את העמימות המשפטית ביחס למרכיבי הזכות לכבוד המת ניתן לייחס להיעדר השיום של כבוד הגופה. אם נכיר בכבוד הגופה כמרכיב אינהרנטי לזכות לכבוד המת, נבין אותה (ואת עצמנו) טוב יותר.
מנחם מבקש שלאחר מותו גופתו תיוותר שלמה ותיקבר קבורה מסורתית, אולם חשוב לו שבטרם הקבורה, יקיריו וחבריו יאפּרו את פניו בצבעים בוהקים, ילבישוהו בבגדים ססגוניים וישחקו בגופתו משל הייתה בובה על חוטים. נדמה לי כי המחזה הזה מעורר תחושת אי־נוחות בקרבנו וזאת אף על פי שלפחות על פני הדברים, לא מנחם ולא יקיריו נפגעים במהלכו. נהפוך הוא – מדובר בכיבוד ובקיום רצונו של מנחם, שנפטר ואיננו עוד. אם כן, מאין נובעת תחושת אי־נוחות זו, והאם יש לתת לה תוקף משפטי?
בספרות המשפטית הקלאסית נהוג לראות בכבוד המת זכות שהיא נגזרת טבעית של הזכות לכבוד האדם. כבוד האדם בהקשר זה נתפס כמונח אוניברסלי, המבטא תפיסה שלפיה כל אדם ראוי להגנה על כבודו מעצם היותו אדם. שורשי תפיסה זו הם קאנטיאניים במובהק, ולפיה האדם ייחודי בהיותו אוטונומי, כלומר ביכולתו להפנים את חוקי המוסר ולחיות על פיהם. במילים אחרות, בהתאם לתפיסה לפיה כבוד האדם נובע מהאוטונומיה שלו, אשר מאפשרת לו להבין את חוקי המוסר, הרי שבהיעדרה מתאיין לכאורה הבסיס לאותו כבוד. ואכן, המת אינו אוטונומי עוד וממילא אינו יכול עוד להפנים את אותם חוקים, ובוודאי שאינו יכול לנהוג על פיהם. למעשה, לפחות על פי תפיסה חילונית של תמותה, המת אינו יכול להיפגע מאי־כיבודו או מהפרת רצונותיו כפי שהם הובעו עוד בחייו.
על רקע הקושי האמור התפתחו בישראל ובעולם תפיסות שונות להבנת המושג כבוד המת. חלקן רואות במושג זה מושג חלול וחסר משמעות, אשר בפועל שימש כסות לאינטרסים ולזכויות אחרים. תפיסות אחרות גורסות כי המתים הם עודם "יצורים אנושיים" אשר מתקיימים בחברה, ואף משתייכים לקבוצת "אנשים" החשופה ביותר לפגיעה בכבוד, הואיל ויכולתם לגונן על עצמם מפני פגיעה כזו מצומצמת, בדומה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות.
אף על פי שניתן לומר בביטחון כי בית המשפט העליון רואה בכבוד המת מושג ממשי, עמוק ומורכב, אשר נושא תוקף משפטי, קשה להצביע על עמדה קוהרנטית וסדורה ביחס למרכיבים שלו. בחינת פסקי הדין המובילים של בית המשפט העליון בהקשרים שונים הנוגעים לכבוד המת, כגון כיתוב על מצבות, שרפת גופות, הוצאה מהקבר לצורך זיהוי, נתיחה לאחר המוות, פרטיותו של המת ,שמו הטוב, ואופן הקבורה (או אי־קבורה) שבו בחר – מדגימה את הקושי בזיקוק עמדה קוהרנטית סדורה באשר לפשרו הקונקרטי של המושג. קושי זה מתבטא במיוחד בסיווגם של מרכיבים מסוימים של הזכות לכבוד המת כפנימיים או חיצוניים לה, קרי, האם הם חלק אינהרנטי מהזכות אם לאו – פער אנליטי דרמטי אשר מיתרגם בתורו לקושי גם במישור המעשי, וזאת בהינתן המבחנים החוקתיים המופעלים עת מתנגשים זכויות ואינטרסים שונים אלו עם אלו. ברמה העקרונית, מקובל להבחין בין שני מבחנים. ה"איזון האנכי" הוא המבחן חוקתי שמופעל כאשר זכות "מתנגשת" עם אינטרס, למשל, הזכות של מנחם שרצונו ביחס לאופן קבורתו יכובד, והאינטרס שבאי־ביזויין של גופות במרחב הציבורי (לרבות גופתו של מנחם). לפי הגישה המסורתית, במצב זה, נקודת המוצא היא שמעמדו הנורמטיבי של האינטרס הציבורי גבוה מזה של הזכות החוקתית , אולם יש לבצע "איזון" שנועד להגן על האחרונה, ובמסגרתו נבחנת השאלה אם הפגיעה בזכות הכרחית לשם ההגנה על האינטרס הציבורי. "האיזון האופקי", לעומת זאת, מבוצע עת "מתנגשים" שני ערכים שווי מעמד נורמטיבי – קרי, שני אינטרסים או שתי זכויות. בהתנגשות כזו יש לבצע פשרה בדרך של