מימוש זכותם של ילדים וילדות בישראל לחינוך מיני מקיף מחייב קביעה ברורה של שיעורי חינוך מיני כחובה החלה על כלל בתי הספר. ההחלטה לשלב חינוך מיני מקיף בתוכנית הלימודים לא יכולה להישאר תחת שיקול דעתו של כל בית ספר.
איור: נעם פיש
אם נבקש מרוב יוצאי מערכת החינוך הישראלית להיזכר בשיעורי החינוך המיני בבית הספר, סביר שנקבל תיאור דומה: מפגש קצר, מביך במידה, שהתמקד בעיקר במחלות מין או באמצעי מניעה. נושאים מורכבים כמו חקר המיניות, נטייה מינית, גבולות והסכמה, יחסי כוח וקבלת החלטות בתחום המיני, כמעט שלא מצאו את דרכם לכיתה.
המצב הזה אינו מקרי, הוא תוצאה של אי מימוש מדיניות חינוכית שמחייבת את בתי הספר לשלב את שיעורי החינוך המיני כחובה. בפוסט זה אציג את הזכות לחינוך מיני מקיף ואת חובות המדינה כלפי תלמידי מערכת החינוך. אטען כי המדיניות הנוהגת כיום פוגעת במימוש הזכות במלואה, ואציע צעדים נדרשים לשינוי המצב.
מה זה חינוך מיני מקיף?
ארגון אונסק"ו ניסח קווים מנחים לחינוך מיני מקיף או Comprehensive Sexual Education– CSE. חינוך מיני מקיף שם דגש על תהליך לימודי מתמשך במסגרת בית הספר, המבוסס על ההיבטים הקוגניטיביים, הרגשיים, הפיזיים והחברתיים של המיניות. החינוך המיני המקיף מבוסס על ידע מדעי, מותאם להקשר החברתי והתרבותי המקומי, ומועבר על ידי מורים שעברו הכשרה ייעודית לכך.
מטרתן המרכזית של תוכניות חינוך מיני מקיף היא להקנות לילדים ולצעירים ידע, מיומנויות וערכים, שיאפשרו להם לקבל החלטות בצורה מודעת, לשמור על כבודם ולקיים מערכות יחסים, תוך הבנת האחריות על בחירותיהם ופיתוח סוכנות (agency), יכולת בחירה ופעולה בנוגע למיניותם. הגישה היא "מקיפה" במובן שהיא חורגת מהיבטים ביולוגיים של פוריות ואנטומיה, וכוללת נושאים כמו מניעת אלימות מגדרית, זיהוי מצבים מסוכנים או לא רצויים, הסכמה חופשית ורצון, שלמות הגוף, ודגש על פיתוח כישורי חיים הנוגעים לתקשורת בין אישית. תוכניות חינוך מיני מקיף מתייחסות באופן כללי למיניות כדבר טבעי וכחלק מהתפתחות אנושית תקינה. ה-CSE מושתת על עקרון השוויון המגדרי, בהתאם לקביעה של הוועדה לאמנה לזכויות הילד שכל תוכנית הנוגעת לבריאות ילדים תהיה מבוססת על תפיסה רחבה של שוויון מגדרי.
התפתחות החינוך המיני והמורכבויות העולות משילובו בבית הספר
משנות ה-70 החל שינוי הדרגתי בתפיסה של חינוך מיני בעולם ובישראל. מתחום של חינוך מניעתי, שמטרתו מניעת מחלות המועברות במגע מיני ותכנון המשפחה, התפיסה התרחבה לחינוך מיני שכולל גם תכנים הנוגעים ליחסים, הסכמה, דימוי גוף, זהות מגדרית ומינית ותקשורת בין-אישית.
המעבר מחינוך מיני מניעתי לחינוך מיני מקיף, המבוסס על שיח פתוח, חופש בחירה וסוגיות של מגדר ונטייה מינית, מעורר לעיתים התנגדות מצד הורים. התנגדות זו בולטת (אם כי לא מוגבלת להן בלבד) במסגרות חינוך מגזריות כמו בחברה הערבית והחרדית ובחינוך הממלכתי-דתי. ההתנגדות נובעת לרוב מהחשש ששיח פתוח על מיניות, נטייה מינית או קיום יחסי מין, יעודד נערים ונערות להתחיל לקיים יחסי מין מוקדם, ואף יאפשר או יעודד אותם לחרוג מנורמות דתיות הנוגעות למיניות (למשל התנזרות מיחסי מין עד הנישואין).
גם עם התאמות תרבותיות, עצם קיומו של חינוך מיני בבתי ספר הוא סוגיה מורכבת שהורים מתנגדים אליה, ואף טוענים ששילוב תוכן כזה מהווה פגיעה בזכותם של הורים לבחור את החינוך עבור ילדיהם. בשנת 2000 הגישו זוג הורים תלונה נגד ספרד בבית הדין האירופי לזכויות אדם, בטענה שחינוך מיני חובה בבית הספר נוגד את ההשקפות הדתיות והמוסריות שלהם, ולכן פוגע בזכותם לבחור את החינוך לילדיהם. בית הדין קבע ששיעורי חינוך מיני נועדו לספק לתלמידים מידע אמין ומבוסס ולסייע להם לקבל החלטות בתחום המיניות שלהם, ושאין בכך כדי להפר את זכות ההורים לבחור את החינוך לילדיהם, בין השאר כי הם אינם מכווינים להתנהגות מינית מסוימת, וכי אין מניעה שבנוסף לשיעורים בבית הספר ההורים יחנכו ויכווינו את ילדיהם בדרך בה הם בוחרים.
קביעה זו חזרה בשנת 2011, כאשר בית הדין דחה תלונות של מספר זוגות הורים נגד גרמניה שבקשו לפטור את ילדיהם משיעורי חינוך מיני בבית הספר. בית הדין קבע שאין בפועל התנגשות בין זכות ההורים לחנך את ילדיהם לבין חיוב ילדיהם לנכוח בשיעורי חינוך מיני. לעמדת בית-הדין מדובר בהעברת ידע ניטרלית, שמבוססת על אמות מידה חינוכיות עדכניות, בצורה שלא מפרה את זכות ההורים. בית הדין אף ציין, כפי שקבע בעבר, הזכות של הורה לחנך את ילדו אינה כוללת את הזכות להימנע מעימות עם עמדות שונות מהעמדות של הורי הילד.
הקווים המנחים שקובעים מהו חינוך מיני מקיף אינם עוסקים בפרקטיקות מיניות ספציפיות או מהו הגיל הראוי לקיים בו יחסי מין, אלא מבקשים להעניק מסגרת ערכית וחינוכית רחבה, המבוססת על עקרונות שוויון מגדרי, חופש בחירה ומתן כלים שיאפשרו לתלמידים לקבל החלטות מודעות ואחראיות לאורך חייהם בתחום המיניות. הקווים המנחים מאפשרים ואף דורשים שהתכנים המועברים במסגרת שיעורי חינוך מיני יהיו מותאמים תרבותית וחברתית, ולא מכווינים לצורת התנהלות אחת ברורה. בצורה כזו נדמה שהחינוך המיני המקיף מהווה פגיעה פחותה, אם בכלל, בזכותם של ההורים לבחור את חינוך ילדיהם.
אז למה לי חינוך מיני?
בני ובנות נוער נחשפים למידע על מיניות ממגוון זירות, לעיתים בגיל צעיר וללא כל תיווך. בהיעדר מקורות מידע אמינים, ילדים רבים פונים לפורנוגרפיה ומתייחסים אליה כמקור מידע, או נחשפים לפורנוגרפיה מבלי שהם מודעים לתוכן ולמשמעותו. חשיפה זו מעצבת תפיסות שגויות ופוגעניות של מיניות, יחסים ואינטימיות ואף נמצא קשר בין צריכת פורנוגרפיה לבין קהות חושים ואף לגיטימציה למצבי שונים של פגיעה מינית. במידה רבה, השאלה אינה אם ילדים ילמדו על מיניות, אלא היכן הלמידה תתרחש, ואם היא תתרחש באופן בלתי מבוקר או במסגרת חינוכית מכווינה.
מחקרים מצביעים על כך שחינוך מיני מקיף תורם לדחיית גיל תחילת קיום יחסי מין, להפחתת אלימות מינית ולחיזוק יכולתם של צעירים לקבל החלטות מושכלות. בגילאים צעירים, חינוך מיני יכול לסייע בהגנה על ילדים, באמצעות פיתוח היכולת לזהות גבולות, לתת שם לפגיעות ולפנות לעזרה. לגבי גילאים מאוחרים יותר במחקר שבחן התנהגויות של תלמידי תיכון לאורך חמש שנים, נמצא כי תלמידי התיכון שהוצגו להם התנהגויות שעשויות להוביל או לתרום לאלימות מינית, תוך קידום נורמות חיוביות, היו מעורבים פחות במקרי אלימות מינית.
דווקא במגזרים שמרניים, במקומות בהם השיח על מיניות מתמקד באיסורים, ולעיתים כמעט ואינו מתקיים במסגרת הבית, החשיבות של חינוך מיני במסגרת פורמלית גדלה. חינוך מיני מקיף מסייע לצמצם מצבים פוגעניים ולאפשר לילדים שנפגעו להשתקם. נוסף על כך, הוא מספק מרחב חינוכי חיוני לשיח פתוח ובטוח על מיניות, במיוחד נוכח החשיפה הבלתי נמנעת של בני נוער מכל המגזרים לתכנים מיניים. לראיה, כבר היום נשמעים קולות רבים מתוך מגזרים הנחשבים שמרניים, הקוראים לשילוב תכני חינוך מיני בבתי הספר, ומבהירים כי אין מקום להתעלמות מהנושא, גם אם הוא מלווה במורכבויות דתיות או חברתיות.
הזכות לבריאות וזכויות מיניות
ארגון הבריאות העולמי (WHO) מגדיר בריאות מינית כמצב של רווחה גופנית, רגשית, נפשית וחברתית בהקשר של מיניות. בריאות מינית לא מתמצה רק בהיעדר מחלה, ומחייבת גישה חיובית ומכבדת כלפי מיניות וכלפי יחסים מיניים, ואפשרות לחוות חוויות מיניות מהנות ובטוחות, חופשיות מכפייה, אפליה ואלימות.
הזכות לבריאות מינית כוללת בתוכה שורה של זכויות שהבטחתן רלוונטית להבטחת הזכות לבריאות מינית, ובהן הזכות לנגישות לשירותי בריאות מינית, הזכות לחינוך ולקבלת מידע מהימן בנושאי מין ומיניות, הזכות להסכמה חופשית ומודעת לכל מגע מיני ולמין בטוח והזכות לאוטונומיה בקבלת החלטות הנוגעות להורות ולפריון.
הזכות לבריאות מעוגנת בסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. האמנה מחייבת את המדינות החברות (ביניהן ישראל) להכיר בזכותו של אדם להנות מהרמה הגבוהה ביותר המושגת של בריאות פיזית ומנטלית. בשנות ה-2000 פורסמה הערה פרשנית לזכות לבריאות שמכירה בזכות לבריאות מינית (sexual and reproductive health) כחלק אינטגרלי מהזכות לבריאות.
במסגרת המחויבויות הספציפיות של האמנה, מדינות מחויבות לאמץ צעדים אקטיביים למימוש הזכות לבריאות מינית. מדינות מחויבות לספק חינוך מותאם גיל, מבוסס ראיות, מדויק מדעית ומקיף על בריאות מינית. לפי האמנה, המדינה יכולה להפר את הזכות בין אם בפעולה או במחדל על אכיפת ההפרה בידי גוף שאינו המדינה, ובמפורש - היעדר חינוך מיני מקיף הוא הפרה של הזכות לבריאות מינית.
הזכות לבריאות מעוגנת גם בסעיף 24 לאמנה לזכויות הילד, שישראל חברה בה. בהערות פרשניות על הזכות מצוינות גם בריאות מינית וחינוך מיני. באותה הערה, נקבע שתחת שירותי בריאות ורווחה בסיסיים, מדינות מחויבות לספק לילדים חינוך מקיף מבוסס ראיות על מיניות האדם ועליהן לשלב תוכניות לחינוך מיני במסגרת בית הספר כתוכן חובה.
מוסדות האו״ם עצמם מדגישים בעקביות את מקומו המרכזי של חינוך מיני מקיף כזכות שמקימה חובה למדינה. במסגרת דיון במועצת זכויות האדם על המאמצים לביעור אלימות כלפי נשים, ובפרט על שילוב גברים וילדים במאבק זה, נקראו המדינות לפעול באופן מיידי לפיתוח והטמעה של תוכניות חינוכיות בתחום החינוך המיני המקיף (סעיף9(ז)) לבני נוער המבוססות על מידע אמין ומוכח מדעית, במטרה לאפשר לנערים ולנערות קבלת החלטות מודעת ואחראית. באופן דומה, המומחה העצמאי על הזכות לחינוך שמונה על ידי מועצת זכויות האדם עמד על כך שחינוך מיני מקיף הוא תנאי הכרחי להבטחת בריאות מינית.
מה קורה בישראל?
לפי חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, משרד החינוך הוא הגוף המופקד על קיומו וקידומו של החינוך בישראל ועל פיקוח יישום המדיניות שלו בבתי הספר. בתחום החינוך למיניות, החל משנות ה-70 פועלת במשרד החינוך היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה תחת אגף שירות פסיכולוגי ייעוצי (שפ"י). היחידה מפעילה את תוכנית "הכ"חות שבדרך" שהיא תוכנית לימודים חובה ובמסגרתה ניתן גם חינוך למיניות.
בקיץ 2022 משרד החינוך הצהיר, במהלך שכונה "הרפורמה בחינוך המיני", שבתי ספר יחויבו לקיים שיעורי חינוך למיניות, בהיקף של כעשרה שיעורים שנתיים בכיתות ו', ח' וי"א. נוסף על כך, כחלק מהרפורמה, משרד החינוך הצהיר שיכשיר את כלל המורים בנושא מוגנות מינית. אגף שפ"י פרסמו פירוט על תכנית" הכ"חות שבדרך", שכוללת התייחסות ללימוד חינוך למיניות, שבאופן כללי תואמים את הקווים המנחים שקבע אונסק"ו, לצד מאגר מערכי שיעור לשימוש הצוותים החינוכיים. האחריות על קיום התוכניות היא של יועצות בתי הספר, וההוראה של שיעורים אלו אמורה להיעשות על ידיהן או על ידי מורים מבית הספר. מאגר מערכי השיעור של שפ"י מחולק על פי זרם חינוכי, שכבות גיל, ופירוט של נושאי השיעורים לצד רקע תיאורטי. בפועל, יישום התוכניות נותר באחריות בית הספר ולא ברור אם הוא מתממש, שכן אין שום מנגנון אכיפה, מדידה או פיקוח. מבחינת הכשרה או ליווי, המורים והיועצות יכולים להיעזר בתוכן באתר שפ"י או להשתתף בהכשרות ייעודיות, אך אלו אינן תוכניות חובה ואין חובה לשלב הכשרה בחינוך מיני בתהליך ההכשרה של מורים.
אז מה הבעיה?
כאמור, היחידה לחינוך מיני אינה גוף מפקח ולא מנהלת מעקב אחר היקף ותוכן שיעורי החינוך המיני בבתי הספר. במקביל, בתי הספר מתמודדים עם עומס רב של תחומי אחריות ונושאים דחופים לטיפול ובהיעדר פיקוח וניהול מערכתיים, החינוך המיני (כמו נושאים רבים וחשובים) יכול להידחק לסוף סדר העדיפויות, ואין ודאות שהתוכניות המוצהרות מיושמות בפועל.
נוסף על כך, בתחום החינוך למיניות יש חסם מובנה למורים. מדובר בנושא מורכב, שעשוי להעלות שאלות שהן מביכות או אינטימיות עבור המורים, ולעיתים נתפס כנושא פוליטי ולא פעם הם יעדיפו ללמד תכנים רגילים מתוכנית הלימודים, שאינה מעוררת מחלוקת או שאלות מורכבות. התוצאה היא היעדר חינוך מיני או חינוך מיני שניתן בצורה שעלולה לפגוע עקב העברת מסרים שאינם עומדים בקנה אחד עם הסטנדרט החינוכי ייעוצי.
כפתרון למצב הקיים, יש הרבה בתי ספר שבוחרים להיעזר בתוכניות חיצוניות כדי לקיים שיעורי חינוך מיני. אחד הפתרונות בשנים האחרונות הוא הכנסת תכנים דרך תוכנית גפ"ן, שמקנה למנהלי בתי הספר תקציב ייעודי וגמיש לשילוב תוכניות חיצוניות בהתאם לצרכי התלמידים. המנהלים יכולים לבחור מתוך מאגר של תוכניות, ביניהן גם תוכניות העוסקות בחינוך למיניות.
שימוש בתוכניות חיצוניות אינו פתרון להיעדר הפיקוח והיישום של תוכניות משרד החינוך ממספר סיבות. ראשית, הגמישות שניתנת למנהלי בית הספר מאפשרת להם לבחור תוכניות בהתאם להשקפותיהם האישיות בנוגע למיניות או לא לבחור כלל את התוכניות שנוגעות לחינוך למיניות. שנית, גם אם נניח סיטואציה אידיאלית, שבה מנהלי בית הספר בוחרים בתוכניות לחינוך מיני שעומדות בקווים המנחים שניסח אונסק"ו, היצע התוכניות הקיים אינו מספיק כדי להגשים את המטרה שהוצבה בשפ"י מבחינת מספר שיעורים.
המחדל של מדינת ישראל בפיקוח על החינוך המיני מוביל לשתי בעיות: האחת, שהחינוך המיני לא בהכרח מתקיים וקיומו תלוי בסדר העדיפויות של בית הספר וברצונו של המנהל. האחרת היא שאין פיקוח על התכנים המועברים, או על מי שמעביר אותם. כתוצאה מכך לא ניתן לוודא שהתלמידים לא נחשפים לשיח על מיניות שאינו מותאם לסטנדרטים חינוכיים ובמקרים חמורים יותר, פוגעני ומזיק.
ומה הלאה?
נוכח החובה לספק חינוך מיני מקיף, על משרד החינוך לעבור מהצהרות ליישום, בצורה שתבטיח את שיעורי חינוך מיני חובה בכל בתי הספר. כאשר משרד החינוך מעוניין לפקח באופן הדוק על יישום מדיניות חינוכית ובפרט שילוב תוכן מסוים בתוכנית הלימודים, הוא דורש דיווח שנתי (למשל בתחום החינוך התעבורתי). בענייננו נדמה שניתן לפקח ולוודא שהמדיניות אכן מיושמת. לשם כך נדרש מנגנון פיקוח ייעודי ומערך הדרכה מחוזי (בדומה למערכי הפיקוח שקיימים במקצועות אחרים), שיבחנו את היקף השעות והתכנים הנלמדים בבתי הספר ויבטיחו פיקוח משמעותי על יישום ההנחיות בנוגע לחינוך מיני. גם יחידת הפיקוח על הייעוץ החינוכי עשויה להיות הגורם הרלוונטי שכן אחד מתפקידיה הוא הובלה והנחיה של תהליכים לקידום מיניות בריאה.
לצד זאת יש לאפשר לבתי הספר גמישות ביישום חובתם, לרבות הסתייעות בתוכניות חיצוניות מותאמות. נוסף על כך, נדרשת הכשרה ייעודית וחובה בחינוך למיניות, הן בהכשרות מורים והן עבור יועצים. אף אם יוחלט להותיר את החינוך המיני, כולו או בחלקו, בידי גורמים חיצוניים, אין בכך כדי לפטור את המדינה מאחריותה. על משרד החינוך לקבוע קווים מנחים מחייבים לבחירת תוכניות לחינוך מיני, לחייב הקצאה של שיעור מינימלי מתקציב גפ״ן לתחום זה, ולהבטיח כי התוכניות הנבחרות יעמדו בסטנדרטים מקצועיים ברורים של חינוך מיני מקיף, מבוסס ראיות ושוויון מגדרי.
סיכום
על פי ההצעה שלעיל, משרד החינוך יוכל להבטיח כי מדיניותו בנוגע לשילוב חינוך מיני מקיף בבתי הספר מיושמת, וכי זכותם של תלמידי ישראל לקבל מידע מקיף ומהימן בנוגע למיניות ולבריאות מינית מתממשת. יישום עקבי של חינוך מיני מקיף בכלל בתי הספר, תוך התאמות תרבותיות נדרשות, יתרום לפיתוח יכולתם של נערים ונערות לקבל החלטות מודעות בתחום המיניות, להפחתת סטיגמה ובושה סביב הנושא, ולחיזוק נורמות של כבוד, גבולות ואי-סובלנות כלפי אלימות מינית.
