בכל התייחסות משפטית בעקבות טבח ה - 7 לאוקטובר, חובה על מדינת ישראל להתחשב באינטרסים של נפגעי העבירות. תובנות תאורטיות ופרקטיקות מהעולם מקנות את הבסיס לכך.
פוסט זה הוא רביעי מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
זכויות נפגעים – במרכז
טבח ה־7 לאוקטובר 2023 זעזע, וממשיך לזעזע, את תושבי מדינת ישראל ואת העולם, לא רק בגלל מספר הנפגעים הרב, אלא בגלל אופי הפגיעות ואוכלוסיית הנפגעים, שני פרמטרים בהם הטבח משנה סדרי עולם עבורנו. ראשית, נפגעים רבים הינם אזרחים, לרבות קשישים, נשים, ילדות ותינוקות. שנית, חלק ניכר מהפגיעות מקיים את יסודותיהן של העבירות האכזריות ביותר, לרבות רצח תוך כדי התעללות חמורה, עבירות מין ועוד. בעת כתיבת שורות אלה, גורלם של החטופים והחטופות הרבים ומידת הפגיעה בהם אינם ידועים. אנשים רבים אחרים סובלים מקורבנות משנית, כתוצאה מחשיפתם לזוועות, בין אם היו עדים למעשים עצמם, או שהם עדים לתוצאת המעשים. לבסוף, לאור הניסיון יש להניח שרבים מהנפגעים סובלים מריבוי פגיעות, דוגמת נפגעים שפונו מבתיהם ויתכן שנפגעו ישירות קודם לכן, בין אם מנזקי רכוש או מנזקי גוף. את נזקי הנפש אנו מניחות ממילא.
נקודת מוצא זו מחייבת לטעמנו את מדינת ישראל במחשבה חדשה לחלוטין, ודחופה ביותר. יש צורך להפוך את המשקפת דרכה אנו בוחנים את הסוגיות המשפטיות, ולא להתרכז רק בשאלה אם בוצעו פשעי מלחמה ואיזה, או אם אלה עבירות פליליות ומהו הטריבונל המתאים לדון בכך. לעומת זאת, יש לשים במרכז את דרך ההתייחסות הנאותה לנפגעים השונים וההתמודדות עם המצב המשפטי והאנושי, מתוך מסגרת תאורטית ומעשית של זכויות נפגעים אישיות, כזכויות אדם. לפנינו צומת דרכים בו משפט זכויות האדם הבין־לאומי נפגש עם המסגרת האנליטית של זכויות קורבן ועם הוויקטימולוגיה, ובה בעת המשפט הפלילי הבין־לאומי, לרבות סוגיית זכויות הנפגעים בבית הדין הפלילי הבין־לאומי, נפגש עם המשפט הפלילי הישראלי. על כן נדרשת היכרות עם גוף הידע הרלוונטי, כדי לפתח מדיניות מעוגנת תאורטית ומבוססת מחקר. בפוסט קצר זה נבקש להציג בקצרה את הרציונל התיאורטי למקום המרכזי שהנפגעים צריכים לתפוס בשיקולי המדינה, ואת עיקרי המסקנות הפרקטיות בהן מחוייבת מדינת ישראל לטענתנו, בהתאם לשינוי זה במערך השיקולים, לרבות פיתוח פרוטוקולים להתמודדות עם המצב החריג, החל משלב חקירת האירועים ועד לשלב הטיפול ארוך הטווח בנפגעים.