ויתור הדדי מצד כל זכות או אינטרס. אם כן, הסיווג של ערך מסוים כ"זכות" או כ"אינטרס" נועד להצביע על משקלו הסגולי ביחס לערכים ולזכויות אחרים. ואולם, לא רק לסיווג זה ישנן השלכות משפטיות. גם לקביעה אם ערך מסוים – למשל, אותו אינטרס שבאי־ביזוייה של גופתו הססגונית של מנחם במרחב הציבורי – הוא פנימי או חיצוני לזכות לכבוד המת, ישנן השלכות על איזון הערכים במצב של התנגשות חוקתית ועל עוצמתם של ערכים אלו לכתחילה. אולם בעוד שבמקרים מסוימים בית המשפט העליון ראה בכבוד של משפחת קרובי המת בכיבוד זכרו של המת מרכיב פנימי לזכות לכבוד המת, במקרים אחרים רצון זה ניצב כערך חיצוני לכבוד המת, ואף התנגש עמו באופן חזיתי. היוצא מכך הוא שחוסר העקביות שבמיקומו של ערך מסוים כחיצוני או פנימי לזכות לכבוד המת – יהא זה האינטרס הציבורי או כבודם של משפחת קרובי המת בכיבוד זכרו – עלול ליצור חוסר ודאות ביחס לתוצאה המשפטית.
אחד מפסקי הדין המשמעותיים בהקשר זה הוא פסק הדין בעניין אלאקסא (2005), בו נדונו עתירות להפסקת עבודות ההקמה של "מוזאון סובלנות" לאחר שנתגלו במתחם עצמות אדם ושרידי קברים. בית המשפט העליון קבע שכבוד המת הוא זכות חוקתית הנובעת מחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושהמשך עבודות ההקמה יפגע בזכות זו. למרות זאת, נקבע כי הפגיעה בזכות היסוד נעשתה, בנסיבות העניין, על פי חוק, עלה הצורך להבהיר ממה מורכב אותו כבוד המת. באותו עניין פירטה השופטת פרוקצ'יה את שלושת "מעגלי כבוד המת", הממפים, הלכה למעשה, את מרכיביו הפנימיים והאינהרנטיים של כבוד המת: הראשון, העומד בליבת הזכות, הוא אינטרס האדם המת כפי שהיה כשהיה בחיים. השני, אינטרס ההגנה על בני משפחת המת, אשר "פגיעה בזכרו ובכבודו אחוזה ושלובה בפגיעה בכבודם שלהם", והאחרון – האינטרס הציבורי שבשמירה על כבוד המת ובהגנה על "זכרם וכבודם" של המתים.
בהמשך למיפוי זה, התפיסה שלפיה פגיעה באוטונומיה של המת כרוכה בפגיעה באוטונומיה (ולכן בכבוד) של בני משפחתו רווחת בפסיקה ומקימה לא פעם עילה לתביעה. כך, למשל, הוריו של ברוך גולדשטיין עתרו נגד צו של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, שהורה על הסרת מבנים ומתקנים שהוקמו ליד קברו של גולדשטיין והאדירו את שמו ואת הפשעים שביצע. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי הסרת אותם מבנים אינה פוגעת בכבוד המת בשום דרך שהיא. נהפוך הוא –כי דווקא קיומה של אנדרטה מפוארת על קברו של גולדשטיין יש בה כדי לפגוע בזכות לכבוד המת של עשרים ותשעה האנשים שגולדשטיין נטל את חייהם.
במקרים אחרים, אינטרס ההגנה על בני משפחת הנפטר, או הפגיעה המסתברת בכבודם שלהם בעקבות טיפול כזה או אחר בגופה של יקיריהם, נתפסה כחיצונית ואף מנוגדת לכבוד המת. בפרשת פלונית, אישה טרנסג'נדרית שמה קץ לחייה ובמסמכים שהותירה הביעה את רצונה כי גופתה תישרף וכי רוב אפרה יפוזר בים, וחלקו יוטמן במקום לזכרה. משפחתה של המנוחה התנגדה לכך. בג"ץ קבע שרצון המנוחה גובר על התנגדות המשפחה, ובהיעדר איסור על אופן קבורה זה או פגיעה בתקנת הציבור, יש לאפשר קבורה כפי שביקשה המנוחה. השופט הנדל קבע באמירה עקרונית, שצביונה החוקתי של הזכות לכבוד המת מעניק לה "עליונות נורמטיבית" על פני ה"אינטרסים" של בני המשפחה, ועל כן במקרה של התנגשות ביניהם – תועדף הזכות לכבוד המת. לעומת זאת, בעניין קסטנבאום, אשר עסק ברצונה של המנוחה כי שמה ותאריך לידתה הלועזיים ייכתבו על מצבתה, השופט ברק התייחס לזיכרון ורצון הקרובים למת כחוסים תחת הזכות לכבוד המת, ולא כמרכיבים חיצוניים לו אשר עלולים להתנגש עמה.
