על זכותם של ניצולי הטבח ביישובי עוטף עזה לסיוע ממשלתי למגורים במקום בו ייבחרו להתגורר.
ניר עוז, צילום: יעל יולוביץ
באיחור ניכר, החלה הממשלה לנקוט בצעדים הראשונים לשיקום החורבן שגרמה מתקפת הטרור של ה־7 באוקטובר. לאחר ההכרזה על הקמת מינהלת תקומה, כעת מקודמת הצעת החוק "לשיקום ופיתוח חבל התקומה". הצעדים הללו מתמקדים בהיבט אחד – בנייה מחדש של אזור עוטף עזה ("חבל תקומה") וסיוע לתושבים שיוכלו לחזור להתגורר בו. הממשלה אינה מציעה סיוע לאלה מבין תושבי האזור, שורדי הטבח, להעתקת מגוריהם, באופן קבוע, לאזור אחר.
הממשלה מציבה ברירה אכזרית בפני השורדים, שרבים מהם אבדו בני משפחה, שכנים וחברים, וכמעט כולם מתמודדים עם פגיעות גופניות ונפשיות קשות: לשוב ולהתגורר, הם וילדיהם, למרגלות הר הגעש שאך זה התפרץ, בבתים שהמדינה תסייע לבנות מחדש; או להסתדר בעצמם, ללא כל סיוע ממשלתי, עם הסיום הצפוי של המימון הציבורי של המגורים הזמניים. זוהי מדיניות שאין להשלים עמה.
מדיניות זו היא ביטוי נוסף לאטימות הנוראה שמאפיינת את התנהלות הממשלה במלחמה הזו ואת יחסה כלפי תושבי העוטף, אשר עוסקת בדבר אחד בלבד: שיקום האגו הלאומי, בדרך של הקמה מחדש של היישובים בעוטף. המהלך כשלעצמו הוא מבורך. יש בוודאי חשיבות רבה בהושטת סיוע לאנשים ולקהילות שיכולים לשוב ולבנות את חבל הארץ הזה. כל אדם שאיבד את ביתו ואת מקור פרנסתו זכאי לכך שהמדינה תתקן ולו במעט את העוול הנורא שגרמה לו כאשר הפקירה אותו לגורלו ב־7 באוקטובר ותסייע כספית ותכנונית בבנייה מחדש של היישובים. אבל הממשלה אינה רשאית, מבחינת דיני זכויות האדם וגם מבחינה מוסרית־ערכית ומבחינה כלכלית, להתנכר לכל אותם אנשים אמיצים וגיבורים, שבשל האבדן והטראומה הקשים אינם יכולים, אפילו רצו בכך, לחזור לגיא ההריגה.
באופן תיאורטי, פיצוי שייועד לבנייה מחדש של בית שהוחרב, יכול לאפשר לאדם שאינו יכול לחזור לגור בעוטף למכור את ביתו ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. למרבה הצער, בעתיד הנראה לעין זוהי אפשרות תיאורטית בלבד, שכן מחיר השוק של בתים ביישובי העוטף צפוי להיות נמוך מאד. אבל אפילו האפשרות התיאורטית הזו אינה קיימת לגבי אלפי חברי הקיבוצים בעוטף עזה, שאינם רשאים כלל למכור את בתיהם שבקיבוץ, שכן אלה אינם מצויים בבעלותם.
פתרון אפשרי, לא יחיד, הוא סיוע לקהילות שחפצות בכך להתיישב מחדש, כקבוצה, בקיבוץ קיים שנכון לכך. מהלך כזה יסייע לקיבוצים שזקוקים לתגבור לקלוט לתוכם קהילה שלמה, ובעיקר יסייע לקהילות להתחיל במסע הארוך של שיקום אישי וקבוצתי. לעת עתה, הממשלה אינה מוכנה בכלל לדון עם השורדים ועם הקהילות בפתרונות קבע מחוץ לעוטף.
דוגמה אחת לכך היא קהילת קיבוץ ניר עוז, אחד מן היישובים שנכבשו לחלוטין על־ידי מאות מחבלים שהגיעו מעזה, אשר הספיקו להשלים את מלאכת הטבח, ההשמדה והביזה, והצליחו לחזור בשלום לביתם ברצועת עזה, בלי שנתקלו ולו בחייל אחד שהגיע לסייע לקיבוץ המותקף.
