הפמיניזם הדתי מותקף על ידי כוחות דתיים שמרניים כ"שיח של זכויות" המנוגד לאתוס הדתי המדגיש חובות, וזאת למרות שהפמיניזם הדתי מעולם לא התנסח במונחים של זכויות אדם. המאמר מנסה להבין את הסיבות לכך.
הפמיניזם הדתי (דתי־לאומי/אורתודוכסי־מודרני) מהווה מוקד תסיסה אינטלקטואלי ורוחני משמעותי בחברה הדתית ולדעתי הוא תנועת התחייה החשובה ביותר של המסורת היהודית בעת הזאת. כתנועה דתית ליברלית הנאבקת למען זכויות נשים בעולם הדתי ונלחמת בפונדמנטליזם דתי, הפמיניזם הדתי הצליח בתוך כחמישים שנה, זמן מועט יחסית מפרספקטיבה היסטורית, לייצר שינויים דרמטיים בנומוס ובנרטיב של החברה הדתית, בין היתר בזירות הבאות:
- בבית המדרש – מהפכת תלמוד תורה והסמכת נשים כפוסקות הלכה, תופעה ההולכת ומתרחבת בבתי מדרש לנשים. למרות חוסר האפשרות להיבחן בבחינות של הרבנות הראשית, נשים מוסמכות באופן פרטי על ידי רבנים בתוך החברה הדתית־לאומית.
- בבית הכנסת ובטקסים הדתיים – התפשטות התופעה של מנינים "שיתופיים", בהן נשים נוטלות חלק משמעותי בניהול בית הכנסת, בתפילה ובקריאת התורה; ויצירת טקסים חדשים לנשים.
- בבתי הדין הרבניים – במאבק הבלתי מתפשר למען עגונות ומסורבות גט.
- במשפחה ובנושאי גוף ומיניות – שינויים במבנה המשפחתי הפטריארכלי וההטרונורמטיבי; עיסוק הולך וגובר בנושאי גוף ומיניות מיטיבה מנקודות המבט של נשים, צרכיהן והאינטרסים שלהן; מאבק בפגיעות מיניות בחברה הדתית.
- בזירת הלאומיות – בהשתלבות הולכת וגוברת של נשים דתיות בכל מערכות החיים ובכלל זה שיעורי גיוס הגדלים בהתמדה (למרות התנגדות הממסד הרבני) של נשים דתיות לצבא, שעדיין מהווה מפתח למוביליות חברתית.
מול הישגים רבים אלה, אפשר למצוא בשיח הדתי לא מעט חסמים נרטיביים, שמנסים לעצור ולעכב מגמות ליברליות בעולם הדתי. בין ההסתעפויות של אחד מהם ניתן למצוא את המתקפה הפנים־דתית על שיח הזכויות המגולם בפמיניזם הדתי. בדברים שלהלן אני מבקשת לבחון טענה זו כמו גם את מורכבות הטיעון של הפמיניזם הדתי בהקשר זה כפי שאני מבינה אותו.
