עילת הסגירה "חוסר עניין לציבור" הוחלפה בעילה "כאשר נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" אך החסר בהגנה לנשים נמשך
אלימות כלפי נשים במשפחה רווחת בישראל ובעולם כולו. היא פוגעת פגיעה חמורה בזכותן של נשים לביטחון, שלמות הגוף והזכות לחיים. אלימות במשפחה נובעת מפערי הכוחות בחברה ובמשפחה בין נשים לגברים ומשמרת את השליטה הגברית בנשים. תגובת מערכת אכיפת החוק לאלימות כלפי נשים במשפחה מושפעת אף היא מפערי הכוחות המגדריים. ההמעטה בערכם של פשעים מסוג אלימות במשפחה נובעת מהיותם פשעים נגד נשים, שהינן קבוצה מוחלשת היסטורית. לאורך השנים חל שינוי במערך הכוחות בין גברים לנשים אשר הוביל לשינויים בחקיקה ובאכיפה. אך מתחת לפני השטח ההבניות והגישות שהופנמו בחברה ממשיכות להשפיע על תגובת מערכת אכיפת החוק. בחירתה של התביעה לסגור תיקי אלימות כלפי נשים במשפחה מהטעם שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמידה לדין, בזמן שבתיקי אלימות דומים בין זרים מוגשים כתבי אישום, עשויה להצביע על השפעה כזאת.
בישראל התביעה אינה מחויבת להגיש כתב אישום בעבירות אלימות במשפחה. החוק קובע כי תיקים ייסגרו בשל אחת מהעילות הבאות: "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין", "העדר ראיות מספיקות" או "חוסר אשמה". שיקול דעת התביעה הוא רחב. עם זאת, החוק קובע כי אין לסגור תיק בשל בקשת הקורבן בלבד. על פי סעיף 11 בהנחיה מספר 1.1 להנחיות פרקליטת המדינה, החלטה על סגירת תיקים צריכה להיעשות תוך התייחסות לשיקולים הבאים: חומרת המעשה, נסיבות אישיות של החשוד, נסיבותיו האישיות של קרבן העבירה, אינטרסים חיוניים אחרים של המדינה, ושיקולים מוסדיים של התביעה ושל בתי המשפט.
המשמעות של סגירת תיק היא כי החשוד לא יובא לדין, לא יישמעו ראיות, האמת לא תצא לאור, והחשוד לא יואשם, יורשע או ייענש. חשוב לבחון את האופן שבו התביעה מפעילה את שיקול דעתה בהחלטה על סגירת תיקי אלימות כלפי נשים, כדי לבדוק אם מדיניות זו משמעותה הגנה פחותה לנשים.
אישה המותקפת על ידי בן זוגה אינה מסוגלת להתקומם כנגדו ולבקש הגשת כתב אישום, בשל תסמונת האישה המוכה. אישה החיה תחת משטר טרור, מפחדת מפני הגבר המכה ואינה מסוגלת להטיל עליו את האשמה. על כן, בהשפעתן של תנועות נשים קבע המחוקק בסעיף 62א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי את התנאים לסגירת תיק, בהוראה לפיה לא די בבקשה של בת הזוג שהותקפה כדי לסגור תיק אלימות במשפחה בעילת "נסיבות העניין אינן מתאימות".
לפני התיקון כונתה עילת "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין" בשם "היעדר עניין לציבור" או "חוסר עניין לציבור". בדברי ההסבר לתיקון הובהר כי: "המונח 'היעדר עניין לציבור' מתפרש כאילו הפגיעה אינה מעניינת את הציבור וגורם לא אחת לעוגמת נפש לנפגעי העבירה..." "...יודגש כי אין בתיקון המוצע כדי להשפיע על מהות השיקולים העומדים מאחורי העילה עצמה." אף בהנחיות פרקליט המדינה נאמר כי ביסוד השינוי ״לא עמדה הכוונה לשנות את מיהות השיקולים שביסוד העילה של היעדר עניין לציבור, אלא לשנות את כינויה של העילה בלבד". הנחיות אלו מפנות את התובע לפסיקת בית המשפט העליון, שם נקבע כי משמעות "היעדר עניין לציבור" היא כי התועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, אם החשוד יועמד לדין, אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות אלה. מכך ניתן ללמוד כי בסגירת תיק בעילה "נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין" נמצא כי התועלת שבהעמדת התוקף לדין אינה עולה על הנזק שיגרם לערכים ולעקרונות אשר המשפט הפלילי מגן עליהם. לפיה נערך תחשיב תועלתני בין הצורך בהעמדה לדין של גבר מכה, לבין הצורך החברתי בסגירת התיק לשם שמירה על ערכים חברתיים כגון: "שלמות התא המשפחתי" ו"אי התערבות בספירה הפרטית". על משמעות ביטויים אלו ארחיב בהמשך.
