הכרזת נציבות האיחוד האירופי בדבר זכויות אדם דיגיטליות ועקרונות לעשור הדיגיטלי מהווה ציון דרך חשוב בהתאמת זכויות האדם לאתגרי העידן הנוכחי ומתווה כיוון ברור בהסדרת ההגנה המשפטית עליהן.
ב-26 בינואר 2022 אימצה נציבות האיחוד האירופי הכרזה בנושא זכויות אדם דיגיטליות ועקרונות לעשור הדיגיטלי, והזמינה את מוסדות האיחוד האחרים – מועצת השרים והפרלמנט – לאשרר את ההכרזה. הכרזת הנציבות היא ההתייחסות המקיפה הראשונה של האיחוד האירופי לצורך בהתאמת דיני זכויות האדם, שהתפתחו בעולם הפיסי, למציאות החדשה הקיימת בעולם הדיגיטלי. הגם שמדובר בצעד חשוב, המצביע על הצורך בבחינה מחדש של הרלוונטיות של דיני זכויות האדם, ההכרזה אינה כוללת רשימה מקיפה של זכויות אדם חדשות אלא מתמקדת בפרשנות מחדש של זכויות אדם קיימות ובהבלטה של הערכים עליהם נדרשת הגנה מיוחדת בעידן הדיגיטלי. מכל מקום, ההכרזה נותנת ״רוח גבית״ ליוזמות שונות באקדמיה ובעולם המעשה, ברמה המקומית והבינלאומית, אשר נועדו לפתח ולקדם את זכויות האדם הדיגיטליות כ״דור הרביעי״ של תנועת זכויות האדם.
שלב חדש בהתפתחות זכויות האדם?
מאז המאה ה-18, התפתחו זכויות אדם בזירה המדינתית, ומאוחר יותר גם בזירה הבינלאומית, בתגובה לשינויים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, אידיאולוגיים וטכנולוגיים. מודל שלושת הדורות שפיתח המשפטן הצ׳כי קרל ואסק מבטא רעיון זה: זכויות אזרחיות ומדיניות התפתחו בתגובה לממשל אבסולוטי ועריץ, זכויות כלכליות וחברתיות התפתחו בתגובה למהפכה התעשייתית ולעלייתה של מדינת הרווחה, וזכויות קבוצתיות (או זכויות סולידריות) התפתחו על רקע תהליכים של דה-קולוניזציה ויצירת מדינות לאום חדשות. השיח על אודות הכרה בזכויות דיגיטליות ממשיך את המסורת של פיתוח זכויות חדשות בתגובה להתפתחויות חדשות – במקרה זה, התפתחויות טכנולוגיות, שלהן השלכות דרמטיות על יחסי הכוחות בין ממשלות, חברות טכנולוגיה ופרטים, כמו גם במישורי החברה, התרבות, הכלכלה ועוד.
כמו במקרים אחרים המערבים שינוי פרדיגמטי, ישנם אלו המעלים ספקות בדבר הצורך בשינוי. בקרב אותם גופים בינלאומיים המורגלים להחיל את זכויות האדם הקיימות על יחסי הגומלין בין ממשלות לפרטים קיים חשש כי מן ההכרה בצורך לפתח זכויות חדשות עלולה לנבוע המסקנה כי הזכויות הקיימות אינן מתאימות עוד להחלה במרחב הדיגיטלי. מסקנה שכזו עלולה להוביל לתוצאה לפיה, לפחות בתקופת הביניים עד התבססותן של הזכויות החדשות, המרחב הדיגיטלי יהיה מצוי בסוג של ואקום נורמטיבי, בלי הגנה נורמטיבית כלשהי. מעצבי מדיניות החוששים מתוצאה זו – עליה דפנה דרור ואני כתבנו בעבר – מהססים אפוא לקדם את ההכרה בזכויות דיגיטליות חדשות, ומנסים, במקום זאת, להציע (לדעתנו, בהצלחה מועטה) פרשנויות דינמיות לזכויות האדם הקיימות באופן שיאפשר התמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי.
על רקע זה יש חשיבות רבה לעמדת האיחוד האירופי לפיה יש לקדם את ההכרה בזכויות אדם דיגיטליות חדשות, כפי שזו הובעה בהכרזת הנציבות . לאיחוד האירופי תפקיד מיוחד בקידום ההכרה בזכויות דיגיטליות על רקע היקפה הגדול של הפעילות הכלכלית הדיגיטלית המתרחשת בו, על רקע האידיאולוגיה הדומיננטית שלו הרואה בקידום זכויות אדם חלק מהותי מעקרונותיו, ועל רקע תפקידו ההיסטורי של האיחוד בקידום תפיסות של פרטיות ברשת באמצעות תקנות פרטיות המידע הכלליות (GDPR) משנת 2016. התייצבותו של האיחוד האירופי לצד אלו המבקשים לקדם את ההכרה בזכויות דיגיטליות חדשות עשויה להטות את הכף בדיון במחלוקת בין אלו המבקשים להתבסס על הדין הקיים לבין אלו המבקשים ליצור דין חדש.
תוכן ההכרזה
ההכרזה מיועדת להתוות את מדיניות האיחוד האירופי עצמו במרחב הדיגיטלי, והיא מתכתבת עם מגילת זכויות היסוד של האיחוד משנת 2000, אשר מתווה את מדיניות זכויות האדם של האיחוד. יש בהכרזה ששה פרקים: הפרק הראשון כולל עקרונות כלליים שעל האיחוד לשאוף ולקיים ובראשם שימת האדם במרכז תהליך השינויים הטכנולוגיים שמביא עמו העידן הדיגיטלי. הפרק השני מתמודד עם סולידריות והכלה, והוא כולל מחויבות להיאבק בהדרת אוכלוסיות חלשות מטכנולוגיה דיגיטלית באמצעות מחויבות לנגישות זמינה של כל התושבים לחיבור מהיר ברשת ולגישה לרשת פתוחה (בכפוף להגבלות מוצדקות על תכנים מסוימים), קידום אוריינות דיגיטלית, שמירה על סביבת עבודה דיגיטלית הוגנת הכוללת את הזכות להתנתק מחיבוריות מתמדת (הציפיה של מעבידים כי עובדים יהיו זמינים עבורם באמצעים דיגיטליים בכל שעות היממה) על מנת לשמר איזון בין חיים פרטיים לחיי עבודה, וגישה נאותה לשירותים ציבוריים ברשת המבוססת על זהות דיגיטלית בטוחה ואמינה ועל נגישות רחבה למידע ולשירותים ממשלתיים. הפרק השלישי עוסק בחופש בחירה וכולל מחויבות להגנה על פרטים מפני אפליה, ניצול לרעה ופגיעה בזכויותיהם כתוצאה משימוש באלגוריתמים ובאינטליגנציה מלאכותית (למשל, שימוש גורף בתוכנות לסינון מועמדים לקבלה לעבודה או לקבלת הלוואת מהבנק), כמו גם חופש להתחרות בצורה הוגנת בסביבה הדיגיטלית ודרישה לשמירה על זכויות הפרט מצד פלטפורמות הרשת הגדולות. הפרק הרביעי מטפל בזכות להשתתפות בחיים חברתיים ופוליטיים הכוללת הגנה על חופש הביטוי, שקיפות זהותם של בעלי השליטה בשירותים דיגיטליים שונים, ומאבק במידע כוזב (fake news) ובתכנים בעייתיים אחרים. הפרק החמישי כולל הוראות העוסקות בבטיחות, ביטחון והעצמה. כלולה בו מחויבות לסביבת רשת בטוחה ומכבדת פרטיות, לשליטה של פרטים במידע אודותיהם ובמורשתם הדיגיטלית (בעיקר ניהול הפרופילים שלהם לאחר מותם), להגנה מפני מעקבי רשת לא חוקיים ופשיעה ברשת, ולהעצמת ילדים וצעירים באמצעות שיפור האוריינות הדיגיטלית שלהם ושינויים בעיצוב האתרים הפונים אליהם כך שיכולו לבצע בחירות מושכלות במרחב הדיגיטלי. בחלק השישי מצויה מחויבות לקיימות סביבתית וחברתית בשלב הפיתוח והשימוש בטכנולוגיה דיגיטלית ובכל הקשור לפיתוח פתרונות דיגיטלית תומכי-קיימות.
עיקר חשיבותה בעצם קיומה?
ההכרזה החדשה כוללת מספר גדול של עקרונות מוסכמים אשר אמורים לעצב את מדיניות האיחוד מול הסביבה הדיגיטלית. עקרונות אלו מנוסחים ככלל ברמת הפשטה גבוהה – ועל כן השפעתם על המציאות באיחוד תיבחן בעתיד, אם וכאשר העקרונות יובילו לאימוץ וליישום של צעדים אופרטיביים קונקרטיים. כך למשל, אין חולק כי יש צורך בסביבת רשת בטוחה, אך יש מחלוקת עמוקה לגבי חלוקת העבודה הראויה בין גופים ציבוריים לבין גופים פרטיים על מנת לייצר סביבה כזו, ולגבי האמצעים הספציפיים שבאמצעותם רצוי שממשלות יאבטחו את הרשת. בנושאים אלה ההכרזה אינה מספקת הנחיה נורמטיבית משמעותית.
גם הדיון בזכויות ספציפיות מתאפיין ברמת הפשטה גבוהה יחסית. ההכרזה מונה רק שש זכויות דיגיטליות ספציפיות – הזכות לאוריינות דיגיטלית, הזכות לסביבת עבודה דיגיטלית הוגנת, הזכות לחופש ביטוי ברשת, הזכות להגנה על מידע פרטי ברשת, הזכות לחשאיות תקשורת רשת ומידע במכשירים אלקטרוניים, וזכותם של ילדים להגנה מפשיעה ברשת. רובן קשורות בטבורן לזכויות קלאסיות כגון חופש הביטוי או הזכות לפרטיות, ואינן מייצגות סטייה רדיקלית מהדין הקיים (הואיל והזכויות הדיגיטליות מוגדרות באופן אמורפי ניתן לפרשן כמייצגות דין קיים ולא דין חדש).
ובכל זאת, יש בהכרזה מספר חידושים חשובים. ראשית, זיהוי המרחב הדיגיטלי כמרחב המצדיק התייחסות מיוחדת והתאמה של שיח הזכויות לאתגרי המרחב, מדגיש את ההכרה הגדלה והולכת בחוסר ההיתכנות של התפיסה השמרנית לפיה יש ״לגזור ולהדביק״ זכויות מהמרחב הפיסי ולהחילן באופן מכני במרחב הדיגיטלי. שנית, ההכרזה מפנה זרקור אל עבר הצורך להתאים את הטכנולוגיה עצמה – ולא רק את השימושים הממשלתיים בה – לעקרונות של זכויות אדם, ביניהם ביטחון אישי, חופש בחירה, מניעת אפליה והגנה מפני ניצול לרעה. כמו כן, ההכרזה מתייחסת במפורש לאחריות של גורמים פרטיים לתרום לקידום ההגנה על זכויות אדם. גישה זו מייצגת נטייה הולכת וגוברת (והכרחית בעיני) להעביר את כובד המשקל של ההגנה על זכויות מהמדינות לחברות הטכנולוגיה ולמתווכי התוכן. שלישית, יש בהכרזה מספר רעיונות חדשניים ששיח זכויות האדם לא עסק בהם כמעט עד כה, כגון זהות דיגיטלית (digital identity – דרך הזדהות ייחודית של הפרט במרחב הדיגיטלי) ומורשת דיגיטלית (digital legacy – ניהול נכסיו הדיגיטליים של אדם לאחר מותו). יתר על כן, ההכרזה כוללת ניסוחים מהם יהיה ניתן לחלץ בעתיד זכות להצפנת מידע (זכות להשתמש בתקשורת מוצפנת) וזכות לשקיפות אלגוריתמית (זכות לקבל מידע על האופן בו אלגוריתם מקבל החלטות). היא גם מאשרת מחדש זכויות דיגיטלית המופיעות כבר ב-GDPR, כמו הזכות להעברת נתונים בין פלטפורמות, וזכויות המופיעות בהכרזות בינלאומיות אחרות, כגון זכות הגישה לרשת.
הגם שההכרזה אינה מהווה מגילת זכויות חדשה, ומכילה מספר קטן יחסית של חידושים משפטיים, היא מתווה כיוון ברור בתחום דיני זכויות האדם: מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה, שכן סביבת הרשת החדשה מייצרת איומים חדשים, צרכים חדשים, מבני כוח חדשים והזדמנויות חדשות. כפי שבעבר דיני זכויות האדם התפתחו על בסיס אינטראקציה בין הדין לבין המציאות הפוליטית, החברתית, הכלכלית, האידיאולוגית והטכנולוגית, הרי שגם כיום מתרחש תהליך כזה, שסופו לייצר ככל הנראה דור רביעי של זכויות אדם – הזכויות הדיגיטליות. זכויות כאלה יובילו לא רק להסדרה של זכויותיהם וחובותיהם של גופי השלטון, אלא גם יסדירו את הטכנולוגיה עצמה ואת התאגידים הפרטיים המפתחים אותה, שולטים בה ומפעילים אותה.
כמו בהקשרים אחרים הנוגעים לזכויות אדם בכלל, ולרגולציה של טכנולוגיה בפרט, גם הפעם האיחוד האירופי נמצא בחזית. בניגוד לכך, מצב הדברים בישראל, בו ההגנה על זכויות דיגיטליות מבוססת ברובה על תשתית משפטית חלקית ובלתי עדכנית (למשל, חוק הגנת הפרטיות משנת 1981, כפי שתוקן בשנת 1996), אינו מתקבל על הדעת ויוצר פער גדל והולך בין ההגנה המוענקת בישראל לזו המוענקת במדינות האיחוד האירופי. ישראל, אשר כלכלתה מושקעת עמוק בעולם הפיתוחים טכנולוגיים והנמצאת בקשרים כלכליים ופוליטיים הדוקים עם מדינות האיחוד, תיטיב לעשות אם תקדים להפנים את השלכותיה של הסביבה הנורמטיבית המשתנה ולקדם גם בחוקיה שלה את ההגנה על זכויות אדם דיגיטליות.
קרדיט: יובל אנטמן
פרופ' יובל שני משמש כמופקד הקתדרה למשפט בינלאומי פומבי ע"ש הרש לאוטרפכט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, וכסגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. בעבר כיהן שני כיושב ראש ועדת זכויות האדם של האו"ם וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.