לפני המלחמה התגוררו בניר עוז קרוב ל־400 תושבים. במתקפה הנוראה נרצחו 38 מחברי הקהילה ונחטפו לעזה 72 אנשים נוספים, יחד 110 אנשים, שהם למעלה מרבע מחברי הקהילה. רבים אחרים נפצעו פיזית. כמעט כל הבתים בקיבוץ הוחרבו, חלקם הועלו באש על יושביהם. כיום, למעלה מחצי שנה לאחר האסון, הקהילה כולה נעה בין ייאוש לתקווה בדאגה המייסרת לגורל החטופים, שעד כה שוחררו רק 38 מהם. רבים מקהילת ניר עוז – וכמוהם חברי קיבוצים נוספים – חיים עם סיוטים וצלקות נפשיות קשות. לצלקות ממראות הזוועה ומאובדן ההורים, בני הזוג, הילדים והחברים, נוספת התחושה הקשה של הפקרה.
אין להתפלא על כך שבמצב דברים קיצוני זה, שלא היה כמוהו מאז הקמת המדינה, מצבם הפיזי והנפשי של רבים מחברי קהילת ניר עוז אינו מאפשר להם לחזור ולהקים מחדש את ביתם בקיבוץ שחרב. הם חפצים בשימור הקהילה, בקיבוץ אחר, שכבר הביע נכונות לקלוט אותם בשכונות חדשות שיוקמו עבורם. אך בלא סיוע ממשלתי לכך, בתכנון ובמימון, זהו פתרון שלא יוכל להתממש. כאשר יסתיים המימון הציבורי של דמי השכירות בדירות בקרית גת שבהן מתגוררים באופן זמני חברי הקהילה, מי שלא יוכל לשוב לניר עוז ימצא עצמו חסר קהילה וחסר בית.
אנשי ניר עוז, וכמוהם אנשי קהילות נוספות, אינם פנויים נפשית למאבקים ציבוריים על גורלם. כל זמנם ומרצים, כל ימיהם ולילותיהם, מוקדשים למאבק הציבורי הקשה מנשוא להבטחת שחרור החטופים. הם זקוקים לתמיכה ציבורית שתתבטא, בראש ובראשונה, בהכרה בכך שהחלטה של רבים מהם שלא להקים מחדש את הקיבוץ שנחרב היא בחירה לגיטימית שיש לסייע במימושה. מלבד בקשת סליחה של הממשלה מתושבי העוטף, על כך שכשלה להגן עליהם, חייבת להם תמיכה בשיקום חייהם, בבנייה מחדש של עתידם בארץ, במקום שבו יבחרו לעשות זאת. לשורדי הטבח זכויות כלפי ממשלת ישראל. אלה כוללות את זכות הקניין, שנפגעה בכך שביתם הפך בלתי ראוי למגורים בשל מחדלה של המדינה לספק להם הגנה נאותה. בנסיבות שבהן החזרה למקום שבו שכן הבית המקורי אינה אפשרית, מבחינה אובייקטיבית, כפי שהיה בתוכנית ההתנתקות, או מבחינה סובייקטיבית, כפי שצפוי כעת, מוטלת על המדינה החובה להעניק לאזרחים פיצוי הולם בגין רכושם שנגזל מהם. לכך נוספת גם ההכרה בזכות לקיום אנושי בכבוד, שמכוחה מוטלת על המדינה החובה להבטיח לאזרחים תנאי מגורים נאותים, במקום שבו יוכלו – מבחינה פיזית ונפשית – לנסות לשקם את חייהם.
הממשלה צריכה לפעול בנחישות, בתיאום עם הקהילות, לבנייה מחדש של עוטף עזה. אבל היישובים הללו הם אמצעי, הם לא המטרה. המטרה היא האנשים. השיקום הנחוץ הוא של האנשים היקרים הללו. שיקום מחייב התחשבות ברצונות של אנשים אלה ובצרכים שלהם. מי מתוכם שייאלץ לשקם את חייו ביישוב אחר, זכאי לתמיכה ולסיוע ממשלתי שאינם פחותים ממי שיוכלו לעשות זאת בעוטף עזה.
פרופ' ברק מדינה מחזיק בקתדרה על שם לנדקר־פרנץ לחקר ההגנה על מיעוטים בפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית בירושלים.