שפת זכויות האדם במשפט הבין־לאומי, זכויות הנפגעים במשפט הלאומי והשפה הוויקטימולוגית נשענות על אדנים דומים. העוגן המרכזי הוא חובת המדינה לשקול, לצד האינטרסים הציבוריים, את האינטרסים הפרטיים של הנפגעים ולכבד אותם. באופן לא מפתיע, הרחבת המושג "זכויות אדם" כמעט חופפת את ההתפתחות הכרונולוגית של תאוריית זכויות נפגעי עבירה בכתיבה הכללית ובמשפט הבין־לאומי. נקודת ציון משמעותית בהתייחסות לזכויות נפגעי עבירות כזכויות אדם היא הצהרת האו"ם בדבר עקרונות הצדק הבסיסיים למען קרבנות פשע וניצול כוח, משנת 1985, וההנחיות שבאו בעקבותיה. עוגן זה נשען על שורת רציונלים ארוכה, ביניהם תועלתניים וביניהם אינהרנטיים לכבוד האדם של הנפגעים. גם זיהוי צרכי הנפגעים דומה במשפט הבין־לאומי ובשיח זכויות הנפגעים, שאף הוכר בחקיקה המקומית ובפסיקת בית המשפט העליון (פוגץ׳ 2020). צרכיהם המרכזיים של הנפגעים כוללים את תיקוף הפגיעה, מתן הכרה וקול, לצד מזעור "קורבנות משנית", הפגיעה הנגרמת לנפגעים כתוצאה מההליך ובידי הרשויות עצמן. אין זה משנה, אם כן, אם פנינו אל הליכים פליליים בזירה המדינתית, או בזירה הבין לאומית, או שלא מדובר כלל בהליכים משפטיים, אלא במציאת חלופות. בכל הקשר יש להציב את הנפגעים במרכז במערך השיקולים המופעל באשר לכל פן של תגובת המדינה לפגיעות, ולהפעיל סט של כללים ומענים אשר יבטיח את זיהוי האינטרסים של הנפגעים, את קידומם ואת מזעור הפגיעה בהם. מהעקרונות הכלליים נגזרות הזכויות הפרטניות, בין אם אלו זכויות מהותיות, דוגמת הזכות שהאירועים ייחקרו באופן המיטבי, או זכויות פרוצדורליות דוגמת הזכות להישמע ולהשתתף בהליכים. כמובן שיש לקחת בחשבון גם נפגעים בעלי מאפיינים ספציפיים, דוגמת נשים וילדים, קשישים ובעלי מוגבלות.
בהמשך הדברים נזכיר מספר דוגמאות לפרקטיקות הדורשות שינוי, כאשר התובנות בדבר צרכי נפגעים תופסות מקום מרכזי באיזון בין השיקולים השונים. נרחיב בדוגמא אחת, של תשאול מיודע טראומה, שהוא אבן יסוד בחקירות הלוקחות בחשבון את מצבם של הנפגעים.
יישום התאוריה: השתקת הקול וחתירה לחקר האמת
כדוגמה לפרקטיקה לא ראויה, של פגיעה בזכויות יסוד, נוכל להביא את הדיווח בתקשורת לפיו הממונה על החטופים והנעדרים השתיק את הקול בשיחת וידאו עם המשפחות של החטופים והנעדרים. השתקת קולם של נפגעים היא צעד אלים, ומהווה פגיעה ישירה באחת הזכויות המרכזיות המסורות להם. כאשר מדובר במתים ובנעדרים, גם בני המשפחה נחשבים לקורבנות, הן לפי התפיסה בעולם, הן לפי סעיף 22 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א־2001.
כאשר מדובר בזכויות אדם, גם זכויות נפגעים אינן מוחלטות והן מחייבות איזונים ומחשבה. פרטיותם של נפגעים, למשל, היא שיקול נכבד, אשר מוצב מול אינטרסים אחרים. אולם במירוץ להוצאת "תיעוד" של הפגיעות ספק אם גוף מדינתי כלשהו עצר כדי לחשוב על כך. למשל, האם יש למתים זכות לפרטיות? ומה משמעותה של זכות זו בהקשר של צילומים שבוצעו בידי הפוגעים עצמם, ושחשוב להוציאם לעולם כדי להוכיח את ביצוע המעשים? השאלות הללו מורכבות ולא ניתן לענות עליהן בחיוב או בשלילה בלבד.
