עיון בשאלת רב מהמאה ה-11 חושף את מעורבותם המורכבת של יהודים בסחר העבדים בימי הביניים
הדיון במעורבותם של יהודים בסחר העבדים בימי הביניים ידע תהפוכות לאורך השנים. מחד גיסא, חוקרים שפעלו במאה ה-19, אשר לא אחת היו מונעים על ידי תפיסות גזעניות, טענו כי ליהודים היה מונופולין של ממש על סחר העבדים בימי הביניים. מאידך גיסא, בזמננו ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, נטען כי ליהודים לא הייתה כל נגיעה לסחר בעבדים. הפרשנות המודרנית גורסת שאזכורם של יהודים כרוכשי עבדים היה על פי רוב מוטיב ספרותי שנועד לציירם באור שלילי, ואם אכן רכשו עבדים היה זה בקנה מידה מצומצם ביותר ועבור משק הבית הפרטי (ולא כפעילות עסקית). בניגוד לתפיסות הדיכוטומיות הללו, שאלת רב מספר הדינים לרבי יהודה הכהן מציירת תמונה מורכבת יותר, המלמדת על מעורבות יהודית בכלכלת העבדים בימי הביניים משני צדי המתרס - מרצון ושלא מרצון.
רבי יהודה בן מאיר הכהן חי בסוף המאה ה-10 ובמחצית הראשונה של המאה ה-11. הוא נחשב לאחד החשובים מרבני אשכנז בתקופה זו, ושיירי כתביו מהווים חלון יחיד במינו לחייהם של יהודים (ושכניהם) בצפון-מזרח אירופה בימי הביניים המוקדמים. בין השיירים ששרדו מיצירתו החשובה ביותר - ״ספר הדינים״ - נמצאת שאלה שעניינה הלכות חליצה. ברקע לשאלה נמצא סיפורם של זוג אחים, נערים יהודים, שנמסרו למשמורתו של מכר סלאבי. כאשר הגיעו קרוביהם של הנערים לפדותם, השיב להם המכר רק נער אחד וטען שהאחר מת. הנער שהושב לקרוביו נישא, ומת זמן קצר לאחר מכן. בשבעה לאחר מותו של הנער, התברר חשדם של הקרובים שאחיו של המת למעשה נמכר לעבדות, ולא מת כפי שטען הסלאבי. החשד התעורר כיוון שאחד הנוכחים בשבעה סיפר ששמע על נער מאותה העיר, שנמכר לעבדות בפראג. כך תיארו הקרובים את הדברים:
״אחר זמן שמענו כי הביאו גוים נער אחד בפרגא למכור, והיה אומר, כי מעיר פרימוט נשבה, נמכר ליהודי יווני[.] ועוד משוחרר אחד אשר בא מארץ יוון [אמר]: אשר אני ראיתיו בקושטנטינא [...]. ועתה יורינו הרב משפט האלמנה אם לאסור אם להתיר.״ (מתוך ספר ראבי״ה)
עדותו של המשוחרר הנוסף על כך שראה את הנער בקונסטנטינופול (קונשטנטינא), חיזקה את החשד שהנער חי כעבד. עדותו של אותו משוחרר יכולה הייתה להיות בעלת ערך רק בתנאי שהכיר את הנער לפני שנשבו ונמכרו לעבדות, אחרת לא יכול להיחשב כמי שיכול לזהות אותו. לפיכך, נוכל להניח שהמשוחרר הנוסף, כותב השאלה וגם הנער הגיעו כולם מפשמישל, ושהשניים הראשונים נפגשו בשנית לאחר שהשתחררו מן השבי.
החשד שאותו סלאבי מכר את אחד הנערים לעבדות, ושהנער עדיין חי, עורר את הבעיה ההלכתית בדבר החליצה. לכן שאלו קרוביו של המת את רבי יהודה הכהן אם האלמנה הצעירה מותרת להינשא לאחר, או שמא היא חייבת בחליצה, מפני שאחיו של המת עודנו חי כעבד.
הדובר בשאלת הרב היה קרובם של הנערים שהפקיד אותם אצל המכר הסלאבי, ובפיו מובאת ההתרחשות כולה: צבא שנחת על העיר, מסירת הנערים שבחזקתו למכר הסלאבי, נפילתו שלו בשבי ושחרורו, ולבסוף פדיון הנערים והשבעה. עיון מעמיק בשאלה חושף את הנסיבות ההיסטוריות הסוערות שפקדו את תושבי האזור. הדובר מספר שב״עת החירום שהייתה בפולין״, נשבו הוא-עצמו והנערים מן העיר ״פרימוט״. לפי המקובל במחקר, עיר זו היא למעשה העיר הפולנית פשמישל (Przemyśl). כיום זו עיירה קטנה בדרום מזרח פולין, אך בימי הביניים המוקדמים היא הייתה מרכז עירוני חשוב. שליטה עליה ועל הערים שבסביבתה אפשרה גישה בטוחה לאגן נהר ויסטולה. פירוש הדבר שפשמישל הייתה חשובה דיה כדי להיזכר במקורות ההיסטוריים, וכן שמשלוח סחורה ממנה – לרבות סחורה מן הסוג האנושי – הייתה משימה פשוטה יחסית. לכן אין זה מפתיע שבאזור פשמישל וערי צ׳רוויין (Cherven/Czerwien), בהן נכללה, התנהלו במאות ה-10 וה-11 מאבקי שליטה אלימים בין שליטי בוהמיה, הדוכסים הפולנים ושליטי קייבן רוס׳ הוורנגיים. לדידי, סביר ביותר שעת החירום המדוברת התרחשה בשנת 1031. בשנה זו, מספרת ״הגדת שנים עברו״ (המוכרת יותר בשמה הלועזי ״The Rus’ Primary Chronicle״), ששליטי הרוס׳ ״אספו כוח גדול וצעדו אל תוך פולין. הם כבשו מחדש את ערי צ׳רוויין וחוללו שמות בערי השדה הפולניות. הם גם לקחו בשבי פולנים רבים ופיזרו אותם כצמיתים במחוזות שונים.״ בניגוד לקרבות אחרים המוזכרים במקורות השונים שעוסקים במאבקי הכוחות הללו, כאן מצוינת בפירוש לקיחה בשבי של תושבי האזור. מכירה של שבויים לעבדות הייתה נהוגה בתקופה זו, וערי השדה הפולניות נודעו כמקור לעבדים עד כדי כך שהמילה ״סלאבי״ שימשה כמונח הנפוץ ביותר לעבד בלטינית ובערבית של ימי הביניים. לפיכך, ניתן להבין את חששו הכבד של כותב שאלת הרב לאחר שנשבה בעצמו, שלא יצליח להשתחרר מן השבי, ושעליו לדאוג לשומר עבור הנערים גם במחיר זה שייוותרו בחזקתו של גוי.
מכירת הנער בפראג קודם להגעתו לקונסטנטינופול אינה מפתיעה. ישנם מספר מקורות, בהם מקורות לטיניים וערביים, המזכירים את פראג בהקשר של סחר בעבדים. יש גם ממצאים חומריים שפורשו כעדות למסחר בעבדים באזור. כך, למשל, נמצאה עדות מסוף המאה ה-10 של הדיפלומט והסוחר האנדלוסי ממוצא יהודי, אברהים אבן יעקוב. עדותו מספרת שהעיר פראג היא עיר מסחר מרכזית, אליה מגיעים רוס׳ וסלאבים מכיוון קראקוב, מוסלמים מארצות הטורקים, וכן טורקים ויהודים; והם נושאים משם עבדים, פח ופרוות.
על אף חוסר הבהירות אשר למצבו של הנער הנעדר – אם נמכר לעבדות על ידי הסלאבי, נקנה על ידי יהודי יווני כדי להימכר שוב ברווח בקונסטנטינופול או כדי לפדותו, אם חי הוא או מת – רבי יהודה הכהן פסק שהאלמנה מותרת להינשא, ללא צורך בחליצה. פסיקה זו, יחד עם ההשתאות של כותב השאלה מעצם היחלצותו מן השבי (״ונעשה לי נס ויצאתי מן השבי״), עדותו של המשוחרר הנוסף והבלבול בדבר זהותו של הנער, מעידים על המציאות הקשה שהייתה מנת חלקם של אלו שנפלו קורבן לסחר בעבדים בכלל, ושל תושבי פשמישל באותה העת בפרט. רבים מאלה שנמכרו לעבדות מעולם לא שבו אל משפחותיהם.
שאלת הרב מחדדת את המורכבות של מעורבותם של יהודים בסחר העבדים בימי הביניים ואת הצורך לבחון אותה בתוך ההקשר ההיסטורי של האירועים. השאלה מציבה יהודים משיני צדי המתרס, הן כמי שנפלו קורבן לסחר בעבדים, והן כמי שרכשו עבדים. הדרך הטובה ביותר, לדידי, להבין את מעורבותם של יהודים בסחר העבדים בתקופה זו היא לראותם כדומים למדי לשכניהם. בימי הביניים אדם יכול היה ליפול בשבי ולהימכר לעבדות באופן חוקי לגמרי, ולזהותו הדתית הייתה חשיבות מוגבלת בלבד בנסיבות אלו. המסחר בעבדים היה עסק רווחי ביותר, שהצדיק מסעות מסוכנים ויקרים עבור הסוחרים המעורבים בו. כיוון שכך, אך טבעי שעסקו בו אנשים שהיו להם האמצעים והרצון להתעשר באופן כזה. סחר בעבדים, כך נראה, היה ענף כלכלי שוויוני למדי.
14 דצמבר, 2022
שחר פ. אורלינסקי היא דוקטורנטית בחוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית.