נשים גרושות ערביות-פלסטיניות בישראל מתמודדות עם דפוסי אלימות מסוגים שונים מצד גורמים משפחתיים וקהילתיים, ונותרות מופקרות גם לאלימות מוסדית בהעדר מדיניות ראויה להגנה על חירותן וחייהן.
ודיה חוג'יראת, פורטרט עצמי, בגודל a3, منطلقه מונטאלקה, הוספה של אות אחת בכתיבת המילה مطلقه בערבית הופכת את המשמעות של המילה מ-גרושה ל-חופשיה
קרדיט צילום: נעמי צור
בעשור האחרון עלה בחברה הישראלית שיעורן של נשים הסובלות מדפוסים שונים של אלימות (פיזית, מינית, פסיכולוגית וכלכלית), בפרט מצד בני זוג. נתונים של המשטרה ומשרד הרווחה מצביעים הן על עלייה בהיקף התופעה והן על העובדה שזהותן של הנשים הסובלות מאלימות על גווניה השונים חוצה משתנים חברתיים, אתניים, לאומיים, דתיים, השכלתיים ומעמדיים. עם זאת, הנתונים מצביעים על ייצוג יתר של נשים ערביות-פלסטיניות בקרב הנשים בישראל הסובלות מאלימות ובמקרי קיצון גם בין הנשים הנרצחות.
ברשימה זו אתמקד במיקומן המובחן של נשים גרושות ערביות-פלסטיניות ככזה החושף אותן לאלימות בהקשרים ובמרחבים משפחתיים-חברתיים שונים. זאת, מתוך הפריזמה של הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי. עם זאת אינני מבקשת רק לשרטט את מצבן הפגיע והמוחלשות המעמדית של נשים גרושות ערביות-פלסטיניות או לתאר את מסלול חייהן בצל האלימות והאיום בחשיפה לה אלא להדגיש את היעדרה של תמיכה מוסדית ראויה לנשים אלה. המדיניות הנוכחית של משרדי הממשלה השונים אינה מקנה לנשים ליווי באופן המותאם להקשר החברתי-תרבותי-אזרחי שלהן. בשל כך הן נותרות חשופות לאלימות עד כדי רצח מצד בני משפחתן או בני זוגן לשעבר, ובעצם ההפקרה שלהן גם לאלימות מוסדית מצד רשויות שאינן מגנות עליהן. להיעדרה של מדיניות מותאמת, המהווה בסיס לאלימות מוסדית, נוספים היבטים מפלים. היבטים אלו הם תוצאה של התחזקות מדיניות ניאו-ליברלית המערערת את יסודותיה של מדינת הרווחה בישראל. כך, ללא רשת ביטחון סוציאלי נדיבה ומדיניות פעילה של סיוע וגיבוי לנשים, חלק ניכר מן הנשים הגרושות ובפרט האימהות שביניהן, נקלעות למצוקה ולעוני.
גרושות ערביות-פלסטיניות חוות אפליות מצטלבות בתחומי חיים שונים כתוצאה משילוב בין גורמים תרבותיים ומבניים ובשל השתייכותן לקבוצת מיעוט בישראל. מחד, אופייה המסורתי של החברה וההדרה על רקע מגדרי והלחצים המופעלים על נשים מקרב בני משפחותיהן או הקהילה. מאידך, מעמדן כאזרחיות ערביות מלווה באי-שוויון בתשתיות, אפליה וגזענות על רקע לאומי.
ככלל, נשים ערביות-פלסטיניות סובלות מאפשרויות תעסוקה מוגבלות, חסמים הקשורים להיעדר שירותי תחבורה ציבורית ומסגרות חינוך לילדים אשר יקלו על אימהות להשתלב בשוק העבודה מבלי להיות תלויות בבני משפחה כמקורות סיוע. לחסמים המבניים האלה מתווסף פעמים רבות גם פיקוח חברתי בשל מעמדן כנשים גרושות. פיקוח מצד בני משפחתן ביחס לסוג התעסוקה האפשרית, המקום או שעות העבודה וסוג התחבורה או ההסעה המתקבלות כראויות. מגבלות אלו דוחקות רבות מן הנשים, למשרות פוגעניות חלקיות וללא ביטחון תעסוקתי. גורם נוסף שעשוי להחריף את שוליותן החברתית והכלכלית נקשר למעמדן של נשים גרושות בבתי הדין השרעיים ולאפליה שהן סובלות ממנה נוכח פסיקתו לגבי דמי מזונות.
סוגיית הדיור מהווה אף היא חסם מרכזי לרווחת חייהן של גרושות ערביות-פלסטיניות. ככלל, מאז הקמת מדינת ישראל מדיניות הדיור וחלוקת הקרקעות נושאים אופי אתנו-לאומי מפלה ובעקבות כך ישנה מצוקת דיור בחברה הערבית-פלסטינית. ממחקריי עולה שהסדרי הדיור הם סוגיה מרכזית המחמירה את מצבן של גרושות ערביות-פלסטיניות בישראל. בדומה לאימהות יחידניות רבות בישראל, יש להן מעט הזדמנויות של דיור ציבורי או דירות להשכרה, והמצב חמור עוד יותר בישובים ערביים. הקשיים של נשים גרושות ערביות-פלסטיניות למצוא דיור הולם לעצמן ולילדיהן מוחרפים גם בשל המגבלות התרבותיות המקשות על חלקן לעבור למרחבי מגורים עצמאיים. כך, ובלית ברירה, המגורים במרחבים המשפחתיים הופכים לפתרון עבור רבות מהנשים הגרושות וילדיהן והן הופכות ל"חסרות בית סמויות", שסידורי המגורים שלהן מאופיינים בהיעדר יציבות וביטחון.
נוסף על האמור, נשים גרושות השורדות אלימות כלכלית מתמודדות גם עם חובות כפויים מצד בני זוג לשעבר. לעיתים זוהי אלימות כלכלית שהחלה עוד בתקופת הנישואין והתבטאה בחוסר שליטה ומעורבות מוגבלת של הנשים במשאבים הכלכליים המשפחתיים (הנשים לא תמיד היו מודעות אליה), שנמשכת גם בתקופת הגירושין. חובות כפויים פוגעים ביכולתן של נשים גרושות לחיות ברווחה בסיסית, להשתקם ולחיות חיים עצמאיים אף לאחר הפרידה מבן הזוג המתעלל. בשל כך פעמים רבות הן הופכות להיות תלויות באנשים אחרים בכל היבט פיננסי.
שילוב גורמים זה שמצטרף גם לכשלים בטיפול בפשיעה בחברה הערבית-פלסטינית ובירידה הכללית בתחושת הביטחון האישי מסכל באיבו את ניסיונותיהן של נשים אלה להתקיים באופן עצמאי תוך שמירה על חירותן וביטחון חייהן. מראיונות שערכתי בשנה החולפת עולה שהתחושה של העדר ביטחון אישי התחזקה בקרב נשים גרושות ערביות-פלסטיניות בהשוואה לשנים עברו. רבות מהנשים שראיינתי סיפרו לי על מצוקתן העמוקה ורבת הפנים בעצם החזרה לבית ההורים. מעבר להיבטים הטכניים של פגיעה ברווחת חייהן (בשל צפיפות הדיור) המצוקה נקשרת לפגיעה בחירותן בשל הציפיות מהן לחזור ולהיות במעמד של בנות צעירות תחת פיקוח. פיקוח זה מושת עליהן בתחומים שונים - תנועה, מקום עבודתן, הופעתן החיצונית, אפשרויות הבילוי שלהן, אימהותן, תהליכי קבלת ההחלטות שלהן, האפשרות להיכנס זוגיות שנייה ועוד) ומצד סוכני פיקוח שונים במשפחה ובקהילה. בעקבות פיקוח זה הן גם חוששות מאיום על חייהן.
כך מתארת נור (בת (34, גרושה+1) את המחסור ברווחה וחירות שהיא חווה ואת המשמעות של להיות "חסרת בית סמויה":
"תסתכלי, הבית הוא בשבילי מקום לישון, לישון להתקלח לאכול! כאן זה מקום שאני חושבת שהוא זמני כי אני חושבת שהוא עכשיו טוב לבן שלי, ולי לא משנה... כשאני יוצאת בערב לפגוש חברות אני נותנת לעצמי שעד 22:00 בלילה אני אהיה בתוך הבית של ההורים. אני אומרת: אני יוצאת היום אחרי העבודה עם חברות, וכשהן באות ההורים רואים שלוקחות אותי ...[אם לא] קודם ההורים היו מתקשרים: איפה את? מתי את חוזרת?"
בעוד שנור מתארת את הפיקוח מצד הוריה, פעמים רבות סוכני הפיקוח הם אנשים מחוץ למעגלים המשפחתיים הישירים. כפי שמתארת יארא (בת 39 פרודה+3):
"יש פיקוח מבחינת החברה והמגזר, בגלל שאני פרודה ועדיין בתעודת זהות רשומה נשואה אז יש דברים שאני לא יכולה לעשות ואם אעשה אז ילכלכו עליי ויוציאו שמועות, אם אתלבש יפה ואצא מהכפר הם יגידו הולכת לפגישה, יותר גרוע אפילו היו אומרים עליי, יוצאת לצימר.... [לפעמים], את יכולה להמשיך בחיים שלך, אבל תחת זכוכית מגדלת לעיני כולם ומוקד לביקורת."
ובתגובה לשאלה אם היא חשה סכנה, יארא משיבה:
"...אם את מתכוונת לסכנה שיירצחו אותי או יעלימו אותי או יפוצצו אותי , אז כל עוד אני לא חוצה גבולות אדומים ולא פוגעת ב "כבוד" אז לא. אולי אם אעשה דברים כמו לצאת ולהתלבש ולהיות מטופחת אז זה יגרום להם להמציא שמועות כי אוהבים לדבר, לפחות ככה טוב לי ונעים לי לחשוב, לא רוצה לחשוב אחרת [שאני בכל מצב חשופה לסכנה]..."
כמו יארא, המציינת במפורש את האיום היומיומי והסכנה אליה חשופה כל אישה שהתנהגותה תתפרש כחציית גבולות אדומים ופגיעה בכבוד (למשל בשל לבוש מטופח), גם בראיונות נוספים שערכתי ב-2022 הנשים דיברו באופן ישיר על סכנת חיים ועל ערעור בתחושת הביטחון האישי שלהן. ואכן, מבין הנשים הערביות-פלסטיניות שנרצחו בעשור האחרון, 30% היו נשים גרושות או פרודות. לא כל מקרי הרצח פוענחו אולם, חלקן נרצחו על ידי קרובי משפחת המוצא שלהן כיוון שאורח חייהן לא היה לשביעות רצונם של גברים במשפחתן. כך, למשל:
- ג.ק. ז"ל, בת 31 ואם לתינוק עברה להתגורר בדירה בעיר אחרת אך נרצחה ב-2021 על ידי אחיה שבעת ביקורו אצלה הבין כי היא משוחחת עם גבר זר בטלפון.
- ר.ח. ז"ל בת 42, נרצחה בשנת 2021 שנתיים לאחר שהתגרשה ב-2019, וחזרה להתגורר בבית אמה ביישוב של משפחתה. הנאשם, אחיה, אסר עליה לעזוב את הבית, אלא אם כן היא יוצאת עמו או עם קרוב משפחה שילווה אותה, וכן אסר עליה להחזיק מכשיר טלפון סלולרי.
- ה.ס. ז"ל, בת 37 ואם ל-4, נרצחה ב-2016 לאחר שחזרה להתגורר בבית הוריה. אחיה, שהתגורר אף הוא שם ,הביע את מורת רוחו מאורח חייה ומכך שיצאה מהבית בשעות הערב.
בדומה לעולה ממחקריי, מנתוני ארגונים ומהסיקור התקשורתי ניתן ללמוד כי רבות מהנשים שנרצחו היו נשים אשר חזרו לאחר הגירושין לגור, עם ילדיהן, בבית הוריהן, בחלקן במשקי בית צפופים.
אולם עבור נשים גרושות הפגיעה בזכות לחיים ולביטחון אישי נגרמת גם מצד בני זוג לשעבר. כפי שעולה מהראיונות שערכתי ומן התקשורת, רבות מהן סובלות מאלימות מצד בני זוג לשעבר גם לאחר הפרידה. בני הזוג לשעבר נותרים כסוכני פיקוח על אורח חייהן של הנשים או מפעילים עליהן אלימות כלכלית באמצעות חובות, וממשיכים לאיים על חירותן, ביטחונן האישי וחייהן.
רצח הוא כמובן הפגיעה החמורה ביותר בזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי. כמושג תיאורטי, 'רצח נשים ערביות' מוגדר על ידי חוקרים רבים כ"רצח בשם כבוד המשפחה", הנובע מחוסר הסכמה של משפחת המוצא של האישה עם התנהגותה. ההמשגה של רציחות כאלה כ"רצח בשם הכבוד" מקובלת לא רק בישראל וידועה בעולם בשם ״honor killing״. אולם ניתוח מקרי הרצח של נשים גרושות ערביות-פלסטיניות בעשור האחרון מלמד כי מעשי רצח רבים אינם מתבצעים עוד רק על ידי בני משפחת המוצא של הנשים אלא גם על ידי בן הזוג לשעבר או מי מטעמו. נתונים אלה מחייבים שינוי בהמשגה וביטול התפיסה שמדובר רק בתופעה תרבותית (רצח לשם השבת כבוד משפחת המוצא) ונדרשת הכרה בכך שהפגיעה בחירותן של נשים, הפיקוח והתחזקות האיומים וסכנת החיים שנשים סובלות, גם מצד בני זוג לשעבר, הם גם תולדה של הזנחה ואלימות מוסדית.
המתואר לעיל אינו מקרי קצה אלא מציאות יומיומית של נשים גרושות ערביות-פלסטיניות רבות. זאת, חרף העובדה שבשנים האחרונות עולה מספרן של הנשים הערביות-פלסטיניות שהן נפגעות אלימות שהגישו תלונות רשמיות או ביקשו סיוע פורמאלי דרך רשויות הרווחה או רשויות מקומיות. אולם ללא סיוע מקיף ושינוי מדיניות והבנת המורכבות במעמדן של נשים אלה, הפגיעה בזכותן לחיים, לחירות ולביטחון אישי תימשך.
אסיים בדבריהן של ניווין ומונירא, איתן בחנתי בראיונות המלצות לחיזוק הביטחון האישי של נשים גרושות על ידי קבלת דיור הרחק מהקהילה:
"לא הייתי רוצה [לעזוב את הכפר .. להסתתר...] כי אני לא הבן אדם שעשה עבירה פלילית או שפגע במישהו כדי שאני אתגרש גם מהכפר שלי ואתרחק..." (ניווין, בת 33, גרושה+2)
"זה יעמיד נשים בנבדלות מהחברה שלהן. למה להרחיק אישה גרושה מהחברה שלה? למה שלא תרגיש בטחון איפה שהיא נמצאת? זה מכעיס אותי ואני משליכה את האחריות הזו על המדינה, כי בטחון אישי של אנשים במדינה דמוקרטית זה רק באחריות של המדינה. נשים צריכות לגור בחברה הרגילה שלהן ולהרגיש כמו כולם. למשל אני כאישה גרושה רוצה להרגיש גם הכי חופשי [כי] אני בן אדם רגיל לגמרי אז למה למנוע ממני את הזכות הבסיסית לחיות במקום שאני רוצה לחיות בו" (מונירא, בת 40, גרושה+2)
מוסדותיה השונים של המדינה – המשטרה ובתי המשפט, שירותי הרווחה והרשויות השונות – הם אלה שעשויים לסייע בטיפול ובמיגור הפגיעה בנשים ולהפסיק את התמיכה הישירה או העקיפה בדיכוין האלים. דבריהן של ניווין ומונירא מחזקים את הצורך בהתאמת המדיניות להקשר התרבותי-חברתי של הנשים. יתר על כן, על המדינה לסלול את הדרך לשינוי ולהנהיג מדיניות שתגן על נשים גרושות, ותאפשר להן להשתחרר ממעגלי שליטה משפחתיים וקהילתיים ולפתח חיים עצמאיים להן ולילדיהן (תכניות לימודים להכשרה תעסוקתית, הרחבת ההזדמנויות התעסוקתיות ומסגרות הדיור, ליווי כלכלי והרחבת ההליכים להפחתת חובות). שינויים אלה עשויים להבטיח לנשים גרושות ערביות-פלסטיניות בישראל לשמור על זכותן לחיים, לחירות ולביטחון אישי.
קרדיט: נעמי צור
ד"ר טל מלר היא מרצה בכירה בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת. היא מלמדת בתחומים של סוציולוגיה ומגדר. תחומי ההתמחות שלה הם: נשים ערביות-פלסטיניות אזרחיות ישראל, וסוציולוגיה של המשפחה. הדוקטורט שלה התמקד באימהות יחידניות פלסטיניות אזרחיות ישראל. היא הרחיבה את מחקרה למבנים משפחתיים עכשוויים בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, נתיבים תעסוקתיים של נשים ערביות-פלסטיניות ואלימות כלכלית.