נושא התיעוד, כולו, דורש פיתוח מנגנונים בהתחשב ברקע שציינו, שאינם מוכרים עד כה. ניתן לטעון שהמדינה היא שצריכה לתכלל את נושא התיעוד באופן מיידי, כחלק מחקירה ובאופן עצמאי. התיעוד חשוב לא רק למדינה, המונחית באופן קלאסי על פי שיקולים ציבוריים, אלא גם כיוון שצרכי נפגעים וזכותם שהאירועים ייחקרו באופן מיטבי. כך, גוף כתיבה עוסק בזכות החדשה יחסית, הזכות לאמת בבית הדין הפלילי הבין־לאומי כזכות של הנפגעים, דיון שבארץ נשמעו רק הדיו. מכוחה של זכות זו נטענת גם זכות ההשתתפות של הנפגעים בהליכים, אולם משמעויותיה עשויות להיות רחבות יותר. כך, למשל, ניתן לטעון שחובת המדינה לתעד את המעשים באופן המהימן ביותר, לרבות בדחיפות, נובעת, בין היתר, מזכות זו של הנפגעים. ככל שהתיעוד מתרחק מהמעשים וככל שמהימנותו פוחתת, כך תיפגע זכותם לאמת. יתר על כן, חקר האמת־לעיתים אף כחלופה לדין פלילי, אם בדרך ועדות אמת ואם בדרך אחרת ־ עשוי להיות רלוונטי מקום בו לא יהיה ניתן להעמיד לדין את הפוגעים. כלומר, לתיעוד כדרך להשגת האמת יש חשיבות רבה, בין אם בהליכים פליליים או מחוץ להם. ניתן אף לטעון שיש למאמצי המדינה לחשיפת האמת, ולמקומם של הנפגעים בחשיבה על כך, חשיבות מיוחדת באקלים בו קיימת הכחשה של המעשים ואף טענות ל־fake news. לזכות לאמת ניתן להוסיף את זכות הנפגעים לתיקון, במובן העמוק והרחב של מושג זה – בין אם באפשרותם להחלמה או בקידום שימוש בכלים משפטיים כמו פסיקת פיצויים־ואת חובת המדינה להבטיח זאת, כאשר הקשר בין חקר האמת לבין תיקון הוכר לא אחת. כאשר גורמים פרטיים רבים מעלים "יוזמות חקירה ותיעוד" משלהם, תוך שימוש במושג 'עדויות', גובר החשש לפגיעה נוספת בנפגעים, והפעם פגיעה באמצעות חקירה מדינתית מאוחרת, או חלקית, או כאשר גורמים אחרים הובילו לזיהום חקירה. לא נרחיב בכך, אולם דוגמא לשאלה קשה הנובעת מזכותם של נפגעים לתיקון היא אם יש מעמד לקרובי נפגעים לעניין עסקת חילופים ומהו מעמד זה. השאלה מורכבת שבעתיים כיוון שחלה על קרוביהם של החטופים, אך גם על קרוביהם של מי שהיו קרבן עבירה של מי שהמדינה נדרשת לשחרר ממאסר לשם שחרור החטופים, וכמובן שיש לקחת בחשבון תאורטי גם נפגעים עתידיים.
תשאול מיודע טראומה
במרכז הפוסט נבקש להרחיב בהשלכות התאוריה על נושא החקירה עצמה, הדרך בה היא תתבצע ושמירת זכויותיהם של נפגעי העבירות, שהוא נושא מרכזי לחשיבה הוויקטימולוגית .
תשאול מיודע טראומה הינו תוצר של מדע פורנזי ייחודי אשר מטרתו הגנה על קורבנות מפני טראומה חוזרת, ויצירת תנאים מיטיבים להפקת עדויות איכותיות ומהימנות. הידע על אמצעי החקירה הייחודיים לקורבנות טראומה, ובאופן ספציפי לקורבנות פשעי מלחמה, החל להצטבר עוד בשנות התשעים של המאה העשרים, במהלך המלחמה ביוגוסלביה. מאוחר יותר, המאפיינים הייחודיים של פשעי המלחמה שבוצעו על ידי דעא"ש, אשר כללו בין היתר חשיפה תקשורתית מסיבית וויזואלית של פשעים, הובילו להקמתו של צוות האו"ם לקידום חקירת לפשעים שבוצעו על ידי דאע"ש (UNITAD) ולפיתוח מדריך ייחודי לחקירה ולתשאול מיודעי טראומה. סוג זה של חקירה מתייחס באופן הוליסטי לשלבים טרם החקירה, במהלכה ולאחריה, ומונחה על ידי מספר עקרונות שמהם נגזרות התוויות פרקטיות שונות.
עיקרון ראשון של תישאול מיודע טראומה הוא שמירה על מוגנות והימנעות מגרימת נזק נוסף ורה־טראמטיזציה לקורבנות, העדים ועורכי החקירה. מודעות זו לנזק פוטנציאלי מחייבת נקיטת עמדה פעילה למניעת נזק הנשענת על בהירות אתית הרואה את שלומם, כבודם ורווחתם הנפשית של הקורבנות כחשוב יותר ממטרות החקירה. כך למשל, מומלץ כי טרם החקירה תיערך לכל נחקר הערכת פגיעות (Vulnerability assessment) אשר תיקבע את התאמת העיתוי של החקירה בהתייחס למצבו הנפשי. עוד מוצע להבטיח הכנה של הנחקרים לחקירה, והכשרה פסיכוסוציאלית להקניית משאבים לחוקרים להתמודדות יעילה במהלך החקירה. לגבי מהלך החקירה מומלצות פרקטיקות כמו שאילת שאלות פתוחות והימנעות מהפעלת לחץ על הנחקר. בנוסף, פרקטיקות כמו בילוי זמן עם הנפגעים לאחר הריאיון והתמקדות בחיבור שלהם למשאבים ותמיכה, חלוקה של ערכות מידע וכלים יסייעו אף הם להגברת המוגנות של הנפגעים.
לבסוף, מוגנות מתייחסת גם לשלומם ולרווחתם של החוקרים החשופים לעדויות ולפרטים על אודות הטראומה הנמצאים בסיכון לשלל בעיות כגון התפתחות של טראומטיזציה משנית לפיכך מומלץ להכשיר את החוקרים בדבר השלכות של טראומטיזציה משנית ומניעתה בקרבם, לבנות ערכות ניהול דחק לחוקרים, ולתת להם הדרכה מותאמת לצרכיהם.באופן ספציפי, יש לזכור כי החוקרים הישראלים חווים גם הם טראומה קולקטיבית וחולקים מציאות טראומטית משותפת עם נחקריהם ולכן נמצאים, על פי מחקרים, בסיכון מוגבר להתפתחותה של טראומטיזציה משנית.
עיקרון נוסף של תשאול וחקירה מיודעת טראומה כולל אמינות ומקצועיות. עיקרון זה מחייב הכשרה של חוקרים בדבר השלכותיה של טראומה בקרב הנחקרים והטמעה של ידע על טראומה בכל שלבי החקירה. עיקרון זה חיוני במיוחד לאור זה שחוקרים באזורי עימות מיומנים בחקירה של תוקפים ולא של נפגעים ועדים, וכי הליכי צדק מיועדים להוכחת אשמת התוקף ואינם ממוקדים ברווחה הנפשית של הקורבנות והעדים. כך למשל, חיונית הכשרת חוקרים בדבר מאפיינים של הזיכרון הטראומטי הכוללים, בין היתר, פגיעה ביכולת לקידוד, לאיחסון ולשליפה של זכרונות כנרטיב מגובש, נטול רצף כרונולוגי; וזכרונות פולשניים אשר נחווים מחדש כמתרחשים בהווה עד לשכחה מוחלטת של האירוע. נוסף על כך, במהלך חקירה, על החוקר להיות מודע לקשיים בויסות הרגשי (דיס־רגולציה רגשית) המתבטאים כחלק מתגובה אקוטית חריפה, שמונעת מהעד או מהנפגע לווסת רגשית את תגובותיו וגורמת למופע בלתי קוהרנטי של מתן עדות. כך למשל, ניתוק רגשי בעת מתן עדות עלול להתפרש כעדות לא אמינה, אולם חוקרים שעברו הכשרה מיודעת טראומה מטילים פחות ספק בעדויות מסוג זה.
העקרון הבא של חקירה ותישאול מיודעי טראומה דורש בחירה, שיתוף פעולה והעצמה. לפיכך, ביסוס, תקשורת פתוחה והרמונית (rapport), בין החוקרים לנחקרות – הנפגעות, הינו צעד חיוני. לשם כך על השאלות להיות מנוסחות באופן שיחזק את יכולתן האוטונומית של הנפגעות ואת שליפת הזיכרון העצמי של רצף האירועים. יש להדגיש את ההסכמה מדעת לקיום הראיון עוד בטרם החל, ולאפשר לנחקרות הזדמנות מלאה לעיין, לתקן ולעמוד מאחורי הצהרותיהן בכתב. באופן ספציפי יש להתייחס לסוג העבירה. כך, בעבירות מין מומלץ לתת אפשרות לבחירת מגדר המראיינים, ומספר הנוכחים בחדר. כשהדבר אפשרי, פרטים רגישים צריכים להישאל פעם אחת בלבד. על העדות לתאר את האירועים במילים ובדרך שלהן, אשר יכללו אינדיקטורים אובייקטים של הפעלת כוח (למשל איום בנשק). יש לאפשר שימוש במטאפורות או בביטויים אידיומטיים אשר יכללו את המשמעויות הפיזיות שלהן. למשל: צריך לאפשר לעדותם להצביע על איבר בגוף במקום לנקוב מפורשות בשם האיבר. כמו כן, חקירה ותישאול מיודעי טראומה חייבים להיות מותאמים למאפייני הנפגעת כגון גיל, דוגמת פרוטוקולים של חקירה מותאמים לילדים נפגעים או למיעוטים.
לסיום, חקירה מיודעת טראומה מחייבת בניית צוותים רב מקצועיים ללווי החקירה וכחלק אינטגרלי מהחקירה, המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות, בתהליך החקירה ובגיבוש מטרות הליבה של החקירה.
סיום
הראינו, גם אם בקצרה, שלשינוי הפריזמה דרכה נבחנים אירועי טבח ה־7 לאוקטובר ולמרכזיות לנפגעים בכלל השיקולים שעל המדינה להפעיל, תהיינה השלכות רבות. לבסוף, יש לחשוב מראש גם על "היום שאחרי", ועל תפקידה של מערכת המשפט (או מערכת חלופית שתחקור את הפשעים) ביחס לנפגעים ולאוכלוסייה הכללית, כגוף אשר משפיע על התודעה הציבורית. יש לדון, למשל, בשאלות של חשיפה מול חסיון, לרבות לעניין עצם עבודת המטה. כיום, כחודש לאחר הטבח, עדיין לא יצאה הודעה רשמית באשר לחקירתו בידי הרשויות המשפטיות, אל מול "יוזמות התיעוד" האזרחיות. לעדכון יש משמעות רבה, וזו חובתה של המדינה, כלפי הנפגעים וכלפי כולנו.
דנה פוגץ'
קרן גואטה
דנה פוגץ' מהקריה האקדמית אונו וקרן גואטה מאוניברסיטת בר אילן הן מנהלות משותפות של האגודה הישראלית לוויקטימולוגיה.