תפוצה רחבה של נשק מורשה בקרב אזרחי ישראל משפיעה רבות הן על המרחב הציבורי בכך שהיא גורמת, בין השאר, לנורמליזציה של תרבות אלימה והן על המרחב משפחתי-פרטי בכך שמגדילה את מספר הנשים שנרצחות על ידי בני זוגן ומשמרת אלימות במשפחה.
בעקבות גל הפיגועים שפקד את המדינה באביב 2022 נרשמה עליה בסוף חודש מרץ של פי ארבעים במספר הבקשות לרישיון נשק בתוך עשרה ימים. באותו הגל, ראש הממשלה בנט הפיץ הודעה לתקשורת בה ביקש מכל מי שיש לו רישיון לנשיאת נשק, לשאת אותו עליו. לטענתי, דווקא השאיפה להגנה וביטחון האזרחים שעומדת בבסיס העלייה בביקוש לנשיאת נשק ובקשת ראש הממשלה, לא מתממשת ולא משיגה את מטרתה, אלא להיפך. למעשה, העלייה במספר רישיונות הנשק והקריאה לשאת נשק ברחובות מביאה לפגיעה בציבור הישראלי באופן כללי, וכן מביאה לעלייה במספר מקרי האלימות ורצח במשפחה.
תהליך הוצאת רישיון נשק פרטי בישראל
בישראל אין זכות מוקנית לשאת נשק אלא יש צורך ברישיון. הוצאת רישיון נשק פרטי מורכבת ממספר שלבים. בשלב הראשון, על מבקש הרישיון לעמוד בתנאי הסף להוצאת הרישיון – יש להיות אזרח או תושב ישראל, לשלוט בשפה העברית, להיות בגיל המתאים (אשר משתנה בהתאם לסוג ואופי ההכשרה הצבאית של המבקש) וכן להצהיר על בריאות תקינה. בנוסף, על המבקש להראות כי הוא עומד באחד התבחינים לקבלת הרישיון – כבאי, שירות בכוחות הביטחון, עבודה במד"א, חקלאי מוכר, או מגורים בישוב זכאי. לאחר שהמשרד לביטחון פנים מאשר את הבקשה, המבקש מוזמן לראיון (של כ-15 דקות לערך) אשר מטרתו לבדוק שאין בכוונת המבקש לעשות בנשק שימוש לרעה, בין השאר. אם המבקש עובר את הראיון בהצלחה, הוא מקבל אישור מותנה המאפשר לו לרכוש כלי ירי ותחמושת וכן לבצע אימון ירי במטווח. לאחר שהמבקש עובר זאת בהצלחה, ומשלם את האגרה (62 ₪), לשכת הרישוי בוחנת שוב את המסמכים, ובהתאם לעמידה בהם, מנפיקה את הרישיון. משך הזמן הממוצע מתחילת ההליך ועד לסופו עומד על כשבועיים.
בשנת 2019 אושרו 77% בקשות לרשיונות פרטיים להחזקת נשק, ואילו 23% מהבקשות נדחו או הופסקו על ידי מגישיהן. לשם השוואה, בשנים שקדמו ל-2019, אושרו רק 50% מסך כל הבקשות. העלייה בשיעור אישורי הבקשות נובעת מהרחבת התבחינים שנעשתה בשנת 2018. הרחבת התבחינים גרמה גם לשינוי במספר הבקשות לשנה – עד לשנת 2018 נרשמה מגמת ירידה במספר הבקשות לרישיון נשק פרטי בכל שנה ומ-2018, המגמה התהפכה.
הגנה (לכאורה) במרחב הציבורי
עבור רוב הציבור היהודי בישראל, נשק במרחב הציבורי לא מאיים ולא מעלה תחושת סכנה, אלא מייצר תחושת ביטחון והגנה. במדינת ישראל, נשק ברחובות (בין אם שמוחזק על ידי כוחות הביטחון ובין אם על ידי אנשים פרטיים) הוא דבר שגרתי שהפך לכמעט שקוף. לתפוצה הרחבה של נשק במרחב הציבורי יש מעלות, והעיקרית שביניהן היא אפשרות ההגנה על הציבור במקרה של ניסיון פגיעה בו. כך למשל אנו עדים למקרים של אזרחים שנטרלו מחבלים אשר ניסו לבצע פיגועים.
אך לתופעת הנשק במרחב הציבורי יש גם השלכות שליליות שאין להתעלם מהן: השימוש בנשק הוא קל ומידת תפוצתו מביאים במידה רבה לנורמליזציה של תרבות אלימה בכך שהם תורמים למעגל האלימות, הפחד והמשך החימוש. בנוסף, חימוש נרחב של אזרחים מהווה בעצם מעין הפרטה של השימוש בכוח מאורגן וחמוש לשם קידום תפקיד שאמור להיות ברשות המדינה. דבר זה מותיר את הפעלת הכוח בידי האזרחים, בהתאם לשיקול דעתם, ללא מחויבות לאינטרס ציבורי, לאחריות ולשקיפות שבהם מחויבים כוחות הביטחון של המדינה. זאת ועוד: הנתונים לגבי תפוצת הנשק והרישיונות עמומים, והפיקוח על מתן רשיונות נשק הוא דל. כתוצאה מכך יש קושי בגיבוש מדיניות נשק אחראית ומושכלת. מצב זה עשוי להיות גורם בעלייה ברצח נשים במשפחה וכן בעלייה בפגיעה בחפים מפשע באופן כללי.
עמימות הנתונים: ראשית, העמימות נובעת בחלקה, אם לא ברובה, מכך שיש הגדרות רשמיות שונות ואף סותרות. כך למשל, המונח "כלי נשק פרטיים" מוגדר לעיתים כ"נשק פרטי ברשיונות תקפים" ולעיתים כ"כלי נשק ללא רישיון תקף". כך גם למונח "כלי נשק ארגוניים" ניתן למצוא הגדרות כגון "כלי ירייה פעילים" ו"כלי ירייה בידי ארגונים מורשים". המונחים המשתנים והלא עקביים מקשים על הבנת הנתונים ומונעים שקיפות במידע הרשמי. שנית, כיוון שמדובר בנתונים הקשורים לנשק, מרביתם מסווגים ומוסתרים בטענה לחשש לפגיעה בבטחון המדינה. עניין נוסף המקשה על איסוף נתונים אמינים וקוהרנטיים הוא ריבוי הגופים האחראיים על הרישוי והפיקוח על הנשק בישראל.
הפיקוח הדל: בשנת 2019 היו במדינת ישראל שישה מפקחים בלבד על מאגר הנשק האזרחי (כלומר, מפקח אחד לכ-48,000 כלי נשק ורישיונות) וכן מפקח ארצי אחד. בנוסף, האמצעי היחיד שנועד לפקח על רישיונות נשק פרטיים הוא בדיקת כשירות ומטווחים שעל בעל הרישיון לבצע אחת לשלוש שנים, בעת חידוש הרשיון. אין נהלים הבודקים ומבקרים את השימוש והאחסון של הנשק הנמצא אצל אדם פרטי ואף לא את מצבו הגופני והנפשי. הפיקוח הדל על רשיונות הנשק מסוכן למרחב הציבורי שכן הוא עלול להוביל לפגיעה באנשים חפים מפשע תוך שימוש לא נכון או נמהר ועל ידי אנשים לא מוסמכים מספיק. יתרה מכך, היעדר הפיקוח על אחסון הנשק מוביל לגניבות נשק רבות, המגדילות את מספר כלי הנשק המוחזקים באופן בלתי חוקי ומגדילות את הפשיעה והאלימות בחברה. כמו כן, אין בקרה על מצבם הנפשי של בעלי רשיונות, ונותר רק לשער מה עלול לקרות במקרים שבהם אדם לא כשיר בנפשו מחזיק בנשק (כאן לדוגמה).
מהגנה (לכאורה) במרחב הציבורי לפגיעה במרחב הזוגי-המשפחתי
מחקרים רבים מוכיחים כי יש קשר ישיר בין נוכחות גבוהה של נשק במרחב הציבורי והנגישות שלו, לבין רצח נשים ואלימות במשפחה. על פי הנתונים, בבית אשר מוחזק בו נשק עולים הסיכויים פי 3–5 לרצח בת הזוג. עוד מראים הנתונים, שפיקוח מוגבר על נשק וחקיקה מחמירה בנוגע לרשיונות נשק מביאים לירידה מובהקת בתדירות שלמקרי הרצח בכלל ומקרי הרצח במשפחה בפרט.
בכל העולם, גברים מהווים רוב של מחזיקי הנשק, והם רוב הנפגעים ממנו, מלבד מאשר במרחב הפרטי והמשפחתי, בהן נשים מהוות רוב הקורבנות. בישראל, בשנת 2020 נורו למוות שתים-עשרה נשים, חמש מתוכן נורו בנשק מורשה. ראוי להדגיש כי נשים רבות חיות בצילו של כלי נשק המהווה איום ממשי, חריף ומשתק במיוחד. כ-200,000 נשים בישראל סובלות מאלימות במשפחה. דו"ח מבקר המדינה מצא כי בלפחות מ-46% מהמקרים שבהם ניתנו צווי הגנה לאלימות במשפחה על ידי בית המשפט, בית המשפט לא דיווח לגופים האחראים על כך שבבית יש נשק, על אף שהיה בנמצא, ועל אף שהחוק למניעת אלימות במשפחה מחייב אותו לעשות כן. כלומר, בכל המקרים הללו הגבר המשיך להחזיק בנשק על אף שהורחק מביתו בצו הגנה.
סיכום והתקדמות חיובית
לצערנו, בשנים האחרונות אנו שומעים בחדשות באופן כמעט יום-יומי על מקרי רצח של נשים ועל מקרי אלימות במשפחה. הפחתת כמות כלי הנשק במרחב הציבורי והחמרת הדרישות למתן רישיון יכולים לצמצם את התופעה.
מעשיו של עומר בר-לב עם כניסתו לתפקיד השר לביטחון פנים אולי מתניעים כיוון חיובי בעניין. בר-לב הודיע כי יש להעביר את הסמכות בקביעת תבחיני מתן רישיון נשיאת נשק פרטי לידי ועדת הכנסת לבטחון פנים, ולא להשאירה כסמכות פנימית במשרד לבטחון פנים. החלטה זו תואמת לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. כך תהיה בקרה בשקיפות מלאה בכנסת ישראל בהשתתפות נבחרי ציבור ומומחים, ויתאפשר דיון ציבורי נרחב וחשוב על תפוצת הנשק בישראל ועל השלכותיו. עוד הודיע בר-לב כי בכוונתו לסיים את ההליך עד לסוף יולי 2022. נותר לקוות שהשינוי אכן יקרה ושהוא יהווה התחלה של שינוי גדול יותר.
לזכר אבישג פחימה ז"ל, רימא חדיג'ה חשב ז"ל, דינה שמחון ז"ל, בת 60 מלוד ז"ל, בת 50 מאשדוד ז"ל, סוהילה ג'רושי ז"ל, בת 27 מרמת-גן ז"ל, רבאב אבו סיאם ז"ל, רסמיה ברבור ז"ל, ספיר נחום ז"ל, ליאנה סבנוק ז"ל, לובה לובוב פוטכין ז"ל, בת 65 מפתח-תקווה ז"ל, סמר קלסאני ז"ל, ג'והרה חניפס ז"ל ובת 70 מבאר שבע ז"ל שנרצחו השנה, ולזכר כל יתר הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן. יהי זכרן מהפכה.