שיח חובות מול שיח זכויות
סוגייה החוזרת ונשנית בדיונים בין שיח זכויות האדם הליברלי לבין המסורת ההלכתית היהודית היא הפער המושגי, המתואר לעיתים גם כפער ערכי־מהותי, בין שיח הזכויות הליברלי לשיח החובות היהודי. בעוד שהפמיניזם נתפס כתנועה לשוויון זכויות, ההלכה, המבוססת על מצוות/חובות, מוצגת כמערכת של דרישות ותביעות מן האדם המאמין, ומועמדת בניגוד דיכוטומי לשיח הליברלי המאופיין לעיתים כ"אובססיבי לזכויות". להבנתי, בהעמדה דיכוטומית זו מבקשת הביקורת השמרנית על הפמיניזם הדתי להשיג שתי מטרות מרכזיות: ראשית, להציג את הפמיניזם הדתי כמבוסס על תשתית תיאולוגית רעועה. אם ההתנגשות בין ההלכה לבין הפמיניזם היא כה יסודית, הרי שיש להוריד מעל סדר היום הדתי את הביקורת הפמיניסטית עוד טרם זו הספיקה לשטוח את עיקרי טיעוניה. חוסר ההלימה בין שתי תפיסות העולם הוא כה עמוק, כך נטען, עד שהוא חודר לרבדים המשמעותיים ביותר של ההוויה כאדם דתי – השאלה אם מדובר באדם המציית לחובות, כנוע וכפוף בפני האל, או באדם אסרטיבי הדורש זכויות. שנית, להגחיך את הדרישות הפמיניסטיות על ידי הצגתן באור ציני ופופוליסטי כדרישות אגואיסטיות, כגון דרישה לקבלת שכר מצוות השווה לזה של הגברים שמקורה ברדיפת סטטוס, יוקרה וכבוד הנובעים מקיום המצוות. יש שיטענו שדרישת השוויון נובעת מאי־הכרה בערך של השונות הנשית. במילים אחרות, הדרישה לשוויון דתי מוצגת כניסיון שלילי להיות "כמו הגברים" ולזכות בהטבות במובן של merits ולאו דווקא בזכויות במובן של rights.
ביקורת פנים־דתית זאת על הפמיניזם הדתי ניתנת להבנה בשני אופנים: האחד הוא הצגת הדיכוטומיה בין שיח זכויות לבין שיח חובות כהבדל מהותי, ולכן למעשה כטענה נגד שיח זכויות בכלל. אמנם אין כאן הכחשה עקרונית שזכויות הן מעניינה של ההלכה, או טענה שההלכה אינה מגנה על זכויות בסיסיות או אף מפרה אותן, אלא שהשיח הדתי מציע אלטרנטיבה ערכית שמדגישה את החובה ואת הכפיפות וההכנעה בפני האל. המוקד שלו אינו הפרט אלא הקהילה או האל. טענה זו מבוססת לא רק על תפיסה כמו זו של ישעיהו ליבוביץ', הרואה בכל גישה דתית אשר שמה את האדם, צרכיו או רצונותיו במרכז כלא פחות מעבודה זרה, אלא היא אף נשמעת מפי פילוסופים "קהילתניים" ומבקרי התרבות המודרנית כסנדל, מקינטייר וטיילור. אלה מבקרים את שיח הזכויות המודרני כנשען על אינדיבידואליזם קיצוני. דבריהם מהדהדים בגישה לפיה הדת מציעה אלטרנטיבה ממשית לדלדול הרוח המאפיין לשיטתם את הליברליזם המודרני.
כך, למשל, כתב אריה פרימר, בביקורת על ספרה התיאולוגי החשוב של תמר רוס על פמיניזם דתי, שהפמיניזם הוא דוקטרינה הנוגעת לזכויות היות שהיא מצדדת בשוויון הזדמנויות ובקידום נקודות מבט של נשים בכל תחומי החיים, בעוד שהמוקד של ההלכה הוא מצוות, כלומר חובות, המגבילות את האוטונומיה והיכולת למימוש עצמי. הטיעון העקרוני של פרימר נוגע לטיבה של המערכת הדתית. לא בכדי היא מנוסחת כשפה של חובות, שכן כל עניינה הוא הגבלת האוטונומיה והחירות לשם המטרה העיקרית – עבודת האל. בהקשר פנים־דתי אני סבורה שגישה זו, יותר משהיא מתנגדת לזכויות באשר הן, מתנגדת לכך ששיח הזכויות מעמיד את האדם במרכז ואת החוק או החברה כמי שנתבעים "לשרת" אותו, או לכל הפחות להגן על האינטרסים והצרכים שלו. עמדה זו נתפסת כבלתי דתית בעליל, אולי אפילו כסוג של רפיון דתי וערכי.
דרך אחרת להבין את הביקורת הפנים־דתית על הפמיניזם הדתי היא שהדיכוטומיה בין חובות לזכויות אינה יורדת לשורשים תיאולוגיים. זאת, כיוון שההלכה מבוססת אמנם על חובות, אך חובות יכולות להיתרגם לזכויות ולהיפך. הראל, למשל, טוען שמבחינה לוגית טיעון לגבי זכויות חייב להניח שיש מי שמוטלת עליו החובה לממש את הזכות. יותר מכך, במסגרת התיאוריה הרואה בזכויות הגנה על אינטרסים, רז מרחיק לכת ואומר כי לא רק שזכות קיימת רק אם מוטלת על מישהו החובה לממשה, אלא שמבחינה לוגית זכויות קודמות לחובות, ובאופן מדויק יותר, שזכויות הן הבסיס להטלת חובות. אם כך, נוכח הדגש בהלכה על החובות, לכאורה הזכויות מחוזקות ומוגנות בה אף יותר מאשר בשיח הליברלי.
המתח בין הגישות הוא באתגר להימנע, מחד גיסא, משיח זכויות אינדיבידואליסטי ריק, ומאידך גיסא, לא לחטוא בקולקטיביות־יתר. אני סבורה שהנסיון להציג את הפמיניזם הדתי כנוקט צד ברור במתח הזה, תוך דחיית התשתית התיאולוגית־הלכתית שהוא מציע, בטענה שהשפה הדתית היא שפה של חובות המשקפת מבנה עומק אנטי־אינדיבידואליסטי, הוא נסיון דמגוגי ותו לא. אמנם נכון שהפמיניזם הדתי מבקש לעשות דה נטורליזציה לטענה לפיה התיאולוגיה והפרקסיס היהודיים המגולמים בהלכה מנוגדים בטבעם לשיח ליברלי של זכויות אדם, אך פירושו של דבר אינו שפמיניזם דתי דוחה את הביקורת הקהילתנית או סבור ששיח זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט מקהה את המחוייבות הדתית לעבודת האל. לדעתי זהו בעיקר נסיון המסווה את דרישת הפמיניזם הדתי להכרה באנושיות המלאה של נשים, שהיא הבסיס לכל זכות. מטרתו היא להיאבק ברעיונות העומק הפמיניסטיים ההולכים ומתפשטים בחברה הדתית. לעומת זאת, הפמיניזם הדתי מנסה לתת מענה מורכב בדיוק לאתגר שבין אינדיבידואליזם קיצוני לקולקטיביזם העלול למחוק את הפרט, או בשפה דתית – למרכזיות החובות מול הזכויות הגלומות בהן.
פמיניזם דתי ושיח של זכויות
באופן לכאורה מפתיע, טיעוני הפמיניזם הדתי אינם מנוסחים במונחים ליברליים של זכויות אדם. אמנם, מוקדי מאבק רבים עוסקים בפועל בזכויות אדם: המאבק למען העגונות ומסורבות הגט, הדרישה לאפשר לנשים ללמוד תורה ולשמש כפוסקות הלכה, הדרישה להכיר בתכנון המשפחה ולאפשר הפסקות הריון, הביקורת על הלכות צניעות, היחס למיניות, הדרישה להכרה בלהט"בים דתיים ופתרון מצוקתם ועוד. לכל הדרישות האלו יש מאפיינים של שיח זכויות, אך קשה למצוא ניסוח שיטתי שלהן במונחים של זכויות אדם. אפילו בלו גרינברג, מחלוצות הפמיניזם האורתודוכסי בארה"ב, כתבה כי מעולם לא חשבה על טיעוניה במונחים של זכויות אדם.
העובדה שפמיניסטיות דתיות, המחויבות לשיח הלכתי, לא נדרשו לשפה של זכויות אינה מקרית. בדברים שלהלן אנסה לברר את הטענה של הפמיניזם הדתי בהקשר זה.
