מאיסור "לחץ פיזי מתון" ל"אבו גרייב" ישראלי וקריאה לפעולה
בני אדם הנתונים במשמורת רשמית של המדינה צורחים ונאנקים מכאב הנגרם במכוון על ידי עובדי ציבור, הפועלים בשמי ולמעני, מכוח סמכות של המדינה שאני אזרח בה. עובדי ציבור אלה מנהלים יומנים ומדווחים לממונים עליהם על ביצוע מעשים אכזריים הגורמים סבל, כאב והשפלה עד כדי אבדן צלם אנוש, כפעולה מוצלחת. ברכבים של הצבא והמשטרה, בנקודות עצירה, במחנות ובבתי הכלא היו בחודשים האחרונים חיילים, שומרים וחוקרים שהפעילו עינויים קשים, שגרמו ככל הנראה גם לנכות ולמוות. המעשים האלה אינם חריגים, במובן הזה שהם אינם פרי של פושע סדיסטי שהצליח להתברג לעמדה בה הוא יכול לבצע את זממו. אלו פעולות שקיבלו לגיטימציה מהסביבה הקרובה ומחלק מהנהגת המדינה. בחלקן הן מבוצעות אחרי שיקול דעת של מקבלי החלטה ומאושרות בדיעבד, הן על ידי הממונה על תלונות נחקרים והן על ידי בית המשפט.
המלחמה בעינויים והחתירה לאיסורם הגורף והמוחלט אינן פופולריות, ככל שהן נתפסות כהגנה על אנשים שנחשדים בביצוע מעשים נוראיים. פעמים רבות המעונים הם אנשים ששרפו, אנסו, רצחו, ביתרו ועשו מעשי זוועה מתוך כוונה תחילה. לעיתים העצורים מחזיקים חטופים והם נתפסים כמי שמחזיקים במידע היכול להציל חיים, כגון מידע על חטופים ובני ערובה, מטענים ומלכודות. כך גם אנשי הנוחבה של החמאס ואחרים שב־7 באוקטובר ביצעו פשעים נגד האנושות ונגד האנושיות, והתכוונו לבצע רצח עם באזרחי מדינת ישראל.
דווקא משום כך, אחד היסודות לאיסור המוחלט על עינויים ההופך אותו להיות אחת מזכויות האדם הבסיסיות, הוא יסוד הכבוד הסגולי של כל אדם באשר הוא אדם (human dignity). איסור העינויים הוא מוחלט ללא חריגים, כמו האיסור על עבדות או על רצח עם. איסור העינויים חזק מהאיסור להרוג – שהרי מותר להרוג בשעת מלחמה, אבל אסור לענות. במשפט העברי מצאנו שבעת ביצוע עונש מוות, מצווה בית הדין האחראי למנוע סבל והשפלה ככל האפשר: "ברור לו מיתה יפה" – גם כלפי הרע שבעבריינים. גם כשיש צורך בהגנה על החברה יש להעניק הגנה מוחלטת על המינימום של הכבוד האנושי – צלם האדם שאין לפגוע בו. הגנה מוחלטת זו חיונית להגנה על החברה עצמה ועל כל אחד מחבריה – למען האנושיות והאנושות. אם כן, האיסור על עינויים אינו הגנה על העצור בגלל אישיותו, כוונותיו או מעשיו, ובוודאי לא על פשעיו – אלא על הגרעין האנושי שקיים בו. הסגוליות של הכבוד מחייבת שהיא תהיה אצל כל אדם, תמיד.
לאיסור המוחלט על עינויים יש יסוד נוסף: האיסור על המדינה ועל "פקיד ציבורי" לענות, או להסכים לעינויים. איסור העינויים נועד להגדיר את גבולות כוחה של הרשות המבצעת של המדינה. האיסור חל על כל מדינה, ונוגע ליחס כלפי כל אדם, ללא תלות במה שהוא נחשד שעשה. גרמניה העמידה לדין והענישה קצין שאיים לענות חוטף ילדים, והוועד הציבורי נגד עינויים הגיש חוות דעת שאסור היה לענות אדם ששרף משפחה, ויש לפסול את הודאתו אשר הושגה בעינויים. הסכנה שבהפעלת כוח חסרת גבולות היא כה גדולה, שהאיסור המוחלט אינו תלוי במה שלכאורה ניתן להשיג בעזרת העינוי. ומה באשר לצורך? הרמב"ם כותב בספר המצוות שהתורה גזרה ש"לזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד", אפילו שחלק מהחוטאים (לא חשודים!) הם אנסים ורוצחים. לא ניתן להגיע לביטחון מוחלט ולדבריו התורה הכריעה ששמירת המוסריות של מערכות המשפט והאכיפה מחייבות שחרור של א.נשים מסוכנים לחברה ונשיאה בסיכון הכרוך בכך. לכך יש להוסיף השפעה ארוכת טווח של עינויים, עליה עומד הרמב"ן ביחס לעינוי הגר על ידי גבירתה "חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה ונתן לה (בן) שיהא פרא־אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי" [בראשית טז].
כבוד האדם והמחויבות להגביל הפעלת אלימות על־ידי השלטון עמדו בבסיס הוראתו של מנחם בגין לאסור על השב"כ להשתמש בעינויים, וביסוד החלטת ממשלת ישראל ה־22 לחתום על האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים בלתי אנושיים או משפילים ב־22 באוקטובר 1986, יומיים אחרי מינוי יצחק שמיר לראשות הממשלה. מנחם בגין ותנועת החירות זיהו את חשיבות שלטון החוק למול כוחה של הרשות המבצעת והיו גם מנושאי הדגל של כבודו הסגולי והבלתי ניתן לשלילה של האדם. לבסוף היתה זו ממשלת ישראל העשרים וארבע שאשררה את מחויבותה של המדינה לאמנה ב־4 באוגוסט 1991, בישיבה שבה נכחו, בין השאר, ראש הממשלה יצחק שמיר ואריאל שרון (הליכוד), רפאל איתן (צומת) ורחבעם זאבי (מולדת). במסגרת האמנה התחייבה המדינה לאסור עינויים בדינה הפנימי (סעיף 4(1)) וקיבלה על עצמה את מוחלטות האיסור – "אין להיאחז בנסיבות חריגות, בין אם מצב מלחמה... או מצב חירום אחר, כצידוק לעינויים" (סעיף 2(2)). מנסחי האמנה ידעו היטב שסעיף זה חיוני בגלל נטייתם של בני אדם ומדינות להצדיק עינויים במעשי הצד האחר, במאפייני המלחמה שהם מעורבים בה, או בקיומו של מצב חירום. מכיוון שזכויות אדם רבות ניתנות לצמצום או איזון במצבי חירום ומלחמה, סעיף זה מציב את איסור העינויים כאיסור יסודי וחזק.
עינויים במדינת ישראל, 2024
בימיה הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל" עוצמת ההתקפה, היקף העצורים, כמות הנעדרים, עוצמת הפשעים, הצורך הדחוף במידע, וכמות האירועים – הביאו להכרזת מצב חירום, שהסדירה בין השאר את החזקת העצורים שנעצרו במלחמה. לאחר ההתמודדות הראשונית הכנסת קיבעה את תנאי ההחזקה תחת מסגרת משפטית ומנהלית שפוטרת מפיקוח אפקטיבי: היעדר פיקוח שיפוטי למשך 75 יום; היוועדות חזותית, ככל הנראה בטלפון בלבד (מצד העצור); מניעת מפגש עם עורכי דין; אי־דיווח על עצם ההימצאות במעצר למשפחה או לגוף חיצוני כלשהו; היעדר ביקורת אזרחית או בינלאומית (צלב אדום) ועוד. בכך יצרה הכנסת מה שמכנה אירית בלאס מרחב, זמן ומצב "חריגים" בהם מתאפשר, ואף מתומרץ, שימוש חריג בכוח. חלק מהעצורים עונו ככל הנראה על־ידי מי שעצרו אותם, ואחרים עונו בזמן ההובלה ממקום למקום ובמקומות עצירה זמניים (פרקטיקה מוכרת מניוד אסירים פליליים במדינת ישראל). גם לאחר התקופה הראשונה, אנשים הוחזקו במחנה המעצר שדה תימן ובסניפיו בתנאים בלתי אנושיים ומשפילים. לפי ראש השב"כ, היו במקומות אלו, החסומים לביקורת חיצונית, מקרים לא מטופלים של התעללות בעצורים, המפרים לדבריו את הדין הבינלאומי. בתקופה זו מתו במתקני שב"ס 12 עצורים, ו־35 במתקני הכליאה של הצבא (לפי דו"ח האו"ם 53 סך הכל, 17 ו־35 בהתאמה). חלק מאלו מתו לפי המדווח בעת חקירה, וחלק לאחר התעללות שככל הנראה לא היתה במסגרת חקירה.
היחס המשפיל והבלתי אנושי, והתופעה הנרחבת של אלימות מכוונת כלפי עצורים במתקני שב"ס, הינן פרי מדיניות. על אף מאמציהם של ארגוני זכויות אדם ישראליים וכמה עיתונאיות/ים (כמו הגר שיזף מ־הארץ"), הנושא עלה לתשומת הלב הציבורית רק לאחר זמן רב יחסית ובעיקר לאור כתבות של כלי תקשורת זרים. התדרדרות זו הגיעה לתשומת הלב הציבורית ב־29 ביולי 2024. ביום זה התגבש אצל המשטרה הצבאית החוקרת בסיס ראייתי לחשד שחיילים במתקן "שדה תימן" גרמו לחבלה חמורה (ואולי אף ביצעו מעשה סדום) בעצור, ועל כן אותם חיילים נעצרו על ידה. האווירה הציבורית המאפשרת, ואולי אף המעודדת, אלימות ועינויים כלפי העצורים, באה לידי ביטוי בכך שהחשודים התנגדו למעצר וחברי כנסת (כולל ח"כ ממפלגת הליכוד) ושר באו לתמוך בחשודים וגינו את שוטרי מצ"ח ואת הפרקליטה הצבאית הראשית.
עינוי על ידי השלטון, ככל שנתפס כמקובל, מעמיד את עצם שלטון החוק במדינת ישראל בסיכון ממשי. לעניות דעתי, לא נכון לתלות את המצב הנוכחי בזוועות מעשי החמאס ובמלחמה ולקוות שהתרחבות השימוש בעינויים והלגיטימציה לעינויים ייעלמו עם תום המלחמה. להיפך, המצב הנוכחי מקורו עוד לפני המלחמה. כבר ביוני 2022 השימוש המוסדי החוזר בעינויים והיעדר הנכונות של גורמים בישראל לחקור מקרים של עינויים הביאו את הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל להחלטה (חסרת תקדים בארגוני זכויות אדם בישראל) לפנות לתובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (גילוי נאות: כחבר בוועד המנהל הייתי שותף להחלטה). בשני מקרים בהם היה ברור שהייתה עברה על החוק, סגר היועץ המשפטי לממשלה את התיק בשל היעדר תשתית להוכחת ביצוע עבירה. במקרה של סאמר ערביד, שעונה בחקירתו עד לסכנה לחייו, ראש השב"כ צוטט כאומר, מבלי שהכחיש כי ננקטו עינויים, שהוא "מגבה את חוקרי השב"כ אשר ביצעו משימתם במקצועיות, בממלכתיות ועל פי חוק, ובפעולתם הצילו חייהם של ישראלים רבים". ב־2015 בוצע חיפוש באיברי מין של עצורה, מעשה שעולה לפי הפרקליטות כדי אינוס, אך התיק נגד המעורבים בפרשה נסגר (רובם המשיכו בשירות ציבורי וחלקם אף קודם). שתי החלטות אלו התקבלו בציבור הישראלי ללא מחאה ניכרת. ההתדרדרות בשלטון החוק ובפעולות הרשות כלפי עצורים היא תוצאה ישירה של היעדר הכרעה עקרונית לאסור עינויים באופן מוחלט ופריים של מספר תהליכים המחזקים זה את זה: הלגיטימציה ההולכת וגוברת במדינת ישראל לעינויים, הסרת המעצורים והאיזונים לגבי הפעלת הכוח על ידי הרשות המבצעת, ודה־הומניזציה של בני אדם בכלל ושל קבוצות מסוימות של בני אדם בפרט (בצד פלסטינים, טיפל הוועד נגד עינויים בתלונות של יהודים חרדים ויוצאי אתיופיה, של עצורים ואסירים ושל יהודים שנחשדו במעשי טרור).
הלגיטימציה המשפטית והמוסדית לעינויים
נקודת המוצא במשפט הישראלי היא שמרגע שאדם נמצא במשמורת ואינו מסוכן, אסור לנקוט בכוח כלפיו ובוודאי שלא לתקוף אותו. עד למלחמת 1967 זה היה המצב המשפטי ועינויים במשטרה ובשב"כ נחשבו עברות על החוק. בין המלחמה ל־1987 היה שימוש נרחב בעינויים, שלרוב הוכחשו על־ידי החוקרים, גם בעדותם בבית המשפט. ועדת לנדוי שינתה מצב זה והתירה "לחץ פיזי מתון", בפרקטיקות מוגדרות, בחקירות השב"כ, על בסיס הגנת הצורך. בבג"ץ העינויים (5100/94) – אולי אחד ההישגים הגדולים ביותר של ארגוני זכויות אדם בישראל – בית המשפט העליון קבע שאין לראות בהגנת הצורך שבחוק הפלילי היתר לכתחילה או מקור סמכות לנקוט עינויים, ואסר שימוש בפרקטיקות שהיו נהוגות בחקירות. אך הוא לא קבע איסור עינויים גורף. למעשה, למרות התחייבות המדינה באמנה, בפסק הדין נקבע שהמדינה יכולה להסמיך לנקוט באמצעי חקירה בשל "צורך" ובלבד שתעשה זאת בחקיקה ולאחר שקילת השיקולים הרלוונטיים. כן קבע בית המשפט, שהיועץ המשפטי לממשלה "יכול להדריך עצמו באשר לנסיבות בהן לא יועמדו לדין חוקרים, אשר לפי הטענה פעלו במקרה בודד מתחושה של צורך". חקיקה כזו אמנם לא חוקקה, אבל כבר באותה השנה ניסח היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין הנחיות אשר שימשו בפועל לא רק ככלי החלטה ליועץ המשפטי אם להגיש תלונה בעקבות חקירה, אלא גם כבסיס לנוהל פנימי בתוך השב"כ להתייעצות מראש על הפעלת "חקירות צורך". בשנים 2001–2023 הגיש הוועד הציבורי נגד עינויים 1450 תלונות על עינויים. אלו התבררו תחילה ביחידה לבירור תלונות נחקרים (המבת"ן) בשב"כ, שהועברה בעקבות הגשת העתירה בפרשת אבו גוש למשרד המשפטים. עד היום, בשלושה מקרים בלבד נפתחה חקירה ובאף אחת מהן לא הוחלט על הגשת כתב אישום.
אחרי שינוי דרסטי בנהלי החקירות וירידה זמנית קצרה בכמותן חזר השימוש השיטתי בעינויים בחקירות השב"כ – חלקו בפרקטיקות שלא נדונו ולא נאסרו במפורש בבג"ץ העינויים וחלקו במה שהוגדר "חקירות צורך", כלומר חקירות שקיבלו אישור על בסיס הנחיות רובינשטיין. העלייה ב"חקירות צורך" לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים והמבצע הצבאי ב־2014 התרחשה בתקופה בה התקיימו הליכים משפטיים שונים בהם בית המשפט הסכין לכך, באופנים שונים, שמדינת ישראל מענה בני אדם (פרשות אבו גוש וטביש). נוסף על כך, ב־2015 חוקקה הכנסת את תיקון (46) לפקודת בתי הסוהר המתירה הזנה בכפיה של שובתי רעב, פעולה המהווה עינויים לפי כללי האתיקה ולפי ההסתדרות הרפואית בישראל.
בית המשפט קבע בפרשת אבו גוש (2017) שליועץ המשפטי יש שיקול דעת רחב שלא לפתוח בחקירה (קל וחומר שלא להגיש כתב אישום) לאחר תלונה בגין עינויים במהלך חקירה; שישנן נסיבות בהן פעולות המוכרות כעינויים במשפט הבין־לאומי ייחשבו חקירה סבירה ושייתכן שגם פרקטיקות אסורות לפי בג"ץ העינויים ייחסו תחת הגנת הצורך, אף בהחלטה לכתחילה (לביקורת ראו קרמניצר ושני, שני). בפרשת טביש (2019) אושרה למעשה הפרקטיקה של ההיוועצות של חוקר השב"כ עם בכירים בשירות לגבי גרימת כאב וסבל בלתי אנושיים ומשפילים המכונים "אמצעים מיוחדים", במסגרת חקירת "צורך". השופט מינץ בדעת יחיד אף כתב כי יש חריג לאיסור העינויים. בהחלטה בדבר הבקשה לדיון נוסף (2019) כתבה הנשיאה חיות כי "ככל שמשתמע מקביעתו של השופט מינץ כי במקרים חריגים ביותר העינויים מותרים מלכתחילה, הרי שיש בכך משום "אי־דיוק". פסק דין זה זכה לביקורת קשה וכונה פסק דין "מסוכן". אמירות אלו של בית המשפט מהוות ביטוי לקבלת השימוש בפרקטיקות מכאיבות, משפילות ובלתי אנושיות ומהוות תמריץ להרחיב את השימוש בהן.
הסרת המעצורים והאיזונים מהפעלת הכוח של הרשות המבצעת
בישראל מתקיים תהליך של התעצמות הרשות המבצעת, בין היתר נוכח שחיקה של המגבלות על הפעלת כוחה, והפיקוח עליה.
כפי שראינו, הגנת ה"צורך" האינדיווידואלית, שהיא במהותה הגנה בדיעבד ומחייבת לכן שיקול דעת ולקיחת אחריות על ביצוע העברה, הפכה למעשה להיתר מערכתי לכתחילה – בו החוקר יודע מראש, באופן רשמי, שלא יועמד לדין. הנטיה לפטור שיטתי של אנשי ביטחון מכל אחריות מראש באה לידי ביטוי בהצעת החוק (שעלתה כבר ב־2019) שמעניקה חסינות לכל חייל, שוטר או איש ביטחון לגבי כל פעולה שעשה במסגרת תפקידו. ניתן לטעון שזהו המשך ישיר לפטור מאחריות פלילית לביצוע מעשה שהוא פגיעה בזכות אדם בסיסית, שניתן לא.נשי השב"כ. בהיעדר איסור מוחלט, הנטייה של פטורים כאלה היא להתרחב – אם באופן מפורש ואם בזליגה.
לצד זאת, תיקון מס' 4 לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים שנחקק בדצמבר 2023, מעגן את התנאים המאפשרים את ביצוע העינויים. כך, התיקון קובע שניתן לדחות ביקורת שיפוטית על מעצר וגם מניעת מפגש עם עו"ד למשך 75 ימים מרגע המעצר. עוד נקבע בו שהדיון, כשיתקיים, יתבצע באמצעות היוועדות חזותית מרחוק, תוך הפרה של עקרון "הביאס קורפוס" הנועד להגן על חייו ושלמות גופו של עצור במדינה מתוקנת וביטול התיעוד החלקי ממילא של החקירות. לא למותר לציין כי 1900 מתוך כ־4000 עצורים (40%) שוחררו לעזה ללא כתב אישום או חקירה (עובדות אלו נמסרו במסגרת מענה לעתירה של הועד הציבורי, כשברור שגם אחרי תשעה חודשים אין בידי הרשויות עובדות בסיסיות שחיוניות לשמירה על שלטון החוק). בצד הפגיעה בזכויותיהם של אזרחים שהתברר שאינם מעורבים בלחימה, הדין והפרקטיקה מייצרים גם פוטנציאל לפגיעה בהליכים משפטיים עתידיים של מי שנתפשו ועתידים להיות מואשמים בפשעים החמורים שבספר החוקים, כולל פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
דה הומניזציה פרטית וקבוצתית
הטיעון שהרג מחבל נוחבה (גם אם זה הרג של מחבל שכבר נכנע ועצור) לא יכול להיחשב "רצח" מבטא תפיסה שיש מי שאין להם זכויות, כולל זכויות האדם המוחלטות שאין להתנות עליהן. גישה זו היא אידיאולוגית ומתחלקת לשניים. יש הגורסים אותה רק כלפי טרוריסטים לא יהודים (או רק כלפי האכזרים ביותר שביניהם), אבל יש הגורסים אותה כלפי קבוצות אוכלוסייה רחבות, כגון כל הפלסטינים בעזה בכלל – "אין בלתי מעורבים" (השווה כאן). הקמפיין "יהודי לא מענה יהודי" משקף עמדה זו ביחס לעינויים.
יחד עם הפרסום על מקרים של התעללות במחבלים עצורים פושט והולך השימוש במושג "לא בני אדם" או "חיות אדם". בעקבות זאת השיח הציבורי בישראל מתמודד ישירות עם הליבה של שיח זכויות האדם – האם לכל אדם, ללא תלות בזהותו ומעשיו, מגיע שיכירו בזכויותיו. הטענה המרכזית של פוסט זה היא שבכל החלטה לאשר לעובדי ציבור לגרום כאב, סבל והשפלה למי שנתון לשליטתם המלאה, גם אם הנימוק להחלטה הוא "צורך" ואיזון עם זכויות של אחרים, יש מרכיב של שלילת אנושיות, מהמעונה והמענה. לכן, קו ישר מחבר בין העינויים המוסדיים, להם ניתנה לגיטימציה משפטית (ועליה אין עדיין דיון ציבורי) לבין העינויים שנעשים ב"חריגה" מהתפקיד.
קריאה לפעולה
יש היזון חוזר בין הלגיטימציה שהמערכת המשפטית נותנת לשיקולים ביטחוניים לכאורה לבין שני תנאים מאפשרים נוספים – הרצון לפעולה חסרת מעצורים של הרשות (לפחות בהקשרים מסוימים ולמטרות מסוימות) והפעולה העקבית לדה־הומניזציה עקרונית של יחידים וקבוצות. תהליכים דומים התרחשו בעבר בארה"ב וגם באנגליה. בהרצאתו על העינויים בכלא אבו גרייב "הפסיכולוגיה של הרוע" לימד אותנו פרופ' זימברדו שעינויים מזוויעים במחנה מעצר ספציפי אינם בעיה של "תפוח רקוב", אלא בעיה של ארגז המאפשר וגורם ריקבון. למה כבר ניתן לצפות כאשר מציבים שומרים ללא הכשרה ופיקוד מקצועיים לשמור על חשודים שיעונו באופן רשמי, ללא פיקוח אפקטיבי, במקום בו יש בכוונת מכוון תנאים משפילים ולא אנושיים?
כמו שפרשות עבר הביאו לבסוף לפסק הדין בעניין בג"ץ העינויים, ואירועי "אבו גרייב" הביאו לועדת חקירה בסנאט ולאיסור עינויים על ידי הנשיא אובמה, האירועים האחרונים יכולים להיות קו פרשת מים ציבורית. יש לכך מסלולים רבים – ועדת חקירה פרלמנטרית, דו"ח של מבקר המדינה, חקיקה בכנסת ושינויים ארגוניים ונורמטיביים בפעולת הרשויות.
למרות שהעמדה לדין של אנשים החשודים בביצוע עינויים היא הכלי המשפטי הנגיש, אין די בכך כדי להפסיק את העינויים ואסור לטעמי להתמקד בכך. כדי לחסל את תופעת העינויים יש לחוקק חוק האוסר עינויים בכל מצב, הכולל את ביטול הגנת הצורך, ולהכשיר את החוקרים לחקירה במסגרת החוק. עד לחקיקה זו, יש לשנות כבר עכשיו את המוסדות, הכללים והתנאים בתוכם פועלים החוקרים. יש להקפיד על תנאי המעצר המחויבים בחוק ולאפשר פיקוח פנימי וחיצוני עליהם. יש לתעד את כל חקירות השב"כ באופן מלא, וכן לבטל את הנחיות רובינשטיין ואת הנוהל הפנימי של השב"כ המאפשר "חקירות צורך". במצב זה יועמדו לדין כל החוקרים שיענו. בחלק מהמקרים יקבל בית המשפט את הגנת הצורך, ובמקרים אחרים הוא יוכל לחזק את ההכרה שעינויים אסורים תמיד, על־ידי הרשעה ללא ענישה או הסתפקות בעונש על תנאי במטרה לכוון התנהגות עתידית. ניתן למצוא תקדים לכך בהכרעת המשפט העברי שמי שבמהלך הצלת רדוף מיד רודפו הרג שלא לצורך, יורשע בדין (שמים) אבל לא יענש. מהלכים אלו צריכים להיות מלווים בתהליכים ארגוניים, פיקודיים וחינוכיים המכירים בסיכון שבהיעדר הגבלה על כוחה של הרשות, ובחיוניות הפיקוח על הפעלת כוח.
אחריות המפקדים ומנהלי שירות הביטחון היא להכשיר את עובדי הציבור לתפקוד יעיל והבטחת שלום הציבור ללא שימוש בעינויים ויחס משפיל ובלתי אנושי כלפי עצורים. אם אינם יודעים לעשות זאת, עליהם לפנות מקומם למפקדים ראויים, יעילים ומקצועיים מהם. כאמור וכפי שחווינו כולנו, הבטחת ביטחון מוחלט היא שקר שמביא בסופו של דבר להפרת אמון בסיסית. השימוש בשקר זה כדי להצדיק פעולות אלימות מצד הרשות מעורר דאגה ולא מרגיע. הפרקטיקות של עינוי, של יחס משפיל, אכזרי ובלתי אנושי ושל הפעלת כוח בלתי מרוסנת מצד השלטון גוברות במהירות. הן זולגות למרחבים ולאוכלוסיות נוספות, בבחינת "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים" (בבא קמא ס, א).
אנחנו שותפים לעינויים המתבצעים בשמנו. אני שותף לעינויים, עינויים "לפי הספר" ועינויים ויחס משפיל ובלתי אנושי "חריגים", ההולכים ומתרחבים. המצב מחייב מאבק. עלינו להיאבק על זכויות האדם, על עקרון שלטון החוק, על הגבלת כוחה של הרשות המבצעת ועל הכבוד הסגולי של כל אדם, כולל שארית כבודנו שלנו. יש לאסור עינויים, ומייד.
עמוס ישראל־פליסהואור הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר, חבר בוועד המנהל של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, וחבר הנהלה באיגוד הבינלאומי למשפט עברי (JLA). הוא סיים לאחרונה תשעה חודשים בשרות מילואים. הדברים משקפים את דעתו האישית המקצועית ואינם מטעם הארגונים בהם הוא עובד ופעיל.