מאבקים משפטיים בהרי ירושלים כמקרה בוחן להתפתחות ההכרה בזכויות הטבע בישראל ובעולם, בהקשר של זכויות אדם וצדק סביבתי.
"שכיית חמדה ייחודית ומרשימה... מהאזורים האחרונים במרחב העיר ירושלים וסביבתה אשר שרדו את תנופת הפיתוח המואצת של המאה האחרונה. מארג מעיינות השכבה שברכס לבן נשען על מערכת קארסט הספונה בלב ההר ושמסתריה לא פוענחו: במשך עידנים המסו מי הגשם שחלחלו בהר את סלעי הגיר, ויצרו מבוך של סדקים, חללים ומערות. מי התהום מחלחלים דרך מבוך זה... ואז הם מתפרצים אל פני הקרקע ומזינים מעיינות שכבה טיפוסיים. המוכר שבהם... הוא עין לבן, שהבריכות שלו משמשות את חיות הבר כמו גם את תושבי ירושלים מכל העדות, הדתות ושכבות הפסיפס הירושלמי הייחודי והמורכב."
בתיאור ציורי זה נפתחת העתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים נגד תוכנית הבנייה ברכס לבן, שכללה הקמת יותר מ-5,000 יחידות דיור, כריתת 11 אלף עצים בוגרים וביצוע עבודות עפר רחבות היקף, שעל-פי חוות דעת הידרולוגית, עלולות היו לפגוע קשות בזרימת המים במעיינות האזור, ובהם עין לבן - אחד מאתרי הבילוי הפופולריים בהרי ירושלים. הקליניקה לסביבה ולאקלים הגישה כתב תשובה התומך בעתירה, בשם ד"ר רחל אדם, מרצה למשפט סביבתי בפקולטה, המנחה האקדמית של הקליניקה ופעילה ותיקה במאבק על שמירת הטבע בהרי ירושלים.
בעוד שהעתירה התמקדה בטענות לפגמים מנהליים משמעותיים בהליכי התכנון, כתב התשובה מרחיב בנושא ההשלכות ההרסניות של התוכנית על הטבע, שישפיעו במישרין על זכותם של תושבי הסביבה לבריאות ולרווחה: פגיעה בלתי הפיכה במעיינות ובמערכת האקולוגית והחרפת השפעות משבר האקלים. כמו כן, טענו שיש להכיר בזכות המעיינות והטבע למים, ולהימנע מבנייה בשטח, בהתאם לעיקרון הזהירות המונעת, שאומץ במשפט הסביבתי הבינלאומי ובתחומים שונים במשפט הישראלי, ומשמעותו היא כי במצב של אי-ודאות, כאשר קיים סיכון לנזק חמור או בלתי הפיך, יש לפעול למניעת הנזק או להימנע מפעולה שעלולה לגרום נזק.
המאבק על רכס לבן הוא דוגמה מקומית לקשר ההדוק בין זכויות הטבע לבין זכויות האדם. זהו לא רק מאבק על שטח פתוח וירוק; זהו מאבק על זכותנו לטבע בריא, ועל זכותו של הטבע עצמו להתקיים.
ערכו האקוצנטרי והאנתרופוצנטרי של הטבע ברכס לבן
כדי לעמוד על מהו אותו "טבע" שעל זכויותיו אנו מבקשות להגן, נתבונן בפרטי התמונה המצטיירת בתסקיר עב הכרס של ההשפעה על הסביבה, שהוגש בהליכי התכנון: "חורשות מוריקות ומשובבות לב ונפש... ריכוזים של עשרות אלפי נרקיסים, מאות שקדיות בזוהר לבן וורוד... לצד עצי האורן הנטועים, גם צמחיית חורש ים תיכוני ושרידי בוסתנים – זכר לחקלאות המורשת שאפיינה את האזור". מסען של טיפות המים ב"נתיבי זרימה מסתוריים ופתלתלים" בקרקע מוביל למעיינות שכבה רבים, ש-13 מהם יעמדו בסכנה כתוצאה מהבנייה. זו מערכת אקולוגית אקווטית ייחודית, שמזינה מגוון ביולוגי עשיר של חי וצומח - 296 מיני צמחים נצפו בסקר, 53 מהם ייחודיים: 8 נדירים 34 מוגנים, 11 אנדמים (כלומר מינים שמצויים רק באזור זה ולא במקום אחר בעולם). היערות המכסים את הרכס משמשים כאתרי קינון וכבתי גידול למינים רבים של ציפורים ולמגוון מרשים של חיות בר נוספות, ובהן צבאים, שועלים, תנים, צבועים, גיריות, דרבנים, חולדים, קיפודים, נמיות, צבים, לטאות ונחשים.
קשה, אם כך, לפקפק בערכו של רכס לבן עבור הטבע. אך מה ערכו עבור בני ובנות האדם השוכנים בסביבתו או מבקרים בו? לשטח יש ערך נופי, היסטורי, חברתי ותרבותי. שטחים טבעיים ממתנים את השפעות האקלים – חום, סחף ושיטפונות - ומשמשים "ריאות ירוקות" המספקות חמצן ואוויר נקי, מקום מרגוע, מנוחה, בילוי ומפגש חברתי. לכל אלה תפקיד חשוב בבריאות הציבור ורווחתו.
על היותו של הרכס יקר ערך עבור התושבים תעיד ההתנגדות הציבורית העזה לתוכנית, עוד טרם פרסום התוכנית להפקדה (כלומר לעיון הציבור ולהגשת התנגדויות) ביולי 2018. חרף יותר מ-6,000 התנגדויות, התוכנית אושרה ביולי 2019 על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ולאחר האישור ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה את העררים שהוגשו נגד החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התוכנית.
איזון או קווים אדומים?
ועדת המשנה לעררים ציינה כי "שיקול סביבתי הוא אחד מהשיקולים שעל מוסד התכנון לשקול ולאזן בעת דיון בתוכנית". ואכן, התפיסה השמרנית, שעומדת בבסיס המשפט הסביבתי, היא אנתרופוצנטרית במובהק, ועניינה הסדרת ניצול הטבע על ידי האדם, בעזרת ניסיון "לאזן" בין שמירת טבע לבין צרכי "פיתוח" – כלומר בנייה בשטח, סלילת כבישים, הנחת תשתיות וכיו"ב. גישת האיזון נוחלת הצלחות נקודתיות בלבד אך כושלת במאבק הגדול למען עצירת משבר האקלים ומשבר המגוון הביולוגי שמכלים את כדור הארץ כפי שהכרנו אותו.
לעומתה, גישת "הגבולות הפלנטריים" קובעת מדדים מדעיים אובייקטיביים לשימוש בר-קיימא במשאבי הטבע. אלו מבטאים את ה"קווים האדומים" של ניצול משאבי כדור הארץ, שאין לעבור אם ברצוננו להבטיח מערכות אקולוגיות מתפקדות וסביבה בריאה לדורות. למרבה האימה, חצינו זה מכבר באופן דרמטי שישה מבין תשעת הגבולות הפלנטאריים, ובהם אובדן המגוון הביולוגי, שינויי האקלים ושינויים במערכות מים.
אישור תוכנית רכס לבן בנימוקי "איזון", ותוך התעלמות מעיקרון הזהירות המונעת, הוא דוגמה מובהקת לראייה אנתרופוצנטרית וקצרת טווח של מוסדות התכנון. שורת מומחים קבעה כי התוכנית תגרום למעיינות נזק חמור, וגם המקלים בהערכת הנזק הצפוי הסכימו כי לא ניתן לקבוע שלא ייגרם נזק.
גם נציגת המשרד להגנת הסביבה בהליך התכנון הבהירה כי "בעידן שבו תופעות שינוי האקלים הולכות ומתגברות ובזמן שהמגוון הביולוגי העשיר והייחודי בישראל מאוים, השיח של איזון בהקשר זה הוא פחות רלוונטי. כבר עברנו את נקודת האיזון...".
דברים אלה מבטאים באופן חד וברור את הקושי בהמשך השימוש בפרדיגמת ה"איזון" בין צרכי הטבע לבין צרכי האדם, כאילו שצרכי הטבע אינם חלק אינהרנטי מהאינטרסים של המין האנושי, שלא יוכל להמשיך ולהתקיים בלא מערכות טבעיות בריאות ומשגשגות. יתרה מכך, הניסיון לדבוק בפרדיגמת האיזון הוא אבסורדי, שעה שהאיזון הופר לאין שיעור, והמאזניים יצאו מכלל שימוש.