ההכרעה כי במקרה מסוים נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמידה לדין תוחמת את גבולות העבירה בהתאם לערכים התרבותיים וסדר היום הציבורי. החלטה כזו משקפת את המציאות ובו בזמן מבנה אותה. העדפת שיקולים חברתיים אשר רווחים בתרבות בנקודת זמן נתונה מקבעת את המצב הקיים. הכרעות אלו הן שמאפשרות למערכת המשפטית לשקף את הערכים והאידיאולוגיה של בעלי הכח, לשמר את פערי הכוחות בחברה ואת אי השוויון החברתי, הכלכלי והפוליטי. כך, השימוש בעילה "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמידה לדין" משרת את האינטרסים של קבוצת הכח, כפי ששירת אותם כאשר נקראה העילה "חוסר עניין לציבור".
פרספקטיבה פמיניסטית חושפת כי אלימות כנגד נשים במשפחה נתפסה כלגיטימית לאורך ההיסטוריה. במחקרים נמצא כי כאשר נשים נופלות קורבן לאלימות הן אינן זוכות להגנת מערכת אכיפת החוק באופן שווה לגברים. מעשי אלימות נגד נשים במשפחה אינם מטופלים באופן שוויוני על ידי על ידי המשטרה, התביעה, או בתי המשפט. בתיקי אלימות כנגד נשים במשפחה התביעה משהה את ההליך הפלילי עד לבירור האפשרות לאפיק טיפולי ושיקומי, וההליך הפלילי מתחדש בהתאם לשיתוף הפעולה של התוקף עם רשויות הרווחה. במחקר שערכתי נמצא כי כאשר הקורבן היא אישה, קיימת נטייה גדולה יותר (מאשר כאשר הקורבן הוא גבר), לסגור את התיק בעילת "חוסר עניין לציבור" אשר מקבילה לעילה "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמידה לדין".
גורמים רבים משפיעים על החלטת התביעה לסגור תיקי אלימות כנגד נשים במשפחה, ביניהם העובדה שאין בהליכים כדי להרתיע את התוקף, חשש מהסלמת האלימות כתוצאה מהגשת כתב אישום, היעדר עבר פלילי והערכת מסוכנות נמוכה, בקשת הקורבן לסגור את התיק, חוסר שיתוף פעולה של הקורבן עם התביעה, וקיומה של אלטרנטיבה טיפולית עבור התוקף. שני שיקולים מרכזיים המשפיעים על ההחלטה לסגור את התיק בנוגע להם אבקש להרחיב את הדיון הם- החשש מפני "פגיעה בשלמות התא המשפחתי" ועקרון "אי התערבות בספירה הפרטית".
פגיעה בשלמות התא המשפחתי
בהחלטה לסגור את תיק האלימות נגד הגבר האלים התביעה מתיימרת להגן על שלמותו של התא המשפחתי. התפיסה לפיה המשפחה היא מקום אוהב שאין בו אלימות, מקום שמח ומטפח, היא אשליה חברתית. בשל מרכזיות ערך המשפחה בחברה הישראלית, מעדיפים גורמי אכיפת החוק לפנות לאפיקים טיפוליים, מאשר להשתמש במשפט הפלילי. לדידם, בשל מורכבות מערכת היחסים בתוך המשפחה, נשללת הדיכוטומיה של ״נכון לא נכון״ הנדרשת לשם הרשעה בבית משפט פלילי. תפיסה זו נובעת מההנחה כי אופי היחסים בין בני הזוג הוא שמוביל לאלימות. לכן נוטים לייחס סיכוי נמוך לכך שההתנהגות האלימה של התוקף תחזור על עצמה.
המשפחתיות היא אחד המאפיינים המרכזיים של החברה הישראלית. כפי שטוענת סילביה בוגל ביזאווי, למוסד המשפחה הפטריארכלית יש חלק מרכזי בהנצחת נחיתותן של נשים, באמצעות חלוקת תפקידים בלתי שוויונית. האישה מובנית במושגים של אם ורעיה, שחובותיה הראשוניים הם ללדת ילדים ולטפל בביתה ובבני משפחתה. לטענתי העדפת התביעה לשמר את ערך המשפחה יוצרת הפליה מובנית כנגד נשים. הגישה לפיה האלימות של הגבר כלפי אשתו אינה מחייבת את פירוק התא המשפחתי, ופירוק המשפחה גרוע מהאלימות כלפי האישה, מבטאת עמדה פטריארכלית אשר מגנה רק על האינטרס הגברי ואינה מעניקה את ההגנה הנדרשת לנשים. אני סבורה כי ראוי להכיר באישיותם הנפרדת של בני המשפחה, שלכל אחד מהם זכויות משלו, ולא במשפחה כגוף אחד, שאז בפועל, כפי שטוענות ענת פירסט ומיכל אגמון-גונן, מדובר בהכרה בזכויות הגבר בלבד.
במחקרים קודמים נמצא כי כאשר קיימת זיקה משפחתית בין הקורבן לתוקף, הקורבן זוכה להגנה פחותה של מערכת אכיפת החוק. בסכסוכי משפחה הקורבן היא על פי רוב אישה. בוגוש ודון יחיא מצאו כי שיעור הנשים הנפגעות בידי בני משפחותיהן ומכריהם, גדול בהרבה משיעור הגברים הנפגעים בידי בני משפחותיהם ומכריהם. לכן טקטיקה של סגירת תיקי אלימות במשפחה אינה ניטרלית מגדרית אלא פוגעת בעיקר בנשים.
אי התערבות המדינה בספירה הפרטית
במחקר נמצא כי התביעה נוטה לסגור תיקי אלימות במשפחה בשל הדעה הקדומה לפיה ההפרעה לסדר הציבורי אינה בולטת ועל כן מדובר בבעיה פרטית, שהסדרתה אינה שייכת למשפט הפלילי. אך המחוקק מתערב בספירה הפרטית כאשר הוא אינו מרוצה מההסדרים הנהוגים בה. כפי שטוענים ברשק ופוגץ'. נסיונות התביעה להימנע מהתערבות בספירה הפרטית כאשר מדובר באלימות במשפחה אינם ניטרליים. הרעיון הליברלי לפיו יש למנוע את התערבות המדינה בספירה הפרטית אינה נובעת מרצון להגן על אוטונומית הפרט מפני המדינה, אלא שאיפה פטריארכלית לשמר את סדר הכוחות הקיים המנציח אי שוויוניות בין גברים לנשים, שכן ההגנה הזו ניתנת לאוטונומיה של הגבר ולא של האישה.
תקיפת נשים במשפחה אינה עניין פרטי אלא תופעה חברתית כוללת. בשל כך, השארת התגובה לתקיפה בידי התוקף והקורבן אינה ראויה במקרי אלימות במשפחה. על התביעה להחיל את כללי הצדק הציבורי גם על עניינים הנדמים כפרטיים. בהמשך לכך, ייתכן כי חשיפת ההתעללות המתרחשת מאחורי דלתות סגורות לביקורת וגינוי ציבור תשפר את ההגנה החברתית הניתנת לנשים.
השינוי של עילת "חוסר עניין לציבור" לעילת "נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמידה לדין" נועד למנוע פגיעה ברגשות המתלוננים והמתלוננות. אך מדובר בשינוי רטורי בלבד, שתורם להסתרת האפליה והפיכתה לסמויה. הניסוח לפיו "הנסיבות לא מתאימות להעמדה לדין" מסתיר את הבחינה האמיתית של אינטרס הציבור בהעמדה לדין. אף פרקליט המדינה בהנחייתו מורה להמשיך ולהשתמש בפסיקה הקיימת לפיה נערך תחשיב תועלתני בין הצורך בהעמדה לדין של גבר מכה, לבין הצורך החברתי בסגירת התיק לשם שמירה על ערכים חברתיים כגון: "שלמות התא המשפחתי" ו"אי התערבות בספירה הפרטית". ראוי לחשוף את הרטוריקה המסווה את האינטרסים של קבוצות הכח. שכן, הגישות הדוגלות בעליונות הגבר לא הוצאו אל מחוץ להכרעות המשפטיות, אלא הודחקו ברמת השיח הגלוי. לשון שמירה על תא משפחתי ועל אוטונומיה בספירה הפרטית, חיפתה על שיקולים של ״זכויות הגבר לשלוט בביתו״ אשר לא נאמרו במפורש. התוצאה הינה הסוואת השיקולים המפלים, באופן שאינו מאפשר התמודדות מפורשת וגלויה עימם. מצופה כי אי סגירת תיקי אלימות כלפי נשים יובילו למיצוי הדין, הרחקת התוקף מקורבנותיו והצלת חיים.