מרכיב נוסף משמעותי להבנת הזכות לכבוד המת, אשר אף לגביו מתקיימת עמימות תיאורטית ואנליטית, הוא האינטרס הציבורי. כאמור, השופטת פרוקצ'יה ראתה את האינטרס הציבורי האחרון מבין שלושת "מעגלי כבוד המת", קרי, מרכיב פנימי ואינהרנטי לבחינתו. והנה, גם בהקשר זה בית המשפט מיקם לעיתים את האינטרס הציבורי כחיצוני ומנוגד לכבוד המת. עניין אבני עסק באדם שביקש בצוואתו להשליך את גופתו למאכל חיות. לאחר שהאפוטרופוס הכללי קבע שסעיף זה בצוואה אינו חוקי בשל חשש לזיהום סביבתי שייגרם מהשלכת הגופה בטבע, עתר המצווה לבג"ץ. בית המשפט דן באינטרס הציבורי של "כבוד הזולת" שעלול להיפגע אם תבוצע בקשתו של אבני, כאשר כבוד האדם מבוזה ואף עלול לגרום לזיהום סביבתי כאמור. אכן, הן האינטרס הציבורי והן האינטרסים השונים של הקרובים למת עשויים "לעלות בקנה אחד עם רצונו של המת טרם מותו (ולפיכך, במקרה הקונקרטי, לא להתנגש עימו), ואילו במקרים אחרים, הם־הם אלה שיפגעו במימוש רצונו של המת.
חוסר העקביות שבסיווג מרכיבים אלה כפנימיים או כחיצוניים לזכות לכבוד המת עלול ליצור חוסר ודאות ביחס לתוצאה המשפטית. ברי כי לקביעה אם מדובר ברכיב חיצוני או פנימי לזכותו החוקתית של המת ישנן השלכות על אופן איזון הערכים במצב של התנגשות חוקתית ועל עוצמתם של מרכיבים אלו לכתחילה ולהיקף ההגנה המשפטית שתינתן להם בהתאם.
נשאלת השאלה, כיצד ניתן לפזר את הערפל שמעל עמימות זו? אני סבורה כי ישנו מרכיב שנעדר משלושת מעגלי כבוד המת שנסקרו לעיל, ולדעתי היעדר שיומו תרם להיווצרותו של הערפל האנליטי והמושגי האמור לכתחילה. מה מפריע לנו, בעצם, כשאדם מבקש שגופתו תיאכל על ידי חיות, או במצב בו אפילו אין כל פגיעה בשלמות הגופה עצמה, למשל, כשמנחם מבקש שילבישו וירקידו את גופתו?
לשם הבנת העניין, נניח כעת שמנחם ויתר על הרעיון של איפור והרקדה, אלא הוא מעוניין שלאחר מותו מקום קבורת גופתו ישמש כמשתנה פרטית לחבריו ולמשפחתו. בניגוד להפקרת הגופה למאכל על ידי חיות, נניח שמדובר בפעולה מבוקרת ומגודרת, אשר אין חשש שמא תזלוג למרחב הציבורי. מה בעצם המניעה בקיום בקשתו החדשה של מנחם?
כבוד הגופה
לדעתי, המשותף לדוגמאות הללו הוא הפגיעה ברכיב של כבוד הגופה – אשר בתורו פוגע בכבוד המת (גם אם לא במידה המצדיקה הטלת הגבלות על ביצוע האפשרויות הללו). כבוד הגופה הוא ערך בפני עצמו, המהווה חלק משמעותי מהבנתנו הרצויה את כבוד המת, והקשר שלו לשלמות הגופה אינו מקרי, אך גם אינו הכרחי.