לטענתנו, במקרה של רכס לבן ה"איזון" נעשה מהשפה אל החוץ, והמשקל שניתן ל"צורך החיוני בבנייה" חוטא לאמת, שכן כפי שהראו העותרים - אין אינטרס ציבורי בבנייה, ומוסדות התכנון הודו שהשטח מיועד לשמש כ"קרקע משלימה" עבור יזמים – "מטבע" שנועדה לעודד יוזמות פינוי-בינוי בעיר. כלומר, שיקולים כלכליים בוטים ובלתי לגיטימיים הכריעו לטובת החלופה הרעה – בנייה דווקא ברכס לבן, בעוד שחלופות שהוצעו לבנייה בשטחים בתוך העיר נדחו כלאחר יד. הודאה זו שומטת את הקרקע (תרתי משמע) תחת רגלי הטענה שצרכי האוכלוסייה מחייבים בנייה דווקא ברכס. זהו אינו איזון ראוי בין צרכים ציבוריים שונים אך בעלי משקל דומה, אלא פגיעה בלתי מידתית, בלתי מאוזנת ובלתי סבירה במערכת אקולוגית רגישה שמספקת צרכים רבים וקיומיים עבור הציבור.
זכויות הטבע כזכויות האדם
האם ניתן לומר שרמיסת זכויות הטבע ברכס לבן רומסת גם את זכויות האדם של הדור הנוכחי ושל הדורות הבאים? האם ניתן להפריד בין ערכו הטבעי של השטח לבין ערכו החברתי?
המודל המשפטי של זכויות הטבע מאפשר לבחון מחדש את היחסים שלנו, בני האדם, עם הטבע: לעבור מיחס של עליונות ובעלות, אל יחס של שיתוף, דאגה (care) ויחסי גומלין. במאמרו המכונן Should Trees Have Standing? Toward Legal Rights for Natural Objects, טען כריסטופר סטון כי בהמשך לאבולוציה המוסרית של המין האנושי, ובדומה למאבקים היסטוריים על הכרה בילדים, נשים ושחורים כבני אדם שווי זכויות, נכיר גם בזכויות של בעלי חיים, ואף בזכויות של עצים, נחלים ונהרות, יערות, הרים ומערכות אקולוגיות. ואכן, אבולוציה משפטית שכזו מתרחשת ברחבי העולם, והביאה עד כה להכרה מתפתחת בזכות העמידה של בעלי חיים וגם של מערכות טבעיות. בישראל, "זכות הטבע למים" קבועה בחוק המים, תשי"ט–1959 מאז שנת 2004, ומוקנית למטרות שמירה ושיקום של ערכי טבע ונוף, לרבות מעיינות, נחלים ובתי גידול לחים.
בעשור האחרון, בכמה ממדינות העולם עוגן בחוק מעמדם המשפטי העצמאי של מקורות מים ספציפיים: בניו זילנד אומץ ב-2017 חוק המעגן הסכם בין הממשלה לבין הילידים בעניין מעמדו המיוחד של נהר ה-Whanganu כאישיות משפטית, תוך הכרה מפורשת ביחסים ההדוקים בין הילידים לבין הנהר. בספרד (2022), מאבק אזרחי רחב הוביל לחקיקת חוק המכיר בלגונה Mar Menor כישות משפטית ובזכותה להתקיים כמערכת אקולוגית המוגנת מפני זיהום.
באקוודור החוקה קובעת כי לטבע ("Pachamama") הזכות לכבוד, אשר מגנה על עצם קיומו וכן על השימור וההתחדשות של מעגלי החיים, המבנים, התפקודים והתהליכים האבולוציוניים הטבעיים. לכל אדם, קהילה, עם או אומה יש זכות עמידה בשם הטבע. לטבע גם זכות לשיקום מהשפעות סביבתיות חמורות, לרבות מניצול משאבים בלתי מתחדשים, ומולה מוטלת על המדינה חובה לדאוג למנגנונים יעילים לשיקום. בית המשפט העליון הכיר בזכויות יער Los Cedros ("הארזים") בעל הערך האקולוגי הייחודי, וקבע, על בסיס עקרון הזהירות המונעת, כי יש למנוע מראש נזקי כרייה ליער.
בקולומביה זכה הטבע להכרה כמושא זכויות בשני פסקי דין תקדימיים. בעניין נהר האטראטו (2016), שם גרמה תעשיית הכרייה לפגיעה הן במערכת האקולוגית והן בקהילות הילידיות, הכיר בית המשפט החוקתי ביחסים המיוחדים בין קהילות הילידים לבין הנהר וקבע כי לצד הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות של התושבים נפגעו גם זכויותיו של הנהר, על אגן הניקוז שלו ויובליו, להתקיים, לשגשג, להשתקם ולהתחדש. בית המשפט קבע כי המדינה וקהילות הילידים ישמשו כאפוטרופוסים לנהר וטבע את המונח biocultural rights, כגישה משפטית חדשה, שהנחת היסוד שלה היא קיומם של קשרים המבוססים על אחדות עמוקה ועל תלות הדדית, בין הטבע לאדם, המצדיקים הכרה בטבע כמושא לזכויות.
ב-2018 הכיר בית המשפט העליון של קולומביה ביערות הגשם באמאזונאס כמושא זכויות. העותרים, 25 ילדים ובני נוער, טענו בשם הדורות הבאים כי החמרת משבר האקלים כתוצאה מבירוא היערות מאיימת על זכויותיהם לחיים, לבריאות, לסביבה בריאה, למזון ולמים, וביקשו צו שיורה לממשלה לאכוף את החוק ולעצור את ההרס. טענת זכויות הדורות הבאים התקבלה, ולצדה, גם הפעם, הכיר בית המשפט ביערות הגשם כבעלי זכויות להגנה, לשימור ולשיקום. התקדימים הללו הובילו לפסקי דין נוספים שבהם הכירו בתי משפט בקולומביה בזכויותיהם של נהרות להגנה ולשיקום מפני הרס וזיהום.
התפתחויות אלה לא פסחו על תת היבשת ההודית: בשנת 2017 קיבל בית המשפט הגבוה במדינת אוטראקהאנד (Uttarakhand) שבצפון הודו את עתירתו של תושב נגד זיהום נהרות הגנגס והיאמונה והכיר בהם כישויות משפטיות בעלות זכויות. ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין התקדימי, קיבל אותו בית משפט עתירה לצו שיעצור את בירוא היערות בהרי ההימלאיה, אשר החמיר את השפעות משבר האקלים על המערכת האקולוגית, לרבות נסיגת קרחונים המהווים את מקורותיהם של הגנגס והיאמונה. בית המשפט הרחיב את הצו שניתן לעניין שני הנהרות, כך שיכלול גם את המערכת האקולוגית ההימלאית כולה, לרבות נחלים, יערות וקרחונים. החלטתו של בית המשפט נהפכה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון ההודי, בנימוק שהחלטת בית המשפט השאירה אי-וודאות באשר לזהות הגוף האחראי לנזק עקב הצפות, וגם לא לקחה בחשבון את העובדה שהנהרות חוצים גבולות של מספר מחוזות בהודו.
בבנגלדש קבע בית המשפט הגבוה בשנת 2019 שכל הנהרות במדינה הם ישויות משפטיות. בפסיקה רחבת היקף, שכללה מינוי המועצה הלאומית לשימור נהרות כאפוטרופוס על כל נהרות בנגלדש, ניתן צו להפסקת הזיהום ולניקוי ושיקום הנהר, לרבות הרחקת הפולשים ופירוק מבנים בלתי חוקיים; חיוב של משרד החינוך לקיים סיורים ותוכניות חינוכיות על מצב הנהרות בכל מוסדות החינוך במדינה, לרבות באקדמיה; איסור על מתן הלוואות בנקאיות לחברות המזהמות ועל מועמדות לבחירות בכל הרמות של מי שפלש לנהר או זיהם אותו; והנחיה לטלוויזיה הציבורית לשדר מדי שבוע סרטים תיעודיים על טבע, סביבה ונהרות.
סוף ההליך אך לא סוף פסוק
מהמסע העולמי בחזרה לבית המשפט המינהלי בירושלים: ביקשנו מבית המשפט לאמץ את רוח פסקי הדין והחוקים פורצי הדרך מהעולם, ולקבוע כי למעיינות הרכס ולמערכת האקולוגית שבהם הם מתקיימים ושאותה הם מקיימים, יש זכות לקיום ולשגשוג, לרבות הזכות למים טבעיים, בהתאם לחוק המים. טענו שזכויות אלה מחייבות להימנע מבנייה ברכס, מכוח עיקרון הזהירות המונעת. הזהירות מתבקשת הן לנוכח ההרס שהתוכנית צפויה לגרום, והן בשל השפעותיה האקלימיות שכלל לא נבחנו, וזאת בניגוד למדיניות הממשלתית והעירונית בנושא ההיערכות למשבר האקלים.
לצערנו, לאחרונה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים למחוק את העתירה, בטענה שגופי התכנון מקדמים תוכנית חלופית, קטנה יותר בהיקפה (התוכנית מכונה "רכס לבן הקטן" או "הבשורה בלבן"). אולם את הטענה בדבר זכויות הטבע שבנו והעלינו גם במסגרת עמדת ידיד בית המשפט שהגשנו בעתירה בעניין יער הר נוף. עניינה של העתירה הוא בעבודות שמבצעת עיריית ירושלים ללא היתרי בנייה וללא תוכניות כדין בשולי שכונת הר נוף, בשטח יער המהווה חלק מהרצף הטבעי של יער ירושלים. למרות גודלו הקטן יחסית של השטח, בסקר טבע נמצא בו מגוון ביולוגי רחב ועשיר להפתיע, לרבות מינים נדירים מאוד של צומח בסכנת הכחדה, בעלי חיים ייחודיים ונישות אקולוגיות מגוונות במיוחד. נמצא כי השטח משמש ציר תנועה משמעותי במסדרון אקולוגי צר המהווה "צוואר בקבוק" פגיע עבור אוכלוסיות בעלי החיים הגדולים במרחב. עורכי הסקר הבהירו כי בינוי בשטח זה ישמיד את המעבר האקולוגי הצר והקריטי בין חלק זה של יער ירושלים לבין אגן עמק מוצא ויפגע ישירות באוכלוסיות יונקים גדולים ובכללן אוכלוסיית הצבאים הרגישה, שנפגעה משמעותית בעקבות סלילת כביש 16.
אמנם עמדת ידיד בית המשפט הוגשה בשם מבקשות בעלות זכות עמידה ללא עוררין – גב' נעמי צור וקרן ירושלים ירוקה, אולם הבהרנו כי אנו מבקשות לטעון גם "בשם כל אותו מגוון ביולוגי עשיר המתקיים בשטח, ובכך להביא לייצוגו בדיון". הפעם העתירה התקבלה, ובית המשפט הורה על עצירת העבודות בשטח. כצפוי, פסק הדין מבוסס על נימוקים מינהליים, והכרעה בטענה בדבר זכויות הטבע – הס מלהזכיר. אך השופט אלכסנדר רון ייחס בהחלטתו משקל רב להיותו של השטח "בעל ערך ממשי במישור האקולוגי" והבהיר כי בכל תוכנית שתקודם בשטח יש הצדקה "לצורך בנקיטת זהירות מונעת". תקוותנו היא שאמרת אגב זו היא אבן דרך קטנה אך משמעותית בדרך שתלך ותיסלל להכרה בזכויות הטבע הישראלי המותקף בשלל איומים מכל עבר, להגנה על זכותו להתקיים ועל זכותנו להנות ממנו, לדורות.
בכתיבת כתב התשובה בעניין רכס לבן סייעו רבות הסטודנטיות והסטודנטים מיכל דויטש, עידו צדוק, יהל צרי, שי פרבר, יאיר שמחי, שיר דנגור וליה דוכן, מהקליניקה לסביבה ולאקלים תשפ"ד. בכתיבת ידיד בית המשפט בעניין יער הר נוף סייעו הסטודנטים יהושע לייבלר, רותם רוזנברג ונמרוד פפרני, מהקליניקה לסביבה ולאקלים תשפ"ה.
עו"ד דנה גינוסר, מנחה קלינית של הקליניקה לסביבה ולאקלים במרכז לחינוך משפטי קליני. בוגרת תואר ראשון במשפטים ובלימודי הסביבה באוניברסיטה העברית ותואר שני MSc באקולוגיה וסביבה במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
ד"ר רחל אדם משמשת כמנחה אקדמית בקליניקה לסביבה ואקלים במרכז לחינוך משפטי קליני. היא בעלת דוקטורט במשפט בינלאומי סביבתי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, והיא פועלת היום בעיקר בתחום של זכויות הטבע ומשפט כדור הארץ.