כמעט כל אישה זוכרת לפחות מקרה אחד בו הלכה לתומה ברחוב, כשלפתע זר קרא, שרק, העיר או צפר לה בלי שום סיבה נראית לעין. במקרה הטוב היא רק נבהלה, במקרה היותר סביר היא הרגישה מוטרדת, מוחפצת, מושפלת, או חסרת ביטחון במרחב הציבורי. לא מעט נשים גם יהססו להשתמש באותו רחוב לאחר המקרה.
מרחבים ציבוריים משקפים במידה רבה את התהליכים שעוברת החברה העירונית והלאומית. המרחב הציבורי משעתק את יחסי הכוחות החברתיים ונושא השלכות על תחושת הביטחון של פרטים. תחושת הביטחון במרחב הציבורי היא נגזרת של זהות. ככל שזהות הפרט רחוקה מהזהות הדומיננטית השולטת בחברה כך סביר שיחווה יותר עוינות במרחב הציבורי. האוכלוסייה אליה מופנית העוינות משתנה מחברה לחברה וקשורה במאפייני עיר ושכונה, ולאו דווקא במאפייני המדינה. אולם, לא משנה באיזו חברה מדובר, אוכלוסייה אחת תמיד תהיה במוקד הסימון – נשים.
״הטרדת רחוב״
ישנן דרכים שונות להפיכת המרחב הציבורי לעוין כלפי נשים, כשהמרכזית בהן היא ״הטרדת הרחוב״, על מגוון צורותיה. Catcalling הוא כינוי להטרדה מילולית גלויה במרחב הציבורי המופנית לרוב לנשים ונערות. ההטרדה נועדה להפנות את תשומת הלב של האישה אל הפוגע, באמצעות התייחסות לגופה כאובייקט אסתטי או מיני, וכך לבזות ולצמצם אותה למראה החיצוני שלה. הפוגע בדרך כלל סבור שיש לו זכות טבעית לומר כל שעולה על רוחו ולא תהיה בכך כל עבירה.
אורית קמיר תיארה מעשי הטרדה אלו כ״הטרדה מינית אקראית״, שהמאפיין הדומיננטי שלה הוא שמדובר באנשים זרים זה לזו וההטרדה היא פשוטה, קצרה, ומקומית, ולכן גם קלה יותר לזיהוי כהטרדה מינית. בשונה מהטרדה מינית על ידי מכרים. דרך נוספת לתאר את הטרדת הרחוב היא כ״הטרדה מינית מדירה״. ביטוי זה משמש בדרך כלל בהקשר של הטרדה במקום העבודה, אך ביכולתו לסייע גם בהגדרת הטרדת הרחוב. הטרדה מינית מדירה מתארת מצב בו הפוגעים מזהים את כניסת הנשים למקום העבודה כאיום על הסדר החברתי הפטריארכלי ולכן מפנים אליהן הערות סקסיסטיות ועוינות שנועדו להשפיל, לבזות ולהבריח אותן ממקום העבודה. בדומה, יתכן שהטרדת רחוב מבטאת חוסר נחת של גברים מסוימים מהשתלבותן של נשים במרחב הציבורי, שעדיין נתפס בעיניהם כמרחב גברי, וניסיון להדיר אותן ממנו.
כיום, כמעט 9 מתוך 10 נשים מרגישות לא בטוחות במרחבים ציבוריים בערים ברחבי העולם. באנגליה, נמצא כי 97% מהנשים בגילאי 18 עד 24 הוטרדו מינית במרחבים ציבוריים. בישראל, 82% מהנשים חוו הטרדה מינית ברחוב ומחצית מהן דיווחו כי חשו פחד בעקבותיה (לעומת 1% מהגברים).
למרות השיעור הגבוה של הטרדה מינית במרחב הציבורי, האפשרות לנהל כנגדה הליכים פליליים היא יותר תאורטית מאשר מעשית. ייתכן כי מצב זה נובע במידה מסוימת מכך שהטרדת רחוב היא על פי רוב הטרדה מילולית, אשר נתפסת בחברה כפחות חמורה מהטרדה פיזית. זאת, אף שבפועל הטרדה מילולית יכולה להיות פוגענית לא פחות מהטרדה פיזית, שכן חומרת ההטרדה קשורה תמיד בנסיבותיה, לרבות התמשכותה, תדירותה, מידת הבוטות שלה, גיל האישה המוטרדת, מעמדה וניסיון חייה. כך או כך, לאור התפיסה הקיימת, הסיכוי למענה משפטי עקב הטרדת הרחוב נמוך יותר. בהתאם, אין כמעט השלכות המשפטיות, כלכליות וחברתיות על הפוגע, וככל שהן קיימות, הן אינן עקביות או יעילות (רק 6% מהמקרים מדווחים מלכתחילה). בינתיים, העבריינים מזהים את אדישות רשויות האכיפה ומשתמשים בהטרדת הרחוב כדרך לחצות גבולות חברתיים מבלי לשאת בהשלכות.
דברים אלו נכונים לא רק להטרדה מילולית. המרחב האפור מנוצל עבור מגוון פעולות שמטרתן לבזות, להשפיל ולהדיר נשים מהמרחב הציבורי, כגון השחתת שלטים בהן מופיעות נשים, תליית שלטי צניעות נגד נשים (לא רק ביישובים דתיים, ראו: בראשון לציון, נתיבות, פרדס חנה ועוד), יריקה על עוברות אורח, הורדה מאוטובוסים מטעמי צניעות או מגדר, והרשימה עוד ארוכה. כלל הפעולות הללו הופכות את המרחב הציבורי לסביבה עוינת עבור נשים. לכן, כדי שמסגור הטרדת הרחוב יקיף את כלל המקרים, אציע להגדירה כ"כל פעולה במרחב הציבורי שיש בה כדי להעביר מסר של ביזוי, השפלה או הדרה על רקע מין או מגדר".
הערכים הנפגעים בהטרדות מיניות ובהטרדת רחוב
בעוד שהחברה האמריקאית מדגישה את ההטרדה המינית כפגיעה בזכות לשוויון, המעוגנת בתיקון ה-14 לחוקה האמריקאית, החברה הישראלית מדגישה את ההטרדה המינית כפגיעה בזכות לכבוד האדם, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, הזכות לשוויון הוכרה כזכות נגזרת מן הזכות לכבוד האדם וחירותו, כך שניתן לומר כי הזכות לכבוד האדם וחירותו נושאת בתוכה את שתי מושכלות היסוד האלו, שהן גם הראשוניות ביותר בחברה המודרנית – חירות ושוויון. פרשנות זו תואמת את דברי הפתיחה של האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966:״...ההכרה בכבודם העצמי ובזכויותיהם השוות והבלתי ניתנות לשלילה של כל בני משפחת אנושי היא יסודם של החירות, הצדק והשלום בעולם״. ואכן, הטרדת הרחוב פוגעת בזכות לכבוד האדם, לחירות ולשוויון במובן הבסיסי והעמוק ביותר שלהן.
הפגיעה בזכות לכבוד האדם וחירותו
ניתן להבחין בין שני מובנים של כבוד האדם – "הדרת כבוד" ו-"כבוד סגולי". "כבוד סגולי" הוא ערך אוניברסאלי שאינו מובחן מאדם לאדם ולא ניתן לגרוע ממנו בנסיבות המקרה. לכל פרט יש זכות מוחלטת שהסובבים אותו יכירו בכבודו הסגולי, ימנעו מפגיעה בו ויגנו עליו. לעומת זאת, "הדרת כבוד" היא מעמד חברתי, הנתפס ונקנה בהתנהגות נורמטיבית הולמת של הפרט, ונגרע ממנו בהתנהגות שאינה ראויה בעיניי החברה. "הדרת כבוד" מובחנת מגדרית. לגברים יש דרכים רבות לרכוש כבוד, ואילו לנשים יש דרכים רבות לאבד כבוד.
הטרדת הרחוב פוגעת בכבודה של המוטרדת בשני מובנים אלו. היא משפילה ומבזה את אנושיותה של המוטרדת דרך התייחסות אליה כאובייקט מיני – כאל גוף ללא נפש. בכך ההטרדה גורעת הן מערכה האנושי של המוטרדת (כבודה הסגולי) והן מערכה החברתי – האופן בו היא נתפסת על ידי הסביבה שלה (הדרת כבוד). ההחפצה ודה-ההומניזציה המאפיינות את הטרדת הרחוב פוגעות בחירותה של המוטרדת, בבעלותה על גופה ומיניותה, ובפרטיותה העמוקה ביותר.
הפגיעה בזכות לשוויון
כאמור, הרחוב משעתק את יחסי הכוחות החברתיים, כשהעוינות במרחב הציבורי – הטרדת הרחוב – מופנית לאוכלוסיות המוחלשות באותה חברה. מאפייני האוכלוסייה המוחלשת ישתנו בהתאם למבנה החברתי של כל חברה, אך ישנו מאפיין אחד וודאי בכלל החברות – מגדר. הטרדת רחוב נובעת ומייצרת יחס שונה לנשים במרחב הציבורי לעומת גברים, ובכך מהווה הפליה על בסיס מין ופגיעה בזכות לשוויון. עניין Saxbe, היה הראשון שקבע כי הטרדה מינית היא הפליה על בסיס מין. מקרה זה עסק בהטרדה מינית במקום העבודה, ונקבע כי התובעת הוטרדה בשל היותה אישה, ומינה הוא שהוליד יחס שונה כלפיה לעומת עובדים אחרים. אולם, בעוד שהזכות לשוויון במקום העבודה זוכה להכרה חברתית וחקיקתית, המאפשרת הכרה בהטרדה המינית במקום העבודה כהפליה, הזכות לשוויון במרחב הציבורי טרם עוגנה במידה מספקת. זאת, על אף שהיא נושאת עמה מחירים גבוהים מהמוטרדות ומהחברה בכללותה, לא פחות מהטרדה במקום העבודה.
ככלל, להטרדות מיניות יש השלכות כלכליות, נזקים פיזיים ונפשיים, כשמדובר בהטרדת רחוב ישנו נזק משמעותי נוסף – הדרה מהמרחב הציבורי. בישראל, כמו בכל העולם, נשים מרגישות פחות בטוחות במרחב הציבורי לעומת גברים. תחושת הביטחון במרחב הציבורי היא נגזרת של הטרדות הרחוב. כל הטרדת רחוב פוגעת הן בכבודה ובטחונה של המוטרדת בפועל, והן בכבודה ובטחונה של המוטרדת בכוח – כל אישה באשר היא. כדי להבין את הנזק הגלום בהטרדות הרחוב ראוי לעמוד על הזכות לשוויון במרחב הציבורי, הזכות לצדק מרחבי, הזכות לעיר, והזכות לניכוס.
מרחב ציבורי, צדק מרחבי, הזכות לעיר והזכות לניכוס
הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס הגדיר את המרחב הציבורי כשטח הנמצא בין המתחם הפרטי לממשלתי, שכולם רשאים להשתמש בו באופן שווה וחופשי. דהיינו, השוויון הוא מרכיב אימננטי במרחב הציבורי. המרחב הציבורי מאפשר לאנשים יצירת מפגשים חברתיים, ממשק בין תרבויות, לכידות חברתית ומהווה בסיס לעיר דמוקרטית ושוויונית.
אולם, עצם ההגדרה של מרחב ציבורי כמרחב דמוקרטי ושוויוני אינה מספיקה למימושו ככזה, ויש להידרש ליחסי הגומלין בין החברה לבין המרחב הפיזי אשר מתהווים במנותק מההגדרות המשפטיות שניתנו למרחב. המושג צדק מרחבי, מתחום הסוציולוגיה האורבנית, מציע שהדרך להגשמת תכליתו של המרחב הציבורי כשוויוני ודמוקרטי כפופה לתכנון מרחבי שייעשה תוך דגש לשלושה עקרונות: ייצוג לקבוצות מיעוט, חלוקת משאבים צודקת, ותהליכי קבלת החלטות צודקים.
הפילוסוף אנרי לפבר הציע להכיר ב״זכות לעיר״ – זכות המוקנית לכלל התושבים (לא בהכרח אזרחים) להשתתף במשא ומתן מרחבי על משאבים עירוניים, כביטוי לשייכותם לקהילה פוליטית. לתפיסתו, אזרחות אינה אגד זכויות רשמיות אלא תהליך שבאמצעותו הפרטים משולבים בקהילה, ותושבים זכאים להשתתפות בקהילה הפוליטית בלי קשר ללאום שלהם. הגאוגרף דיוויד הארווי הרחיב תפיסה זו וטען כי הזכות לעיר היא הזכות הקולקטיבית לשנות את החברה על ידי שינוי העיר. כחלק מהזכות לעיר, הגדיר לפבר את הזכות לניכוס, שהיא הזכות של תושבים לשימוש מלא ושלם במרחב הציבורי, ונגישות פיזית למרחב העירוני בחיי היום-יום שלהם.
כל אלו מהווים תשתית תאורטית להמשגת הקשר בין המרחב למשפט, אולם זו טרם זכתה לעיגון משפטי רחב היקף, וההכרה בזכות למרחב ציבורי נמצאת רק בתחילת דרכה.
המסגרת המשפטית – הזכות למרחב ציבורי
למרחב הציבורי חשיבות רבה למימוש זכויות אדם, כגון חופש ביטוי, התאגדות, מידע, תנועה ועוד. כיום, ארגונים בינלאומיים מכירים במפורש בתלות של זכויות יסוד במרחב הציבורי. למשל, ארגון UN Women דוגל בשיפור בטיחותן של נשים באמצעותם ״יצירת מרחבים ציבוריים בטוחים״.
ארגונים אחרים רואים בזכות למרחב ציבורי זכות שעומדת בפני עצמה. אונסק"ו ו-UN Habitat מתארות את הזכות לעיר באופן אשר עולה בקנה אחד עם הזכות למרחב ציבורי. בדומה, ועידת "ערים לזכויות אדם״ אימצה בשנת 2000 את המגילה האירופית לשמירה על זכויות אדם בעיר. סעיף I של האמנה מכריז על ״זכות לעיר", כאשר "העיר" מוגדרת כ"מרחב קולקטיבי השייך לכל מי שגרים בו״. האמנה קוראת לראות ברשויות המקומיות כשחקנים מרכזיים בשמירה על זכויות אדם, בהיותן אחראיות על יצירה, תחזוק וניהול של המרחבים הציבוריים. בינתיים חתמויותר מ-400 ערים אירופאיות על האמנה ובכך התחייבו לראות בזכויות האדם קו מנחה למדיניות ברשות המקומית.
ישראל
בישראל אין הכרה מפורשת בזכות למרחב ציבורי, אך ישנה עבירה שעשויה לשמש באופן דומה – עבירת ״הפרת שלום הציבור״. סעיף 161 לחוק העונשין קובע ״עבירות כלפי קיום שירותים ציבוריים״ ונועד לשמש כנגד מי שפוגע או מפריע לקיום שירות ציבורי. שלום הציבור הוא מושג עמום המותיר מרחב פרשנות, ונועד לשקף את זכות הציבור להתנהל בלי שתופרע שלוות חייו על ידי הפרה של הסדר הציבורי. הסעיף זוהה לא פעם כדרך להצדיק פגיעה שלטונית בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי וחופש ההפגנה. למשל, רק לאחרונה הוגש כתב אישום בגין ״הפרת שלום הציבור״ כנגד אישה שהגיעה לכותל בבגד ים כמחאה נגד חוקי הצניעות שהשר דרעי ביקש להעביר מוקדם יותר באותו חודש. אולם פרשנות הסעיף כך שישמש כנגד מי שפוגע בנגישות למרחב הציבורי עשוי לספק נקודת מפנה חיובית לשימוש ראוי יותר בסעיף.
מענה אחר להטרדות הרחוב מצוי בחוק למניעת הטרדה מינית הקובע בסעיף 3א(5) איסור על התנהגויות שעולות כדי ביזוי או השפלה של אדם ביחס למינו או מיניותו, לרבות נטייתו המינית. מטרת החוק היא להגן על כבוד האדם, חירותו, פרטיותו, וקידום שוויון בין המינים. היתרון של החוק הוא במישור האופרטיבי, הקובע דרכי אכיפה מפורטות למסגרות עבודה שיכולות להרחיב את הפרשנות להטרדה מינית מעבר ללשון החוק. כך למשל, שירות המדינה הרחיב את פרשנותו כך שיכלול גם ״התנהגות לא הולמת״, ״הטרדה מינית סביבתית״ או ״יצירת אווירה עוינת״. אולם כשמדובר במרחב הציבורי החוק מוגבל יותר, שכן במתכונתו הנוכחית אינו מספק מענה לכלל הטרדות הרחוב, ואין מי שמוטלת עליו מלאכת הפרשנות והאכיפה שתאפשר להרחיב ולהתאים את הסעיף כדי שיתאפשר מענה להטרדות הרחוב.
הצעות לשינוי
כיום ישנם שינויים משמעותיים בתפיסת תפקידן של הרשויות המקומיות כממלאות חלל שנוצר בהעדר פעולה ממשלתית, בתחומי מדיניות הקשורים באופן מסורתי לסוגיות מדיניות ופוליטיות. מכאן גוברת הלגיטימציה להטלת חובה על רשויות מקומיות להבטיח את הזכות למרחב הציבורי, כנגזרת מן הזכות לכבוד האדם וחירותו.
דרך אחת יכולה לקחת דוגמה מהחוק הצרפתי. בשנת 2018, צרפת העבירה חוק שנועד להתמודד עם הטרדות רחוב, ומאפשר לשוטרים להטיל סנקציות מיידיות על העבריינים, במקום להותיר את הקורבנות בפני משפט ארוך. החוק מאפשר להשית על העבריין קנס בסכום של עד 750 יורו, ואם הקורבן מתחת לגיל 15 – עד 1,500 יורו. ב2019 כבר דווח כי ניתנו קנסות ליותר מ-700 גברים. גישה זו אינה זרה למחוקק הישראלי, שיצר מסלול אכיפה דומה כנגד צרכני זנות. קביעת הסנקציה יכולה להיעשות בחקיקה ראשית או בתקנות. שר המשפטים מוסמך על פי חוק העבירות המנהליות, התשמ״ו-1981, לקבוע כי עבירה על הוראה מן התוספת לחוק (הכוללת את פקודת העיריות) תיחשב עבירה שבגינה ניתן להטיל קנס בדרך מנהלית, בתנאים וסייגים, באמצעות פקחים עירוניים. כך, ניתן לקבוע כי ״כל פעולה במרחב הציבורי שיש בה כדי להעביר מסר של ביזוי, השפלה או הדרה על רקע מין או מגדר״ תיחשב הטרדת רחוב שעולה כדי הפרת שלום הציבור לפי סעיף 161 לחוק העונשין, וניתן לקבוע בעניינה קנס מנהלי (ניתן גם להישען על סעיף 246 וסעיף 249(8) לפקודת העיריות).
פתרון אחר יכול להיות התקנת תקנות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, שיחילו את הוראות האכיפה שמוטלות על מסגרות עבודה על הרשויות המקומיות (לפי סעיף 13). כך, רשות מקומית תהא מחויבת לנקוט באמצעים סבירים למניעת הטרדה מינית בתחום השיפוט שלה (למשל בתכנון עירוני והצבת מצלמות), לקבוע דרך יעילה להגשת תלונה, ולעשות כל שביכולתה כדי למנוע הישנות של המעשים. רשות מקומית שלא תעמוד בחובות אלו תהיה אחראית לעוולה אזרחית. במצב זה, הרשות לא תוכל להתנער מאחריותה להגנה על נשים במרחב הציבורי בטענה שזו אחריות בלעדית של המשטרה.
סיכום
כיום, הטרדה מינית נאכפת ומקבלת הכרה חברתית בעיקר כשמדובר בהטרדה מינית במקום העבודה, והטרדות מיניות במרחב הציבורי – הנושאות השלכות חמורות לא פחות – מוזנחות ואינן זוכות לתשומת לב הנדרשת מרשויות השלטון. יש האומרים שפריבילגיה היא דבר בלתי נראה עבור מי שנהנה ממנה. ואכן, מי שלא חווה הדרה מהמרחב הציבורי יתקשה לזהות את חשיבות הזכות למרחב הציבורי. אולם, הגיעה העת להציב את הטרדת הרחוב בראש סדר היום הציבורי, וראוי שהחובה למניעתה תוטל על הרשות המקומית. אכיפה כנגד הטרדות רחוב תסייע בראש ובראשונה לנשים, אך יש ביכולתה לשמש תקדים גם עבור אוכלוסיות אחרות שחוות הדרה מהמרחב הציבורי. כך למשל, ניתן להציע שיש לפעול כנגד כל פעולה במרחב הציבורי שיש בה כדי להעביר מסר של ביזוי, השפלה או הדרה על רקע מין, מגדר, נטייה מינית, מוצא, אידיאולוגיה, לאום ועוד.
