובמסגרתו הבהיר כי פסק הדין בעניין פלוני לא יצר עילה פסיקתית להפחתה בעונשם של בגירים צעירים. מאז שבו והדגישו בתי המשפט בערכאות השונות, בשורה של פסקי דין, כי אין להתייחס לקבוצת הבגירים הצעירים כקטגוריה מובחנת, לעניין הקלה בעונשם של נאשמים והעדפת שיקולי שיקום על פני שיקולי גמול והרתעה. בית המשפט חזר על כך שיש לבחון כל מקרה לגופו וכי יש להשתמש בהוראות החוק הקיימות. כלומר, הודגש כי תיקון 113 לחוק העונשין הוא הבסיס המשפטי שמאפשר לבית המשפט לשקול את גילו של הנאשם כחלק ממכלול השיקולים בעת מתן גזר הדין.
הרחבת זכויות ילדים בהליך הפלילי לבגירים צעירים
סעיף 5 לאמנה בדבר זכויות הילד מעגן את עקרון הכשרים המתפתחים (evolving capacities), הנובע מההכרה בשוני בין ילדים למבוגרים ובשלב ההתפתחותי בו הילדים מצויים, המחייבת התאמה של מימוש הזכויות לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד וליכולתו. פרשנות מרחיבה של עקרון זה מחייבת התייחסות לידע המדעי העכשווי בדבר התפתחות המוח והתהליכים הקוגניטיביים והרגשיים המתרחשים גם לאחר גיל 18 ואשר פורטו לעיל.
סעיף 40 לאמנה, העוסק בזכויות קטינים בהליך הפלילי, מדגיש את הצורך בהליכים מותאמי גיל ואת חשיבות השיקום – רציונל הרלוונטי גם לצעירים שטרם השלימו את התפתחותם. כפי שטענתי, המאפיינים של בגירים צעירים בהקשר של מעורבות בהליך הפלילי הם במידה רבה קרובים יותר לאלו של קטינים מאשר לשל מבוגרים. לפיכך, התאמת ההליכים המשפטיים ליכולות המתפתחות אינה יכולה להיות מוגבלת רק לגיל הקטינות המשפטי, במיוחד בהליכים פליליים שבהם להליך עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על עתידו של האדם.
גישה זו מקבלת חיזוק ממגמות במשפט ההשוואתי: בגרמניה למשל, החוק מאפשר להחיל את עקרונות חוק הנוער על צעירים עד גיל 21, אם בית המשפט סבור כי מדובר במי שמאפייניו המנטליים וההתפתחותיים הם של כקטין, או שהמניעים של ביצוע העבירה מאפיינים קטינים. בנוסף, ב־20 מדינות באירופה קיימת אפשרות ליישם אמצעים חינוכיים או שיקומיים, המיועדים על פי חוק לקטינים, גם על בגירים צעירים.
העקרונות העומדים בבסיס סעיף 5 לאמנה בדבר זכויות הילד משקפים תפיסה מהותית החורגת מגבולות הגיל הכרונולוגי – התפיסה כי מימוש אפקטיבי של זכויות מחייב התאמה ליכולות האישיות ולשלב ההתפתחותי של הפרט. אף שהאמנה עצמה מתמקדת בקטינים, רציונל זה רלוונטי במיוחד במערכת המשפט הפלילי, שבה הפער בין היכולות ההתפתחותיות של צעירים לבין הדרישות והציפיות מבגירים עלול לפגוע ביכולתם לממש את זכויותיהם באופן מלא. צעירים אלה, המצויים עדיין בתהליכי התפתחות משמעותיים, זקוקים להתאמות דומות לאלו הניתנות לקטינים כדי להבטיח את זכותם להליך הוגן ואפקטיבי. לפיכך, החלת עקרונות האמנה, ובפרט עקרון הכשרים המתפתחים, על בגירים צעירים אינה רק הרחבה תיאורטית, אלא צעד הכרחי המכיר במאפייניהם הייחודיים ומקדם את סיכויי שיקומם.
סיכום והמלצות
בגירים צעירים הם קבוצה עם מאפיינים ייחודיים ויש לתת לה ביטוי מיוחד במסגרת ההליך הפלילי, תוך הבנה של הצרכים ההתפתחותיים, הרגשיים וההתנהגותיים שלה. מערכת המשפט הישראלית כיום אינה נותנת ביטוי למאפייניהם הייחודים של הבגירים הצעירים. בראייתי, יש צורך להתאים את מערכת המשפט כך שתשקף את ההבנה המדעית והחברתית שהתפתחה בשנים האחרונות לגבי שלב התפתחותי זה. השינוי שבעיניי ראוי לקדם מורכב משני חלקים עיקריים:
- בחינה והתאמת החקיקה לאורך כל שלבי ההליך הפלילי: אני סבורה כי יש לבצע התאמות בחקיקה כך שהיא תתייחס לצרכים של בגירים צעירים, החל משלב המעצר ועד לשלב הענישה, בדומה להתאמות הנעשות ביחס לקטינים, המעוגנות בחוק הנוער. בעיניי, חוק הנוער יכול לשמש בסיס להליך זה, אך יש להרחיבו ולהתאימו לבגירים צעירים. כלומר, על המחוקק לבחון האם יש להחיל את ההתאמות בהליך הפלילי שנעשו ביחס לקטינים גם על בגירים צעירים, או לבחון התאמות אחרות. יצוין בהקשר זה כי במקרים מסוימים המחוקק ערך הבחנה בתוך קבוצת הקטינים בין גילאים שונים – לדוגמא, סעיף 9ד לחוק הנוער מתייחס לשעות בהן ניתן לחקור קטינים ומבחין בין קטין שטרם מלאו לו 14 וקטין שמלאו לו 14. באופן דומה, ניתן לערוך הבחנות בין גילאים שונים גם בתוך תקופת הבגרות הצעירה.
- הקמת בתי משפט ייעודיים לבגירים צעירים: במדינות שונות ישנם בתי משפט "מיוחדים" שמטרתם לדון בעבירות מסוג מסוים או באוכלוסייה מסוימת. לדוגמא, בארה"ב יש כ־4,000 "בתי משפט לפתרון בעיות" שעוסקים בסוגי עבירות או סוגי אוכלוסייה מסוימים כאשר השכיחים ביותר הם בתי משפט לסמים ובתי משפט לאנשים עם בעיות נפשיות. בדומה לכך, בעיניי יש להקים בתי משפט ייעודים עבור בגירים צעירים, כאשר בתי משפט אלה יעסקו בתיקים הפליליים של בגירים צעירים תוך הבנה מעמיקה של ההשפעות ההתפתחותיות והפסיכולוגיות הייחודיות לשלב חיים זה. שופטים, פרקליטים וסנגורים עם הבנה בנוגע למאפיינים של בגירים צעירים יוכלו ליישם מדיניות שיפוטית שתשקף את הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה, כולל הבנת ההשפעות של השלב ההתפתחותי בו הצעירים נמצאים על מעורבותם בפלילים, והשפעת ההליך הפלילי על חייהם העתידיים. בדומה לבית משפט לנוער ולבית משפט קהילתי, בית משפט ייעודי לבגירים צעירים יתמקד בשיקום ובמניעת רצידיביזם, ולא רק בענישה. לרעיון של התאמת בתי המשפט לאוכלוסיית הבגירים הצעירים יש כבר תומכים שונים בישראל ויש כבר ניסיונות שונים לקידומו. לדוגמא, במחוז צפון, בשנת 2017 החלה השופטת אילנית אימבר, שהייתה בעבר שופטת נוער, לנהל ביוזמתה פיילוט לפיו תיקים פליליים חדשים שנפתחו לצעירים בגילים 18–21 ינותבו אליה. החלטה זו התבססה על ההבנה שיש צורך להתייחס לצעירים בצורה שדומה יותר לדרך שבה מתייחסים לקטינים בהליך הפלילי. השופטת שפטה את אותם צעירים לפי סדרי הדין של בגירים (כלומר לא לפי חוק הנוער), אך בראייה שיקומית יותר ומתוך הבנה של הצרכים הייחודיים של שכבת גיל זו. כלל התיקים שלקחו חלק בפיילוט הסתיימו בהרשעות, אך ללא עונשי מאסר בפועל. חשוב לציין כי מדובר היה בפיילוט לא רשמי והמזכירות של בית המשפט היא שניתבה את התיקים לשופטת. בהמשך, הפיילוט הועבר לשופטת אחרת וככל הידוע לי הוא כבר לא פועל כיום.
שירי איסרוב בוגרת תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון בעבודה סוציאלית, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בעלת משרד עו"ד במסגרתו היא מייצגת בהליכים פליליים מטעם הסנגוריה הציבורית, בדגש על ייצוג קטינים ואנשים עם מוגבלויות נפשיות. לצד זאת, מנחה של הקליניקה לזכויות נוער וצעירים במצבי סיכון במרכז הקליני בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.