לאחרונה נפסק שהסירוב להעלות אב ובתו למתקן "אקסטרים" בשל "מוגבלותו הנפשית" של האב היה שרירותי וגורף, ובהתאם נפסקו לאב פיצויים ללא הוכחת נזק. יש לקוות שפסיקה חשובה זו תכה גלים ותאומץ גם בערכאות גבוהות יותר. אך גם אם כך יקרה, זה יהיה צעד קטן בדרך רצופה מהמורות עבור מתמודדי הנפש.
"הדילמות העולות ממחלוקת המומחים האמורה חורכות את עורו החשוף של המשפט. זה רגיל ובקי מטבעו בפחיסה של הטבע האנושי לתבניות נורמטיביות מקוטבות: אשמה או חפות, זכות או חובה, סבירות או אי סבירות, מידתיות או אי מידתיות, כשירות או פסלות, סיכון או אי סיכון. המסוגל המשפט להכיל את תנועת הגלים בנפשו של האב, את טלטול הנדנדה, את ההבדל בין התנהגותו של האב כאשר הוא מלווה את בתו ששיחו אודותיה רצוף אהבה, ובשעה שהוא אחראי לשלומה, לבין התנהגותו המתועדת במהלך התקפים פסיכוטיים?..." (השופט חסדיאל, עיר השעשועים בע"מ, פס' 36).
"הצמיד שהפך לאזיק"
למרות שלפי נהלי ההפעלה הרשמיים של הלונה פארק ניתן לשלול ממבקרים שימוש רק בשל תבחינים כגון גובה או גיל, אב ובתו בת התשע שבקשו לעלות למתקן מסוג "אקסטרים" סורבו על ידי צוות המפעילים מפני שענדו צמיד "אל-תור". צמיד זה פוטר מבקרים המחזיקים בתעודת פטור (המוכרת על פי חוק) מעמידה בתור למתקנים ועמדות אחרות למתן שירות ברחבי הפארק. בפסק הדין של בית משפט השלום בעניין עיר השעשועים התגלה שבנוסף לנהלים הרשמיים, צוות העובדים הפארק מיישם מנגנון סינון נוסף לפיו אין להעלות למתקנים המסווגים כמתקני "אקסטרים" מבקרים שעונדים צמידים מהחשש שהלחצים הפיזיים והנפשיים שיכול ליצור השימוש במתקנים יסב להם נזק. לצד זאת ניכר שנעדרים המבחנים וההנחיות המתבקשות שיורו כיצד להפעיל מנגנון סינון זה. כך מפעילי המתקנים מקבלים שיקול דעת רחב מאוד, כנראה שאף רחב מידי.
בפסק הדין נקבע שהסירוב של מפעילי המתקנים להעלות את השניים למתקן ה"אקסטרים" היה פסול מפני שנעשה מבלי שנערכה בחינה פרטנית של אופי מוגבלותו של האב, מבלי לבחון את הקשרה לעניין העלייה למתקן, ומבלי לבסס את ההחלטה על תשתית עובדתית הולמת. בהתאם לסעדים הנמנים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות נפסקו לאב פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 62,500 ₪.
זוהי בהחלט פסיקה חשובה שעושה צדק עם האב אך המקרה הנדון מבטא רק אחד מהקשיים הרבים של מתמודדי הנפש. גם אם הוא ודומיו יזכו בסעד בערכאות נוספות מתמודדי הנפש עדיין ימשיכו להיות כבולים עם אזיקים נוספים שמגבילים אותם ומונעים מהם לקיים אורח חיים נורמטיבי, ראוי ומכבד.
האזיקים במשפט
מהזווית של עולם המשפט, אחת מהמגבלות המרכזיות בהגנה על זכויותיהם של מתמודדי נפש היא דווקא לשון חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. לפי החוק מדינת ישראל מחויבת "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים". מחויבות זו חלה גם ביחס ל"לקות נפשית", כלומר לקות "בשלה מוגבל תפקודו של הלוקה בה באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". נראה שלשון החוק לא נותנת מענה למתמודדי הנפש שאורח חייהם נורמטיבי ושמצוקתם הנפשית לא מגיעה עד כדי הגבלת תפקודם "באופן מהותי" (כלשון החוק), אלא דורשת התאמות נקודתיות בלבד, כמו במקרה של האב. השופט חסדיאל השכיל אמנם להשתמש בחוק כדי להעניק לפלוני סעד, אולם הוא לא התייחס לקושי האמור.
עיון במספר חוקי שוויון נוספים מעלה שגם הם לא מקדמים פתרונות לקשיים של בעלי מצוקות נפשיות. למשל, האיסור על אפליה מחמת "מוגבלות נפשית" (או הגדרה אחרת הדומה לה) לא מופיע בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וגם לא בחוק איסור אפליה במוצרים ושירותים. ייתכן שסיבה משמעותית אחת היא שלמתמודדי הנפש אין לובי פוליטי חזק ומאוחד שיפעל בשמם ולמענם ויקדם את זכויותיהם. אלא שלדעתי זו לא הסיבה היחידה. אבחנה בגין מחלות, מצוקות או מוגבלויות נפשיות אחרות עלולה להיות רלוונטית ומוצדקת בנסיבות מסוימות ופסולה ואסורה בהרבה נסיבות אחרות. אולם בהיעדר תשתית חוקית מתאימה שכוללת הגדרות ברורות נראה בלתי אפשרי לאסור אפליה בגין תבחין זה.
את חוסר הקוהרנטיות והשוני ביחס למצוקות נפשיות ניתן לזהות מקריאת סעיפי ההגדרות בחוקים השונים. בחוק טיפול בחולי נפש המונח "חולה" מוגדר כ"אדם הסובל ממחלת נפש", אך המונח "מחלת נפש" כלל אינו מוגדר. כך גם בחוקים רבים נוספים. לעומת זאת, בתקנות שירות הביטחון פורטו תחת הסעיף "פסיכיאטריה" מספר מבחנים שבהתקיימם יינתן פטור זמני משירות. סעיף 34 לחוק העונשין פוטר מאחריות פלילית מחמת מחלת נפש, אולם בחוק זה השתמש המחוקק במונח רחב אף יותר - "...בשל מחלה הפוגעת ברוחו". באשר לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), בית המשפט פירש את המונח "מחלות נפש" ככולל הפרעות נפשיות (עקב מצב נפשי), ואת המונח פיגור שכלי כחלק ממחלות הנפש לצורך חוק ההתיישנות.
בהחלט קיים היגיון ביחס המשתנה והלא אחיד כלפי המצוקות הנפשיות: כאשר הן מהוות טעם עבור המדינה להעניק זכויות לפרט, המושג מפורש בדרך כלל בהרחבה וכך ראוי שיהיה. כאשר האפיון של אדם כלוקה במחלת נפש מהווה כלי עבור המדינה לשלול ממנו זכויות, מן הראוי לפרש אותה בצמצום. צמצום ההגדרה חיוני במיוחד בתיקים פליליים, אחד התחומים בהם הסטיגמה כלפי מתמודדי הנפש מתבטאת באופן הפוגעני ביותר. פעמים רבות החברה מקשרת בין מתמודדי נפש לדפוסים או מעשים עבריינים, אולם כאמור, אין הוכחות שמתמודדי נפש מסוכנים לחברה יותר מאחרים.
ועדיין קשה להתעלם מהחסרונות שבעמימות: ראשית, השופטים אינם מומחים בפסיכיאטריה. הם אמנם נעזרים בחוות דעת פסיכיאטרית אך זו אינה בהכרח מקדמת סעדים כלשהם לקשיים של בעלי המצוקות הנפשיות. תחילה, מפני שמומחים שונים מציגים חוות דעת שונות בהתאם לצד ששוכר את שירותיהם. ניתן לראות זאת במקרה של עיר השעשועים ובמקרים אחרים. אך גם כאשר השופטים בוחרים את חוות הדעת האמינה בראייתם הם מחויבים להבחין בין מחלת נפש במובן המשפטי (המשתנה בהתאם לנסיבות החוק) לבין מחלת נפש במובנה הפסיכיאטרי. המחיר של שגיאה באבחנה כזו הוא כבד, כי הן הערכת יתר והן הערכת חסר לגבי מסוגלותו של מתמודד הנפש צפויות לשלול את חירותו. בפלילים למשל, הערכת יתר לגבי המסוגלות הנפשית של הנאשמים תוביל למאסר ולעונש לא מידתי, ואילו הערכת חסר עלולה להביא עליהם אשפוז כפוי, עליו כבר אמר השופט אלון כי הוא אחת הצורות "החמורות והמדכאות של שלילת חירות".
בדבריו שצוטטו בתחילת הפוסט הגדיר נכונה השופט חסדיאל את אחת הבעיות הגדולות ביותר בעולם המשפט: ההרגל לצמצם את הטבע האנושי לתבניות נורמטיביות מקוטבות. לדעתי, בכל הנוגע לתחום בריאות הנפש, הבעיה ביחס השטחי, הבינארי והסטריאוטיפי למצוקות נפשיות מתחיל עוד הרבה קודם. המשפט רק משקף את הבעיות החברתיות הקיימות עבור מתמודדי הנפש.
האזיקים בחברה
לצורך פוסט זה הגדרתי את כל מי שמתמודדים עם מצוקות נפשיות כמתמודדי נפש, בין היתר מפני שקשה מאוד להבחין בין המצוקות השונות. לגבי חלק מהמצוקות, כמו למשל הפרעות דיכאון או חרדה- החברה מגלה סבלנות ואמפתיה. האבחון שלהן הופך לשכיח יותר ויותר והמודעות אליהן גדלה. לגבי מצוקות נפשיות אחרות היחס החברתי אליהן נשאר סטיגמטי ורדוד.
על עצם הסיווג של בני אדם כלוקים בצורות שונות של מחלות נפש נמתחו ביקורות רבות. פסקל טען שלא להיות משוגע הוא צורה נוספת של שיגעון. פוקו הגדיר את עצם הסיווג של האנשים כמשוגעים והכליאה שלהם כצורה נוספת של שיגעון. בעקבותיו חלקים מהזרם האנטי-פסיכיאטרי גורסים שהפסיכיאטריה היא כלי למשטור חברתי ותלויה בנורמות החברתיות בכל תקופה. למשל, עד שנת 1974 הומוסקסואליות הוגדרה כמחלת נפש במדריך לאבחון ההפרעות הנפשיות (ה-DSM). אך גם מבלי להחזיק בביקורות אלה ניתן להסכים שהקלות שבה נעשה שימוש בביטויים מעולם בריאות הנפש תוך תיאורים מכלילים מעליבים ומזלזלים מצד אחד, או אלימים ומסוכנים מהצד האחר, מחזקת את הסטיגמה השלילית של מתמודדי הנפש.
במחקר שערכה עמותת אנוש בשנת 2021 נמצא שכ-80% מהביטויים שהתייחסו לתחום בריאות הנפש ברשתות החברתיות היו שליליים ופוגעניים, ובתקשורת הממוסדת שיעור הביטויים הפוגעניים עומד על כ-33%. לא פעם הסיקור התקשורתי מתמקד באשפוזים בכפייה ובטיפולים כוחניים ואלימים ב"חולי הנפש", וסיקור זה תורם לעיצוב דמותו של מתמודד הנפש בעיני החברה, למרות שמקרים אלה בודדים ורחוקים שנות אור מלייצג את המציאות.
דוגמה אקטואלית ומפורסמת לשימוש פוגעני בתחום בריאות הנפש היא תביעת לשון הרע בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לשלושה מבני משפחת נתניהו, לאחר שאולמרט קרא לאחרונים "חולי נפש" בשני ראיונות שונים בטלויזיה. המונח "חולה נפש", ככל מונח אחר המגדיר חולים, הוא מונח תיאורי ויכול להיות נכון עובדתית או לא נכון עובדתית. לכן, לכאורה קשה להבין מדוע הביטוי "חולה נפש" מהווה לשון הרע. אולם מהצד האחר יש להכיר במציאות: הערכים החברתיים המצויים אינם בהכרח הערכים הרצויים. מתמודדי הנפש סובלים מסטיגמה שלילית והיא אחד החסמים הגדולים שמונעים ממי שחווה משבר לבקש טיפול נפשי או עזרה אחרת.
חמור מכך, נראה שהסטיגמה לא נשארה רק בשיח החברתי, אלא חלחלה גם לגורמים שמשפיעים באופן קונקרטי על חייהם של מתמודדי הנפש - אנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש. באופן ספציפי, בעניין עיר השעשועים, פסיכיאטר מומחה מטעם הנתבעות סבר שעקב המוגבלות הנפשית של האב הנובעת מסכיזופרניה "קיים חשש מוגבר שלא יוכל לקיים את דרישות הבטיחות, וזאת משהמדובר במחלת נפש חמורה המלווה בקיומן של מחשבות שווא ו/או הזיות, בפגיעה בבוחן המציאות, בעיוות חמור בשיפוט, ובהתנהגויות מסכנות". לפי הביקורת של השופט חסדיאל חוות דעת זו ניתנה תוך התעלמות ממכלול חייו של האב ומהעובדה שחי בשנים האחרונות חיים משמעותיים מבלי שנשלט על ידי מצוקה או סבל.
סיכום
המשפט והחברה משפיעים זה על זה: המשפט יכול להוות כלי לשינוי חברתי, למשל על ידי העלאת מודעות לגבי נושא כלשהו, או עיגון והעדפת ערכים מסוימים על פני אחרים בחקיקה. המשפט יכול גם להיות מושפע מהערכים החברתיים ולשקף את דעת הציבור.
דעת הציבור בסוגיות בריאות הנפש חשובה במיוחד ומשפיעה על נתח רחב למדי מהאוכלוסיה - ארגון הבריאות העולמי מעריך שכ-18% מהאוכלוסייה בעולם סובלים מדיכאון או חרדה במהלך החיים, ושכ-25% עד 33% מהאוכלוסייה יזדקקו במהלך חייהם לסיוע משירותי בריאות הנפש.
למרות זאת, האינטרסים של מתמודדי הנפש בדרך כלל לא נמצאים בראש סדר העדיפויות בחברה ובפוליטיקה- ולכן גם במשפט. הם נחשבים לקבוצת שוליים ורק מעטים מייצגים אותם ודוברים בשמם. יש להניח שחלק ממתמודדי הנפש שהיו יכולים לקדם מאבקים חברתיים אפקטיביים מעדיפים שלא להתבלט ולשלם את מחיר הסטיגמה. בשנים האחרונות ניכרת מגמה חיובית לשבור את הסטיגמה על מצוקות נפשיות, אולם מקרים כמו עיר השעשועים וכינוים של בני משפחת נתניהו "חולי נפש" בהקשרים פוגעניים מוכיחים עד כמה ארוכה הדרך. בינתיים, יש לקוות שפסיקת השלום תוכר גם בערכאות גבוהות יותר, ושהיא והשיח שייווצר בהקשרה יגבירו את המודעות לקשייהם של מתמודדי הנפש ולחולשות שלנו כחברה.
