מיזמי תיעוד אזרחיים שמבקשים לתעד את שורדי שבעה באוקטובר מעלים שאלות על יחסי הגומלין שבין העדות התיעודית לזו המשפטית. לאור ההכרה בחשיבות העדות, יש להכיר במתן עדות כזכות.
זהו הפוסט ה־12 מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
עדויות שורדי שבעה באוקטובר בראי ״עידן העד״
בשבעה באוקטובר, מיד עם היוודע גודל והיקף הזוועות שביצעו מחבלי חמאס ביישובי עוטף עזה, החל גל של יוזמות אזרחיות לתיעוד האירועים. ב-11 באוקטובר 2023, ארבעה ימים בלבד לאחר מתקפת החמאס, הצטרפתי לקבוצה קטנה של יוצרים דוקומנטריים ואנשי בריאות הנפש, שהחלו לערוך ראיונות וידאו עם ניצולי הפיגועים. קבוצה זו, שנקראת "עדות 710", מונה למעלה מ-300 מתנדבים, מתעדים, צלמים, עורכים, חוקרים, אנשי ארכיון, בריאות הנפש ועוד. המוטיבציה המנחה אותה היא ליצור ארכיון עדויות היסטורי, בהשראת ארכיון פורטונוף לעדויות וידאו של ניצולי שואה באוניברסיטת ייל.
תיעוד שורדים ממעשי זוועה המוניים הפך לפרקטיקה מקובלת בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1946, מיד עם תום המלחמה, יצא הפסיכולוג דיוויד בודר, חמוש בטייפ סלילים, להקליט עדויות של ניצולי השואה. אולם היה זה דווקא אירוע משפטי – משפט אייכמן בשנת 1961 בישראל – שהוביל למה שההיסטוריונית הצרפתיה, אנט ויויורקה, כינתה ״עידן העד״.
ברשימה זאת אבקש להצביע על קווי הממשק והשוני שבין העדות התיעודית לבין זו המשפטית, והאופנים שבו שתי סוגות אלה משלימות זו את זו אך גם עשויות לעמוד במתח זו עם זו. מתוך הבחינה של סוגות העדות השונות, אצביע על ההכרה הגוברת בחשיבות העדות כחלק ממארג זכויות ״זכרון״ ולסיכום אציע להכיר בזכות חדשה שעומדת בתווך שבין משפט, תיעוד וזכרון והיא הזכות להותיר רושם, The right to leave a record.
כוחה המוסרי של העדות
אקט העדות מושתת על הזהות שבין ה״אני״ שחווה ל״אני״ שמספר. במקרה של עדות משפטית, לרוב רק אדם שנכח באירוע שבמוקד המשפט יכול להעיד – על מה שראה במו עיניו, או, במקרה של העד שהוא גם קורבן המעשה, על מה שחווה. כך גם לגבי עדות תיעודית, שבליבה ניצולים או שורדים אשר מספרים את החוויה שעברו. הן העדות המשפטית והן זו התיעודית שואבות את הלגיטימציה והסמכות מקרבתם הפיזית, החושית, של העדים לאירועים המתוארים. קרבה פיזית זאת היא שמעניקה לעדות השורדים את המשקל המוסרי של מי שהיו ״שם״, ומעצימה את האפקט הרגשי שבהאזנה להם.
גם בעשור השלישי של המאה ה-21, כאשר טכנולוגיות תיעוד מתקדמות מאפשרות לכל אדם האוחז בטלפון חכם להיות מתעד מטעם עצמו, וטכנולוגיות בינה מלאכותית חסרות תקדים דוגמת deep fake מאפשרות לזייף עדויות ״יש מאין״, עדויות שורדים ממשיכות לשמש נדבך מרכזי במאבקים וקמפיינים של ארגוני חברה אזרחית כנגד מעשי זוועה המוניים והפרות שיטתיות של זכויות אדם.
העדות בין המשפטי לתיעודי
לכאורה, אם כל מהות העדות היא סיפורם של מי שנכחו באירועים ושרדו כדי לספר, הרי שניתן לדמיין מצב שבו עדים-שורדים מוסרים את גרסתם האותנטית והבלתי מעובדת באופן אגנוסטי לפלטפורמה או לגוף המתעד, בין אם זה תחנת משטרה, בית משפט, אולפן הקלטה, וידאו ברשתות חברתיות או מיזם תיעודי וולונטרי. בשלב שני, עורכי הדין, המשפטנים, המתעדים, ההיסטוריונים ויתר הגורמים המתעניינים, מקבלים גישה לסיפור הגולמי ונוטלים ממנו את החלקים הנדרשים לצרכיהם השונים.
אולם חרף הדמיון הבסיסי בין העדות המשפטית לתיעודית, סוגות אלה נבדלות זו מזו מבחינה מבנית ותוכנית. שוני אחד בין העדות המשפטית לתיעודית נוגע לשאלות היסוד המוצגות לעדים: בעדות משפטית העדים נשאלים לגבי מה שראו. זוהי מגבלה פורמלית, הנובעת מדיני הראיות, שמגבילים את העדות המשפטית לעדות ראייה בלבד. עדות שמיעה היא פסולה על פי רוב. נוסף על כך, ככלל עדים לא נשאלים ולא מדברים על תחושות ורגשות. בעדות התיעודית, לעומת זאת, אין מגבלה כזאת, והעדים מדברים פעמים רבות על מה שראו, אבל גם על מה ששמעו, הרגישו וחוו, על מה שסיפרו להם, ועוד. השוני הזה קשור בטבורו למטרות השונות של העדות: העדות המשפטית נועדה לסייע לשופט להכריע בסכסוך מסוים. זוהי מגבלה מהותית, כאשר העדות המשפטית מוגבלת ככלל למה שרלוונטי לצורך ההכרעה בסכסוך האמור. מטרותיה של העדות התיעודית רחבות יותר, וכוללות הנצחה, בירור האמת לגבי העבר, חינוך, הסברה ועוד. עם זאת, חשוב לזכור שגם עדות תיעודית נתחמת בשאלות המראיינים שנגזרות ממטרת התיעוד. במסגרת "עדות 710" העדים נשאלים לרוב על מעשיהם וקורותיהם במהלך ה-7 באוקטובר, אך גם על מעשיהם בערב שקדם למתקפה, וכן על מצבם, מיקומם והרגשתם כיום, קרי בעת מתן העדות. הפורמט או מבנה הסיפור אף הם שונים בעדות המשפטית ובעדות התיעודית. בעדות המשפטית העדים נדרשים להשיב לשאלות עורך הדין, אשר מנחה את העדות. בעדות התיעודית, הגם ששאלות המראיינים תוחמות את גדר האירוע המתועד, ככלל לעדים ניתנת אפשרות לספר את סיפוריהם באופן נרטיבי רחב במענה לשאלה פתוחה. הבדלים אלה נוגעים גם לתנאים בהם נמסרת העדות, בין על דוכן העדים באולם בית המשפט לבין שיחה מוקלטת (בוידאו ואודיו), המתקיימת במרחב ״אזרחי״ כלשהו, לרוב בחדר, אם במקום מגוריהם או ישיבתם של העדים או באתר הקלטה ייעודי. קהל היעד של העדות אף הוא שונה. הנמען של העדות המשפטית הוא בית המשפט ואילו העדות התיעודית נמסרת לגורם מתעד, אך קהלה הפוטנציאלי הוא למעשה כלל החברה. גם השלכות מעשה הסיפור שונות: לעדות המשפטית עשויות להיות השלכות מיידיות בסכסוך המשפטי, קרי הרשעתם של נאשמים. ההשלכות של העדות התיעודית הן יותר אמורפיות, אם כי גם יותר רחבות היקף: קהל המאזינים הרחב עשוי ללמוד ממנה על האירועים ההיסטוריים, על חווית המציאות של העדים, ועוד. אישוש להבדלי הסוגות עולה ממחקרים שעוסקים בעדויות שואה, המצביעים על הבדלים מהותיים בין הסיפור שמספרים העדים בפני בית המשפט לבין זה שהם מוסרים לגופים מתעדים, ואף על הבדלים בין גרסאות שנמסרו בידי אותם עדים בהליכים משפטיים שונים.
״מירוץ התיעוד״
השוני בין העדות המשפטית לזו התיעודית מאפשר לחשוב עליהן כמשלימות זו את זו. פרויקטים של תיעוד דוגמת "עדות 710" החלו לפעול כבר בימים הראשונים למלחמה. התוצאה הייתה שעדים סיפרו את סיפורם לראשונה למתעדים אזרחיים, עוד בטרם דיברו עם גורמי חקירה רשמיים דוגמת יחידת להב 433. במצב בו העדות התיעודית מקדימה את העדות המשפטית, העדות התיעודית יכולה לכאורה לסייע בחשיפה של פרטים רלוונטיים לחקירה המשטרתית או להליך המשפטי ואז ניתן להשתמש בה בהליך המשפטי, במישרין (למשל להציג את העדות המוקלטת כהוכחה בבית המשפט, שימוש שהוא נדיר ביותר) או בעקיפין (להעביר את פרטי העדים, באישורם, לגורמי החקירה). אם העדות התיעודית נמסרת לאחר מסירת העדות המשפטית, ההליך התיעודי יכול לאפשר לעדים מרחב לספר את סיפורם בצורה חופשית יותר ולא במסגרת מגבלות החקירה המשטרתית.
עם זאת, לצד האפשרות להשלמתיות (complementarity) בין ההליך התיעודי להליך המשפטי, ״מירוץ התיעוד״ עלול לעורר קשיים, במיוחד כאשר העדות התיעודית מקדימה את המשפטית. קושי אחד הוא זיהום זכרון ושחיקתו, כאשר דיווח חוזר עלול לשנות את האופן שבו עדים זוכרים את האירוע. לעיתים הנרטיב התיעודי אף עלול להטות, בצורה מודעת או לא מודעת, את העדות שתינתן במסגרת המשפטית. למשל, עדים עלולים להרגיש לחץ לשמור על עקביות ולא לסטות מדברים שנאמרו במסגרת התיעודית, גם אם בשלב מתן העדות המשפטית הם נזכרים בפרטים נוספים או מתברר שהזכרון המקורי לא היה מדויק. סתירות בין העדות התיעודית לעדות המשפטית עשויות לשמש כדי לערער על מהימנות העד במהלך החקירה הנגדית. בנוסף לקשיים הראייתיים, סיכון נוסף שעלול להתעורר הוא שדיווח חוזר על אירועים טראומטיים או מלחיצים יוביל להתשה רגשית ונפשית של העדים, תופעה המכונה ״עייפות העד״ (witness fatigue). תופעה זו עלולה להשפיע הן על נכונות העדים לשוב ולהעיד והן על יכולתם להיזכר במדויק באירועים.
מתוך הכרה בחשיבות של מאמצי תיעוד הנעשים בידי גורמי חברה אזרחית, בעיקר תיעוד בזמן אמת באזורי קונפליקט ומלחמה, כמו סוריה, אוקראינה ועכשיו גם ישראל, בית הדין הבינלאומי הפלילי פרסם לאחרונה הנחיות מפורטות לארגוני חברה אזרחית שעוסקים בתיעוד. ההנחיות מתארות את הדרכים הרצויות לגבות עדות כדי לצמצם את הסיכון לפגיעה של הליכי תיעוד אזרחיים בהליכים משפטיים כתוצאה מ״מירוץ התיעוד״.
מתן עדות כזכות? זכויות זכרון ו״הזכות להותיר רושם״
בעשורים שחלפו מאז משפט אייכמן ופתיחתו של ״עידן העד״ גברה ההכרה גם בפוטנציאל המשקם של העדות עבור השורדים שמקבלים הזדמנות לספר את סיפורם, ועבור החברה כולה כחלק מפרקטיקות של צדק מעברי (זאת לצד סיכון לרה-טראומטיזציה של העדים בשל מתן העדות, כמו גם סיכון לטראומה משנית של המתעדים). מנגנונים דוגמת ועדות הפיוס והאמת של דרום אפריקה עוצבו במודע כדי לאפשר לקורבנות להשמיע את קולם כחלק הכרחי בהתמודדות הקולקטיבית עם פשעי האפרטהייד. גם חוקת רומא המקימה את בית הדין הבינלאומי הפלילי קובעת בסעיף 68(3) לחוקת רומא, מנגנון להשתתפות בהליך של קורבנות הפשעים, המאפשר להם להציג את עמדתם גם אם לא זומנו כעדים משפטיים, מתוך הכרה בתפקידו של מתן העדות כאקט מאחה.
על אף התפתחויות אלה, אנחנו רחוקים מן האידאל המדומיין של ״עדות אגנוסטית״ עליו הצבעתי בפתח הרשימה. העדות המשפטית תמיד תהיה כפופה למגבלות המהותיות והפרוצדורליות של ההליך המשפטי. זאת בשונה מהעדות התיעודית, אשר ככלל מאפשרת רצף נרטיבי חופשי יותר, ועיסוק ברגשות ולא רק בעובדות. אולם חרף מגבלות ההליך המשפטי, אקט מתן העדות המשפטית מקנה לעדים דבר-מה אשר נעדר מן העדות התיעודית – תוקף רשמי. על אף כל מגבלותיה, העדות המשפטית זוכה לחותם סמכות המאשר כי גורם בר-סמכא – בית המשפט – הקשיב לה והכיר בה. מיזמי תיעוד, לעומת זאת, גם כאשר הינם מבוססים ומוסדיים, הינם לרוב פרי יוזמות אזרחיות ועמותות לא ממשלתיות, וככאלה אינם יכולים להקנות לאקט מתן התיעוד את אותו תוקף.
לאור ההכרה בחשיבות של התיעוד עבור שורדים ועבור החברה, נוכח ההבנה בחיוניות של קבלת גושפנקא רשמית לעדות כחלק מתהליך המשקם והמאחה, עבור הפרט והכלל כאחד, ומתוך רצון לשחרר את אקט מתן העדות מהסד של המשפט הפלילי, אני רוצה להציע להכיר בזכותו של אדם, כל אדם, שסיפור חייו יהיה מתועד בידי גורם מדינתי רשמי ומוסמך. אני מכנה את הזכות הזאת הזכות להותיר רושם ומבקשת להציע כאן כי היא עומדת בליבת מעגל הזכויות העוסקות בממשק שבין משפט לזכרון.
בעשורים האחרונים ניכר עניין הולך וגובר בהבנת היחס שבין משפט לזכרון ובהסדרתו. מגמה זו כוללת, למשל, כתיבה מחקרית על חוקי זיכרון לאומיים הנוגעים להסדרת הזכרון הקולקטיבי, דוגמת ״חוק הנכבה״, חוקי זיכרון בהונגריה ופולין ועוד. נוסף על כך, ניכרת מגמה של קידום של זכויות אדם העוסקות בזכות הפרט והקולקטיב לדעת את האמת ולהבטיח את זכר העבר, דוגמת הזכות לאמת והזכות לזכרון. לאחרונה נשמעות אף קריאות של ארגוני חברה אזרחית להכרה בזכות לתעד, קרי זכות הפרט לצלם ולהקליט אירועים של הפרות זכויות אדם. זכויות ״זיכרון״ אלה ואחרות נוגעות גם לזכויות יסוד מבוססות, כמו חופש הביטוי, הזכות לאוטונומיה, והזכות לכבוד.
הזכות להותיר רושם מצטרפת למעגל זכויות שבתפר בין משפט לזכרון ומורכבת משני תנאים מצטברים: האחד הוא הזכות של כל פרט להישמע ולספר את סיפור חייו. בשונה מערוצי ביטוי פרטיים, דוגמת ספרי זיכרונות, סיפורי חיים, ועוד, מימוש הזכות להישמע ייעשה מול גורם רשמי מטעם המדינה. הרכיב השני הוא הזכות להיות מאורכב, קרי זכות לכך שהעדות שנמסרה והושמעה גם תישמר בארכיון רשמי של המדינה. מימוש הזכות תלוי בהתקיימותם המצטברת של שני הרכיבים.
ההיתכנות של מימוש הזכות להותיר רושם תלויה בהתפתחויות הטכנולוגיות. על מנת לאפשר את התיעוד ואת ההקשבה לעדויות, בהיקפים העצומים שמתחייבים ממימוש הזכות, יש לאמץ פרקטיקות תיעוד, שימור וארכוב דיגיטליות וכן להבטיח גישה דיגיטלית לעדויות באמצעות כלים חישוביים ובעזרת מתודולוגיות של הקשבה מרחוק (distant listening).
בתמונה: עדותו של אֹפק ליבני מפסטיבל נובה, שמילא את רכבו בעשרה אנשים וחילץ אותם מהתופת תחת ירי מחבלים וטילים, תוך שאבא שלו מכוון אותו מרחוק בין שדות ופרדסים.
צילום: חן ליאופולד, ריאיון: דבורית שרגל, עדות 710.
צילום: ברונו שרביט
ד״ר רננה קידר היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים ומדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית. קידר מנהלת את המרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית ועומדת בראש מעבדת אלפרד לנדקר לניתוח חישובי של עדויות שואה.