לא יכול להיות חולק כי האופן שבו אנו מטפלים בגופה לאחר המוות מושפע עמוקות מהזמן וההקשר התרבותיים. הטיפול בגופה נושא ממד טקסי מובהק (גם בחברות חילוניות), וטקסים, מטבעם, משתנים בין דתות ותרבויות ברחבי העולם. אולם בניגוד לשרפת הגופות הנוצרית, למשל, אשר אחריה לא נותרים שרידים שבכבודם ניתן לפגוע (למעט האפר, אשר בחברות מסוימות נהוג לשמור אותו בבית המשפחה), הקבורה המסורתית והדתית בישראל, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, לרוב שומרת על הגופה שלמה, או למצער, מונעת את השחתתה. במצבים אלה הגופה ממשיכה להתקיים בעולם, ונשאלת השאלה אם עצם זה זכאי לכבוד גם לאחר טקס ציון המוות (על כל תצורותיו השונות), ואם כן, באיזה מובן.
אחת הדוגמאות החזקות לכך שתפיסתנו בנוגע לכבוד המת ולכבוד הגופה מושפעת מהמקום שבו גדלנו והתחנכנו היא הפולמוס הישראלי סביב הגופות בהקשרים דתיים ובעסקאות החלפת שבויים. אך הגם שהיקף הזכות לכבוד הגופה, תוכנה ומשקלה הסגולי ביחס לזכויות וערכים אחרים משתנים בין תרבויות שונות, נראה כי ישנה הסכמה אוניברסלית על הצורך לכבד את הגופה, בדומה להסכמה אוניברסלית ביחס לכבוד האדם ולכבוד המת. כך, לדוגמה, רבים יחושו חוסר נוחות למראה שלדים חשופים, אפילו אם הם של אנשים שמתו לפני אלפי שנים ונמצאו במקרה בחפירות ארכיאולוגיות, וללא כל קשר לאמונה דתית כזו או אחרת או לזהות המתים. מכאן ברור שיש כבוד לגופות מעבר לרצון המת באשר לאופן קבורתו. כבוד זה נובע, לדידי, מכמה אינטואיציות חזקות הפועלות בקרבנו.
מבחינה פסיכולוגית, קשה לנתק את הקשר שבין האדם שאך לפני רגע "החיה" את הגוף לבין הגופה בהיותה הסמל הראשוני ביותר למוות. שתיקת הגופה, היותה דוממת ותהליך דעיכתה הם השינויים ה"קיצוניים" ביותר בתמותה שמקשים על החיים להגיב. יתרה מזו, לגופה עצמה (ובייחוד לצפייה בה) יש משמעות אדירה עבור קרובי המת במסגרת תהליך האבל וההתגברות על האובדן: ככלל, פסיכולוגים מומחים לחקר האבל ממליצים לקרובי המת לצפות בגופה (במידת האפשר) במטרה לספק תחושת מציאות ביחס לקרות המוות, תחושה המשחקת תפקיד מרכזי בהתמודדות עימו מאוחר יותר. שנית, רובנו מתקשים לתפוס את מותנו שלנו, ורבים מאיתנו מאמינים בצורות שונות של "אלמותיות" רוחנית של עצמנו. כפי שציין טולסטוי בנובלה "מותו של איוון איליץ'": "קיוס היה באמת בן תמותה, והוא בצדק צריך למות, אך אנכי איבן הקטן, איבן איליץ' עם כל רגשותיי, מחשבותיי, אנכי – ענין אחר לגמרי. ואי אפשר שגם אני אצטרך למות. הדבר הוא נורא יותר מדי".
זו אולי הסיבה לכך שגם אנשים שאינם מאמינים באלוהים או מנהלים אורח חיים דתי מוצאים עצמם לעיתים ספק־מאמינים בנושאי חיים ומוות, ו"ליתר ביטחון" מעוניינים לשמור על הגופה למקרה שתחיית המתים בכל זאת תתחולל. המסקנה היא, אפוא, כי בין אם נאמין שרק שריפת הגופה מבטאת כבוד למת, בין אם להיפך, נאמין שרק שמירה עליה פן שלמותה תיפגע מממשת עיקרון זה – שתי האמונות מבטאות את החשיבות שאנו רואים בכיבוד הגופה בפני עצמה, כעצם שאינו גוף אדם, אך גם אינו חפץ, ושלעובדה שפעם תפקד כגוף של אדם חי יש להעניק תוקף ומשמעות.כך, ישנו מקום לראות בכבוד הגופה כמרכיב פנימי, אינהרנטי ומשמעותי, לזכות לכבוד המת בכללותה.
רשימה זו מבוססת על המאמר "על גופתי המתה: הסתכלות מחודשת על מרכיבי הזכות לכבוד המת" מאת אלמה גלבוע שכטמן, המשפט" כט (2024).
אלמה גלבוע שכטמן היא בוגרת תואר ראשון במשפטים ותואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, ומתמחה לשעבר בבית המשפט העליון. בקיץ 2024 היא תתחיל לימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד.