לבתי הדין לעבודה מגיעים עובדים ממגוון קבוצות חברתיות. הבנתם את ההליך המשפטי והנגשתו מחייבים תרגום לשוני להתרחשות והיכרות של מערכת המשפט עם האוכלוסיות השונות שמגיעות אל פתחה. ללא אלו, פערי הכוחות והניצול של העובדים בשוק התעסוקה עלולים להתרחב.
"או שהיא משקרת או שהיא מפגרת"
המשפט הזה, שאמרה לי השופטת בבית הדין לעבודה בתגובה לעדותה של מנאל, עובדת ניקיון שייצגתי בתביעה נגד קבלן שירותי ניקיון, עדיין מהדהד לי בראש. זה היה אחד התיקים הראשונים שטיפלתי בהם כעורכת דין בארגון חברתי הפועל למען זכויות עובדים: תביעה של עובדת ערביה מוחלשת, שאזרה אומץ ותבעה את מי שהעסיק אותה בצורה פוגענית ונצלנית במשך מספר שנים. באותה עת, לאחר המעבר שעשיתי מהמגזר הפרטי לחברה האזרחית ולפעילות למען זכויות אדם, החזקתי בתפיסה נאיבית לגבי בתי המשפט ותפקידם בחברה. האמנתי שבתי המשפט לא רק מכריעים בסכסוכים משפטיים, אלא מכווינים התנהגות ומגנים על זכויות עובדים, ובמיוחד עובדים מאוכלוסיות מוחלשות. מנאל, שהייתה אז בסוף שנות הארבעים לחייה, הגיעה אלי כדי לברר את זכויותיה בגין סיום העסקתה, ובעיקר כדי לקבל פיצויי פיטורים, הזכות שבגינה מגיעים רוב העובדים הפונים לקבל ייעוץ משפטי ולדרוש את זכויותיהם. לאחר עיון בתלושי השכר ושיחה איתה, גיליתי שבמשך שנים רבות הועסקה מנאל בצורה פוגענית, תוך הפרה של קשת רחבה של זכויותיה. כך למשל, היא פוטרה מדי מספר חודשים כדי למנוע ממנה לצבור ותק ולקבל את הזכויות הנובעות ממנו. מנאל, שהייתה נשואה לגבר נכה שלא עבד והייתה המפרנסת העיקרית למשפחתה וזקוקה לכסף שנגזל ממנה, החליטה לתבוע את המעסיק שלה. התיק היה מורכב ומאתגר, ובפני מנאל עמדו לא מעט חסמים אישיים, משפטיים ומערכתיים. מנאל היתה דלת אמצעים, לא הכירה את זכויותיה, ולא דיברה עברית. מעבר לכך, חלק מהזכויות התיישנו, לגבי חלקן האחר, היה קשה להוכיח הפרה, במיוחד בשל חלוף הזמן. מרבית סכום התביעה התבסס על עובדות המצויות במחלוקת שההוכחה שלהן הייתה תלויה בעדות הצדדים. קושי נוסף ומרכזי שעמד בפני מנאל קשור למערכת המשפט שאינה רגישה להבדלים התרבותיים של האוכלוסיות המגוונות ואינה מותאמת להכלתן.
נסיבות ההעסקה של מנאל שהובילו לתביעה אופייניות להעסקתן של נשים מוחלשות, שהמעסיק רואה בהן כוח אדם זול, זמני ובר החלפה. בבית המשפט היא הייתה שחקנית מזדמנת, שמנהלת לראשונה בחייה הליך משפטי. לעומתה, המעסיק היה שחקן חוזר שניהל תביעות נוספות בבתי המשפט. פערי הכוחות בתיק הזה זעקו לשמיים. בנוסף לכך, למנאל לא היה כסף לשכור שירותי עורך דין פרטי ולמזלה היא יוצגה בחינם על ידי ארגון חברה אזרחית. לעומת זאת, המעסיק יוצג על ידי משרד שמתמחה בדיני עבודה שבו עורכי דין המוכרים על ידי השופטים ופקידי מערכת המשפט. למרות זאת, מערכת המשפט הייתה "עיוורת" לפערים ולהשלכות שלהם על הצדדים לתיק. שלא כמקובל לאחרונה בתיקים משפטיים, בתיק הזה לא נערכה פשרה, ולכן התקיים דיון הוכחות. במסגרתו מנאל נחקרה על ידי עורך הדין מטעם המעסיק על עדותה. דיון ההוכחות היה קשה ומתיש. הזמנו מתורגמן מטעם בתי המשפט שיתרגם את השאלות לשפה הערבית עבור מנאל, ויתרגם את תשובותיה של מנאל לשפה העברית עבור בית המשפט והצד השני. התרגום המשפטי האריך את הדיון וגזל מזמנו הקצר של בית הדין, עורר מחלוקות והרגיז את השופטת, שהרבתה לצעוק והשתמשה בשפת גוף עצבנית וקצרת רוח. התרגום היה לקוי, לעיתים לא מדויק וחסר, ובשל היותי היחידה שהבינה את שתי השפות, נאלצתי לא אחת להתערב ולדרוש דיוק בתרגום השאלה או התשובה, דבר שהכעיס את השופטת עוד יותר. בתוך האולם המתוח, הכאוס והעצבים, ישבה על דוכן העדים אישה פשוטה מאוד, מפוחדת ומגמגמת, שניסתה להתמודד עם מערכת שלמה שלא מבינה אותה ולא רק שלא רגישה למצבה, אלא מתייחסת אליה בחוסר סבלנות ותוקפנות. כל זאת לעיני בן הזוג שלה, שהגיע על כיסא גלגלים כדי להעיד לטובתה ולתמוך בה ובגרסה שלה. החקירה של מנאל ובן זוגה כללה שאלות אישיות ופוגעניות מצד עורך הדין ובית הדין, לרבות לגבי מצבם הכלכלי, מקורות ההכנסה והמחיה שלהם, פרטים רגישים הקשורים למוצא ולנסיבות האישיות שלהם, שהיו נחסכות אילו המערכת הייתה רגישה תרבותית.
עובדות מוחלשות, במיוחד נשים ערביות, מועסקות בשיטות העסקה מתוחכמות. שיטות אלה כוללות בין היתר העסקה ללא תלושים או בתלושים פיקטיביים, תשלום במזומן, העסקה על ידי קבלני משנה כאשר זהות המעסיק ופרטיו אינם מוכרים, זאת תוך תשלום שכר נמוך משכר המינימום, פגיעה בזכויות הבסיסיות כגון חופשה ומחלה וניתוק מפתיע של יחסי העבודה ללא הודעה מוקדמת או הליך פיטורים כדין. משפחות שלמות חיות מהכנסה מעטה ומקבלות תמיכה מהמשפחה המורחבת או מתרומות. למערכת המשפט קשה להבין את המוחלשות של העובדות וההשלכות שלה. לכן, שיטות ההעסקה הפוגעניות שמתוארות כאן ובמקרים רבים ונוספים שמגיעים לבתי הדין לעבודה, כמו גם חוסר הידע בזכויות בסיסיות, נתפסים לעיתים רבות כבלתי אמינים בעיני מערכת המשפט, והסכמת העובדות לתנאים האלה נתפסת כחוסר תום לב. באופן דומה, למערכת קשה לעיתים להבין כיצד עובדת שמבינה את השאלות שמופנות אליה בעברית, זקוקה לתרגום שפתי. לאור האמור, התיק של מנאל מעלה שתי בעיות מרכזיות שבתי הדין לעבודה, ומערכת המשפט בכלל צריכים להתמודד איתן: האחת, היעדר רגישות תרבותית לאוכלוסיות המגוונות שמגיעות לפתחם ומחפשות צדק; והשנייה היא בעיית התרגום הלשוני הרדוד, שאינו מדויק ונעשה על ידי מי שאינם בקיאים במושגים הרלוונטיים לערכאה. בצל מצב זה הנגישות למשפט היא פורמלית בלבד ואינה שלמה מבחינה מהותית. המציאות הזו פוגעת בתכלית של הפנייה לערכאות ובזכות הבסיסית לעשיית צדק.
מערכת המשפט אינה רגישה תרבותית לבעלי הדין השונים שמגיעים לפתחה
השופטים דנים בתביעות של עובדים שמגיעים ממגוון הקבוצות החברתיות בישראל, ערבים ויהודים, גברים ונשים, עובדים זרים ועובדים פלסטינים תושבי השטחים. לזהות האתנית/לאומית והמגדרית של העובדים והעובדות משמעות מעבר לשיוך החברתי. חלקם הארי מגיעים ממצב סוציו-אקונומי נמוך, מתגוררים בפריפריה, אינם שולטים בשפה העברית, ומועסקים בעסקים קטנים, לעיתים משפחתיים או שכונתיים, ובשיטות העסקה פוגעניות וייחודיות, כגון העסקה ללא תלושים או בתלושים פיקטיביים ובשכר הנמוך משכר מינימום. מאפיינים אלה מקשים על העובדים בהליכים המשפטיים ומציבים בפניהם חסמים, כגון החסם הכלכלי שמקשה בקבלת סיוע וייצוג משפטי ובאיכות הייצוג; החסם הגאוגרפי שמשפיע על הניגשות הפיזית לבתי המשפט; החסם השפתי, שמשפיע על יכולת ההתבטאות וההבנה של ההתרחשות בדיונים; והחסם הפסיכולוגי שקשור לתפיסת העובדים לגבי היחס של המדינה ומוסדותיה כלפי קבוצת השייכות ומשפיע על מידת האמון שלהם בבתי המשפט וביכולת שלהם להביא צדק. המאפיינים, החסמים והאתגרים שמתוארים כאן, מתפרשים על ידי בתי המשפט בחשדנות ובביקורתיות ונתפסים לעיתים רבות כחוסר אמינות. לדוגמא, הקושי השפתי, לצד חוסר האמון במערכת והפחד מההליך המשפטי, גורמים לעובדים רבים ללחץ מוגבר בעדויות ובתשובות לשאלות שמפנים השופטים, מה שמביא לעיתים לסתירות בעדויות, לגמגומים ולהתמהמהות בהשבה על השאלות. התנהגות זו פוגעת באיכות העדות ובאמינות, שמהווה בעיני השופטים שיקול משמעותי בתוצאת ההליך. לצד האמור, בתי המשפט לא מאריכים את זמן החקירות כאשר מתבקש תרגום שפתי, שגוזל זמן, ובכך נפגעת זכות בירור האמת עבור עובדים שזקוקים לתרגום. בנוסף, חסמי הכניסה לשוק העבודה עבור עובדים מקבוצות מיעוטים, שידועים היטב, מאלצים אותם להסכים לעבוד בתנאים פוגעניים וקשים ובשכר זעום. שופטים רבים מפרשים הסכמה זו, במיוחד כשמדובר בתקופת העסקה ארוכה, כחוסר תום לב. מכאן, בעוד שהמערכת אמורה להיות שוויונית, אובייקטיבית ונייטרלית, בצורה שתבטיח שלא יהיו הטיות ואפליות בהליך ובתוצאה, היא אטומה ו'עיוורת' למאפיינים, להבדלים, לצרכים ולרקעים השונים של בעלי דין, שמשליכים בצורה רבה על הנגישות שלהם לצדק ועל האופן בו מתנהלים ההליכים המשפטיים בענייניהם. היכולת של אותם בעלי דין לקבל את יומם בבית המשפט מוגבלת, ובאופן הזה הם מופלים לרעה. השפיטה תהיה עניינית רק כאשר היא תהיה רגישה וטולרנטית לרקע התרבותי המייחד את האוכלוסיות המגוונות שמגיעות לבית המשפט.
קיים כשל תקשורתי בין בעלי הדין לבית המשפט, שמתבטא בין היתר בתרגום הלקוי
מאז אותו דיון בעניינה של מנאל יצא לי כמה פעמים לשוחח עם מתורגמנים ולשאול אותם איזה הכשרה הם עוברים לצורך תרגום דיונים בבתי המשפט. להפתעתי גיליתי שהם לא עוברים שום הכשרה ייחודית שתכין אותם למילוי תפקידם המשמעותי במסגרת הדיון ולחשיבות של הדיוק והתרגום הקפדני. להכשרה זו חשיבות גדולה, שכן טעות במילה אחת יכולה לשנות משמעות של משפט שלם ולהשפיע על תוצאת התיקים באופן מכריע. הם גם אינם עוברים הכשרה או הכנה לתרגום בערכאה שבה הם צפויים לתרגם ואינם מכירים בהכרח את המושגים המרכזיים שעולים בה. על אף ההבדלים בנושאים ובמאפייני הדיונים בערכאות השונות, הם לא מנותבים לערכאה ספציפית אלא לכל הערכאות לפי הצורך. התרגום מכפיל את זמן החקירה, אולם שופטים אינם לוקחים את זה בחשבון ולא מאריכים את זמן הדיון בהתאם, דבר אשר פוגע באיכות החקירה והדיון בכלל.
דברים אלה נכונים ביתר שאת לאור המאפיינים הייחודיים של בתי הדין לעבודה, שדנים מדי שנה באלפי תיקים של עובדים נגד מעסיקיהם. בתי הדין לעבודה בישראל מהווים זירה שבה מתחוללים מאבקים מעמדיים, מגדריים, דתיים ואתנו-לאומיים, בין שני צדדים, עובד ומעסיק, שביניהם פערי כוחות עצומים הנובעים הן מיחסי התלות של העובד במעסיק ובמקום העבודה כמקור לפרנסה, להגשמה ולביטוי עצמי, והן מחוסנו הכלכלי של המעסיק לעומת העובדים ששכרם נמוך ובקושי מספיק לתנאי מחיה בסיסיים. לבתי הדין לעבודה תפקיד חשוב ומרכזי בהגנה על זכויות עובדים וצמצום פערי הכוחות בין העובדים למעסיקים, במיוחד לנוכח מאפייני שוק העבודה בעידן הכלכלה הניאו-ליברלית. כחלק מהתפיסה הניאו-ליברלית הממשלה נקטה מדיניות ופעולות כלכליות המכוונות להקטנת מעורבותה של המדינה בתכנון ובהסדרת שווקים, ולהשארת נושאים כלכליים וחברתיים רבים ככל הניתן בידי כוחות השוק החופשי. לשינויים אלה השלכות משמעותיות על שוק העבודה, המתבטאות בין היתר בירידה בתחולת ההסכמים הקיבוציים, היחלשות איגודים מקצועיים, הפרטת שירותים, עליה בהעסקה הקבלנית, הרחבת שעות העבודה המותרות, ירידה בביטחון התעסוקתי וצמצום הפיקוח והאכיפה. שינויים אלה משפיעים בצורה קשה על שוק התעסוקה, מעצימים את התחרות, מחלישים את העובדים ומגבירים את הפגיעה בזכויותיהם. במצב זה מן הראוי שבתי הדין לעבודה ימלאו את החלל בהגנה על זכויות העובדים, שנותר כתוצאה מהיעדרם של ההסכמים הקיבוציים ואיגודי העובדים.
לצד פערי המעמדות שתוארו לעיל, ליחסי העבודה מאפיינים ייחודיים. עובדים מבלים את מרבית ימיהם במקום העבודה, רוקמים יחסים חברתיים ומפתחים קרבה ותלות כלכלית ונפשית במקומות העבודה ובמעסיק, ולכן הגשת תביעה כנגד המעסיק מהווה צעד קשה ואמיץ, הגובה מהם מחיר כלכלי, רגשי ולעיתים בריאותי. תביעות נגד מעסיקים מעוררות לא מעט חששות אצל התובעים, כגון הפגיעה ביחסים מול המעסיק הנוכחי או תיוגם כעובדים "בעייתיים". תיוג שכזה עלול לפגוע בעובדים מול מעסיקים פוטנציאליים, אחרים, שעלולים לשמוע על התביעה, להירתע ולהימנע מקבלתם לעבודה. בנוסף, עובדים שמעזים להגיש תביעות לבית הדין לעבודה נתקלים בחסמים רבים עד לשלב הגשת התביעה, כגון הקושי ליתן שם לפגיעה בזכויותיהם, קשיים כלכליים, בירוקרטיים, שפתיים ורגשיים. בשל כך, מצופה מבית הדין להתייחס אליהם ברגישות גבוהה, לספק להם את ההגנה לה הם זקוקים ולאזן את פערי הכוחות בינם לבין המעסיקים.
מאז אותו דיון בעניינה של מנאל עבר כעשור. אולם, אני עדיין זוכרת איך יצאתי מהדיון נסערת ובעיקר מאוכזבת. מצער שעם השנים ואחרי עשרות דיונים לא חל שינוי, וככה ממשיכה לעבוד מערכת המשפט העמוסה והעייפה, בשיטה שנועדה לסגור תיקים במהירות האפשרית, תוך עיוורון צבעים במובנו השלילי. למרות זאת אני עדיין מאמינה בתפקיד החשוב של בתי הדין לעבודה בשמירה על העובדות והעובדים ובאיזון פערי הכוחות בשוק התעסוקה. אולם, מבלי שבתי המשפט יכירו את האוכלוסיות המגוונות של המתדיינים ויהיו רגישים אליהן, ומבלי ש"ידברו את השפה שלהם" תרתי משמע, הדרך לצדק תהיה לא שלמה, ומעסיקים ימשיכו לעשוק את העובדים ולצאת נשכרים ומרוויחים מהפרה מודעת ומכוונת של זכויותיהם.
24 נובמבר, 2022
מהא שחאדה סויטאת היא עורכת דין ומקדמת מדיניות בעמותת איתך - مَعَكِ, משפטניות למען צדק חברתי, ודוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, חוקרת תהליכים ודינמיקות בבתי הדין לעבודה בעידן של כלכלה ניאו-ליברלית.