חירות לפני שוויון – אנושיות, מהותנות וזכויות נשים
לפני שהפמיניזם הדתי נאבק על שוויון, הוא נאבק על חירות (והדברים אולי נכונים גם לגבי הפמיניזם החילוני־ליברלי־מערבי. ההבחנה בין מין למגדר עושה בדיוק את זה). מדוע חירות? משום שכדי לממש את מלוא אנושיותינו כבני אדם אנו זקוקים לחירות. אנושיות היא בין השאר היותנו בעלי תפיסה לגבי עצמנו, עברנו, עתידנו, היותנו רפלקטיביים, סוכנים עצמאיים המסוגלים לייצר תמונה של החיים הטובים ולנסות לממשה. זכויות אדם נתפסות כהגנה על החירות, המאפשרת את מימוש מלוא אנושיותינו.
נשים דתיות פמיניסטיות המבקשות לממש את מלוא אנושיותן בהקשר לתפיסתן את צורת החיים הראויה והטובה בעיניהן, למשל ללמוד תורה ברמות הגבוהות ביותר ולשמש כפוסקות הלכה או כדיינות, או להשתתף באופן משמעותי בהובלת התפילה (כחזניות, כקוראות בתורה), או לתכנן ילודה כדי להקים משפחה שלא תסתור את שאיפותיהן המקצועיות והאחרות, נתקלות בחסם משמעותי במימוש מלוא אנושיותן בהקשרים דתיים.
חסם זה הוא המהותנות, המגבילה את החירות וממילא את מלוא מימוש הפוטנציאל האנושי. מהותנות היא הטענה לפיה סדר העולם הטבעי מחייב קיומם של שני מגדרים מובחנים בעלי תכונות מולדות וקבועות השונות זה מזה וכי שוני זה הוא שמגדיר עבורם בהכרח את אופקי הקיום, תחומי הפעילות ועוד. בשיח הדתי העכשווי מצויות דוגמאות למכביר לתפיסה של נשיות במונחים מהותניים. הווה אומר, בהיותך אישה, אמנם אינך נחותה מבחינה אינטלקטואלית אך יש לך איכויות חשיבה שונות, המונעות ממך לעסוק למשל בפסיקת הלכה או לחילופין ניחנת באיכויות נפשיות כאלה המנתבות אותך ישירות לתפקיד האימהות וגידול הילדים. תפיסה זו מהללת את תכונותיה התרומיות של האישה כרחמנית, עדינה, סבלנית וקשובה ולפיכך, כל ניסיון מצדה לממש באופן לא בלעדי את אימהותה על ידי דחיית ההולדה, לידת מספר ילדים קטן יותר, טיפוח קריירה לצד חיי המשפחה או פירוק המשפחה במקרה הצורך, נתפס כבגידה בייעודה הטבעי, המקורי, כפגיעה בילדים. בשיח הלאומני העכשווי, זו גם פגיעה בלאום.
הכתיבה הפמיניסטית הדתית חושפת את הדיכוי האינהרנטי שבמהותנות, את העובדה שהיא ממשיכה לשרת את הפטריארכיה הדתית ומונעת מנשים התקדמות ומימוש עצמי.
בתפיסות מהותניות יש משהו מתעתע. הן מנכסות באופן דמגוגי את עקרון השוויון באמצעות הטענה שיש שוני רלוונטי בין נשים לגברים, אשר נטוע בסדר הטבעי או ברצונו של האל ולפיכך מגולם גם בהלכה. שוני רלוונטי הופך הבחנות בין נשים לגברים מאפליה אסורה להבחנה מותרת. ברם, אותו "שוני רלוונטי" מדומיין חפץ למעשה להשאיר את הסדר הפטריארכלי על כנו במסווה של טיעון דתי, על סמך הנחה (שגויה), או אידיאולוגית, שאין דרך אחרת להבין את דברי חז"ל או ההלכה אלא כמשקפים אמת נצחית אוניברסלית ולא כתיאור המצב בזמנם.
מהדברים שלעיל עולה שהמאבק במהותנות הוא אחד מהמוקשים הבולטים שהפמיניזם הדתי נדרש לפרק בדרך להכרה במלוא אנושיותה של האישה. לאור זאת, אני מבקשת להתבונן שנית בשאלת הזכויות והחובות הדתיות בהקשר של טיעוני הפמיניזם הדתי. כאמור, הפמיניזם הדתי אינו מתנסח בשפה של זכויות. זאת, בין אם בשל מחויבותו לשיח ההלכתי ולכלי הפרשנות המקובלים בו מימים ימימה, ובין אם מתוך שותפות לביקורת על שיח הזכויות הליברלי המעמיד את הפרט, צרכיו ושאיפותיו במרכז, על חשבון ערכים קהילתיים. אבל התביעה של הפמיניזם הדתי היא בסיסית יותר: זוהי התביעה להכרה באנושיותה המלאה של האישה, בכך שהיא סובייקט עצמאי הזכאית להפעיל את חירותה כדי לממש את מלוא אנושיותה. תביעה זו היא הבסיס לכל זכות גם אם הכרה זו תטיל עליהן חובות ומגבלות דתיות חדשות! זאת, משום שכמו כל מי שבחרו להיכנס למערכת החיובים של העולם הדתי, נשים עושות זאת מתוך הבנה שהמגבלות על החופש והאוטונומיה שעולם זה כופה מייצרות צורת חיים רצויה ומערכת ערכים הנקשרים בה. כפי שמירי רוזמרין ואני כתבנו לאחרונה במאמר על הפמיניזם הדתי ופוקו,
[יש להבין את הביקורת של הפמיניזם הדתי] כדרישה לשחרור האמת הדתית מאחיזתה הפטריארכלית, וכזכות להיות כפופות באופן שווה לאל, מתוך הנחה שכפיפות זו היא שמייצרת את הסובייקט הדתי ומקנה לו את הערכים הרוחניים הנקשרים בכך, בעוד כפיפות דתית לא שוויונית מייצרת סובייקטיביות דתית פריפריאלית.
במילים אחרות, גם אם הפמיניזם הדתי לא מתנסח במפורש בשפה של זכויות, דרישתו לחירות באמצעות המאבק במהותנות, היא למעשה התשתית להכרה באנושיותה המלאה של האישה, שהיא הבסיס לכל תפיסה של זכויות האדם.
סוף דבר
המהלך המורכב שמנסח הפמיניזם הדתי, לפיו זכויות הן רק קצה הקרחון, כאשר מתחת לפני השטח נמצאים שחרור מתפיסות מהותניות, חירות והכרה באנושיות מלאה, הוא מובן מאליו כשמדובר בגברים. אמנם גברים ונשים דתיים כאחד, מעצם קבלתם את החיובים הדתיים, כפופים לעולה של הההלכה ולפיכך בוודאי מוגבלים. אך שלא כמו נשים, גברים אינם מנועים בשם תפיסות מהותניות מלממש את מלוא הפוטנציאל האנושי הטמון בהם (זאת למעט סוגיית ההומוסקסואליות הגברית הדורשת דיון נפרד), לא בעולם הדתי ולא מחוצה לו. כך, למשל, הם מצווים ללמוד תורה ואף יכולים לפסוק הלכה, כלומר ליטול חלק בעיצוב התרבות הדתית־רוחנית של הקהילה והעם; הם מנהלים ומובילים את הריטואלים הדתיים; הם יכולים לגרש את נשותיהן בעוד שאלו תלויות בהסכמתם החופשית; הם יכולים לפתח קריירה עצמאית מבלי שיוגבלו על ידי תפיסה מהותנית הקוראת להם להיות מעוגנים לבית ולגידול הילדים ועוד ועוד.
במילים אחרות, כאשר מדובר בנשים המבקשות לשנות את הסדר הדתי מן היסוד, קל לטעון כנגדן בשם "שיח חובות" המונגד באופן מלאכותי לזכויות, שהן לא הבינו למעשה מה דורש עולם דתי "באמת". אך תמונת העומק האמיתית מגלה ששיח החובות, על ההנחות המטאפיזיות הגלומות בו, אינו מאפשר להן במקרים רבים לממש את חירותן ואת מלוא אנושיותן.
פרופ' רונית עיר־שי, חוקרת הלכה, תיאולוגיה ומגדר, להט"ב ופמיניזם דתי. ראשת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים.