הסדרי הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, גם אלו שעומדים בתנאים שקבעה הפסיקה, עלולים לשרת תכליות אחרות מאלו שלשמן הותרו, והצטברותם מגבילה את האפשרות המעשית להיחשף לתפיסות שוויוניות ומנרמלת תפיסות לא־ליברליות של מגדר.
בשנים האחרונות אנו עדים למחלוקת משפטית וציבורית מתמשכת סביב היקפה וגבולותיה של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי בישראל. מה שהחל כהסדרים מוגבלים בהיקפם – כמו הפרדה בבתי כנסת או בבריכות שחייה – הורחב בהדרגה לתחומים נוספים: מסלולים אקדמיים נפרדים, הכשרות מקצועיות בשירות המדינה, באירועי תרבות ומרחבים ציבוריים נוספים. הפסיקה קבעה שתנאים הכרחיים לחוקתיותו של הסדר הפרדה מגדרית הם שההפרדה תהיה מושתתת על טעמים ברורים ומוצדקים (תכלית ראויה), וולונטרית, ושההסדרים המופרדים יהיו שוויוניים. הספרות והפסיקה עסקו בהרחבה בשאלה אם בפועל ההפרדה עומדת בתנאים אלה, והצביעו על כך שלרוב היא אינה מקיימת סימטריה אמיתית (כלומר, תנאים זהים לנשים ולגברים) או למצער עלולה להוביל להקצאת משאבים לא שוויונית. הן גם הראו שההפרדה אינה בהכרח וולונטרית ואינה משקפת תמיד את רצונם האמיתי של המשתתפים בה (ראו אצל יופי תירוש ונטע ברק־קורן).פוסט זה יעסוק באותם מופעים של הפרדה שדווקא (לפחות על פני הדברים) עומדים בתנאים שקבעה הפסיקה.
פגיעה הצהרתית־סימבולית?
לא תמיד קל לשים את האצבע על המובן שבו הפרדה מגדרית פוגעת בשוויון כשהיא נעשית באופן סימטרי ומרצון. הקושי גדל לאור העובדה שבחברות ליברליות קיימות הפרדות מגדריות מקובלות בתחומים רבים – בשירותים, במלתחות, בבתי סוהר ובספורט תחרותי. יתר על כן, חלק מההפרדות, כמו מכללות לנשים בלבד בארצות הברית, נתפסות לעיתים דווקא כמקדמות שוויון. בניסיון לעמוד על הפגיעה בשוויון כאשר ההפרדה וולונטרית וסימטרית, הפסיקה מתמקדת בהיבט ההצהרתי והסימבולי של ההפרדה: אף בתנאים סימטריים וכאשר ההפרדה וולונטרית מדובר בפגיעה בשוויון, שכן עצם ההפרדה מסמנת ומתייגת נשים ומטילה עליהן סטיגמה של נחיתות, כקבוצה שיש להרחיקה על בסיס מין בלבד. בדומה להפרדות גזעיות או אתניות, הפרדה מייחסת משמעות למגדר של הפרט כאשר השוני המגדרי איננו רלוונטי לפעילות הנדונה. הבדל רלוונטי בין ההפרדה בשירותים ציבוריים ובמכללות נשים לבין ההפרדה מטעמי דת נעוץ אפוא בתפיסות שביסודן: ההפרדה בשירותים ציבוריים נועדה להגן על פרטיות וביטחון במציאות שבה נשים פגיעות יותר להטרדה ואלימות מינית, הקולג׳ים לנשים נוסדו מתוך הכרה בכך שבשל הדרה היסטורית וסוציאליזציה מגדרית, נשים עלולות לחוש פחות ביטחון להתבטא אינטלקטואלית בסביבה מעורבת. בשני המקרים, ההפרדה מגיבה למציאות חברתית קיימת ומנסה לתקן אותה. לעומת זאת, ההפרדה הדתית היא הפרדה המבוססת על תפיסה מהותנית – כלומר, כזו הרואה בגברים ונשים קטגוריות נפרדות וקבועות מטבען, עם תכונות ותפקידים ״טבועים״ ובלתי משתנים.
המצדדים בהפרדה המגדרית, עושים זאת בשם חופש הדת והזכות לקיים אורח חיים דתי. הם מדגישים שאורח החיים החרדי (ובתצורה מעט אחרת, גם הדתי־לאומי) מבוסס על ערך הצניעות. צניעות זו באה לידי ביטוי בשני אופנים: "צניעות של הסתרה", העוסקת במגבלות על הופעה והתנהגות, ו"צניעות של ריסון" – תפיסה המבקשת להגביל את האינטימיות והקרבה החברתית בין המינים. ערך הצניעות נתפס כמרכיב מכונן של אורח החיים הדתי, המעצב את היחסים החברתיים וההתנהלות היומיומית. לשיטתם, בעוד שבמסגרות כמו מקום עבודה אפשר לקיים יחסים מקצועיים־פונקציונליים, מסגרות המייצרות אינטראקציה חברתית אינטנסיבית – כמו מוסדות חינוך והשכלה – מקשות על שמירת עקרון הצניעות של ריסון. לפיכך, כיתות בהפרדה מאפשרות לנשים חרדיות לרכוש השכלה גבוהה מבלי לוותר על עקרונות יסוד באורח חייהן. לטענת הדורשים הסדרים של הפרדה מגדרית, גם אם הפרדה הנובעת מטעמים דתיים נשענת על תפיסות מהותניות של הבדלים בין המינים, עדיף להכילה תחת מגבלות וערובות שימנעו הפליה ממשית – למשל, באמצעות סימטריה בתנאי הלימוד ומניעת מערך תמריצים שיוביל להדרת מרצות מהוראה. התנגדות עקרונית להפרדה, הם טוענים, משמעה הקרבת הזדמנויות ממשיות כמו נגישות להשכלה גבוהה, על מזבח עקרונות מופשטים. עמדתם זו נשענת על ההבנה שאורח החיים החרדי הוא מציאות קיימת שתמשיך להתקיים לצד החברה הליברלית ובתוכה. בהינתן מציאות זו, לשיטתם, המחיר העקרוני של הכלת התפיסות הלא־ליברליות שבבסיס ההסדרים, נמוך מהמחיר המעשי של מניעת הזדמנויות ופגיעה בהשתלבות בחברה של האוכלוסיה החרדית. במיוחד משום שבמקרה של החרדים, הללו יעדיפו לוותר לחלוטין על ההשכלה הגבוהה, אם יידרשו לבחור בין רכישתה לבין שמירה על אורח חייהם. בתגובה לעמדה זו, שמבקשת להפריד בין התפיסות הלא־ליברליות בבסיס ההסדרים לבין ההשפעות המעשיות של ההסדרים, מציעה יופי תירוש מהלך אנליטי שחושף את הבעייתיות בטענות אלה. היא טוענת שההפרדה לא רק מבוססת על תפיסה בעייתית מנקודת מבט ליברלית, אלא משמשת כ"תזכורת יומיומית" למערך תפיסות שלם המניח שוני מהותי בין המינים, ובכך יוצרת ומקבעת סדר חברתי שבו המגדר הופך למאפיין זהותי מכונן שמכתיב את נתיבי חיינו ואפשרויותינו.
בחלקים הבאים אנסה להאיר היבטים נוספים המרחיבים את טענתה של תירוש, ולהראות כיצד, באופן קונקרטי, הסדרי הפרדה מגדרית מייצרים פגיעה בשוויון המגדרי. אטען שגם בהיעדר הפליה בהקצאת משאבים, ההפרדה המגדרית פוגעת בשוויון דרך האופן שבו היא מעצבת את המרחב הציבורי. בכך אבקש להבהיר טענה שנתפסת לעיתים כמופשטת־עקרונית בלבד, ולהתחקות אחר המנגנונים שדרכם מתממשת פגיעה ממשית, ולא רק ערטילאית, בשוויון.
תנאי הוולונטריות ו"זכות היציאה״
הדיון בוולונטריות של הסדרי הפרדה מעורר את הדילמה הקלאסית בדבר תוקפה של הסכמה בקהילות שמרניות: בקהילות אלה, הקודים החברתיים והסנקציות הקהילתיות הופכים את הבחירה במסלולים של הפרדה מגדרית לבלתי נמנעת. כך למשל, בחברה החרדית, כאשר מונהגת ישיבה נפרדת באוטובוסים, גם אם פורמלית קיימת אפשרות לבחור בישיבה מעורבת, הנורמות החברתיות והסנקציות התרבותיות הופכות בחירה זו לבלתי אפשרית עבור חברי הקהילה, ולכן לא ניתן לראות בה בחירה חופשית. מנגד עולה הביקורת, לפיה פסילה של בחירות של אנשים רק משום שהן מושפעות מנורמות חברתיות מהווה אי־כיבוד של האוטונומיה שלהם ופטרנליזם פסול – הלא כולנו מושפעים מקודים חברתיים, ואין גבול לאפשרות לשלול את בחירות הזולת בשל הפקפוק באותנטיות שלהן. מוטב להכיר בהחלטות של אנשים בוגרים בדבר אורחות חייהם כמשקפות את רצונם. לטעמי, דווקא משום שהרצון האוטונומי לעולם אינו מבודד לחלוטין מהשפעות חברתיות, יש חשיבות יתרה בכך שהמרחב ציבורי יאפשר חשיפה ופיתוח של תפיסות שונות, ויצמצם ויתחום את השפעתן של תפיסות לא ליברליות, ולא ירחיבן. יש הבדל משמעותי בין השלמה עם מגבלות האוטונומיה כעובדת חיים, לבין מדיניות ציבורית המעמיקה באופן אקטיבי מגבלות אלה.
בספרות האקדמית מוצע להתמודד עם הדילמה בדבר חופשיות הרצון והבחירה, דרך הפריזמה של "זכות היציאה" (right to exit). המושג ״זכות יציאה״ התפתח בהגות הליברלית כביטוי לחובתה של המדינה הדמוקרטית לוודא שיש לכל אדם אפשרות ממשית לעזוב קהילה לא ליברלית, או לא לקחת חלק בפרקטיקה לא ליברלית אם אינו מסכים עמה. כדי להבין טוב יותר את משמעות הוולונטריות בהקשר של הפרדה מגדרית, אפנה להיגיון שבבסיס זכות היציאה. היגיון זה מלמד שכדי לאפשר לאדם לבחור שלא לנהוג לפי נורמה קהילתית, נדרשים תנאים מעשיים שיאפשרו בחירה כזו, ולא די בחופש פורמלי בלבד. בדומה לכך, הבחירה בפעילות בהפרדה היא וולונטרית באמת רק כאשר מתקיימים התנאים המאפשרים בחירה בין חלופות. בעוד שבספרות האקדמית המונח "זכות יציאה" משמש לתיאור ההגנה על היחיד מפני נורמות כופות של קהילות לא ליברליות, אני מבקשת להפנות טענה דומה כלפי המדינה הליברלית עצמה: דרך מדיניות של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, המדינה מגבילה את החשיפה לרעיונות של שוויון מגדרי, ובכך מצמצמת את התנאים החיוניים למימוש אפקטיבי של בחירה בהם.
היכולת לבחור בתפיסה שוויונית מחייבת לא רק חופש פורמלי, אלא גם חשיפה למודל חיים אחר. המפגש הבלתי אמצעי בין המינים מחוץ להקשר המשפחתי – דרך שיחה מעמיקה, פעילות משותפת ומערכות יחסים חבריות ומקצועיות שאינן שטחיות – הוא שמאפשר להכיר זה את זה כסובייקטים ולהפנים את ערך השוויון דרך חוויה ממשית ולא רק כרעיון מופשט. התמודדות משותפת עם אתגרים אינטלקטואליים ומקצועיים והשתתפות בפעילות משמעותית יחד, מספקות מתוך ההתנסות עצמה את העדות המשכנעת ביותר לכך שהמגדר אינו הגורם המכריע בקביעת תכונות, יכולות, כישורים או תפקידים. המפגש במציאות עולה בכוחו על כל חינוך תיאורטי או הצהרה פורמלית בדבר שוויון. בהתאם לכך, כאשר המפגש בין המינים מוגבל אך ורק להקשרים הזוגי, המיני או המשפחתי – הגם שגם במסגרות אלה יכולה להתפתח תפיסה שוויונית – אך כשזהו ההקשר היחיד, המציאות היומיומית עלולה לספק אישוש מתמיד לתפיסה המצמצמת את הנשים לממדים המיני והמשפחתי. בהיעדר כל התנסות אחרת, אין סיבה רציונלית לערער על תפיסה זו – היא מתאמתת שוב ושוב בחיי היומיום ומשעתקת את עצמה.
הבעייתיות בהרחבת הסדרי ההפרדה חורגת אפוא מהחשש מ"מדרון חלקלק" שבו ההפרדה המגדרית תתפשט לכל המרחב הציבורי. די בהרחבת ההפרדה למוקדי חיים מרכזיים, כדי לצמצם משמעותית את המפגשים המעמיקים בין המינים בקרב קבוצות שלמות באוכלוסייה. כך ההפרדה לא רק מבטאת תפיסה מהותנית ולא שוויונית, אלא גם מגבילה מאוד את האפשרות להכיר ולפתח תפיסה אחרת.
הרחבת הסדרי ההפרדה מעלה קושי נוסף. ההפרדה המגדרית מוצגת כאמצעי להנגשת המרחב הציבורי לאוכלוסיות חרדיות ודתיות, אולם במקרים רבים המפגש בין המגדרים והחשיפה למגוון דעות ותפיסות אינם רק תוספת רצויה, אלא מרכיב מהותי בפעילות עצמה. באקדמיה למשל, היכולת לקיים דיון ולהחליף דעות עם מגוון משתתפים היא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. הדבר משמעותי במיוחד במדעי החברה והרוח – למשל בתחומים כמו סוציולוגיה, מדע המדינה ופילוסופיה – שם הדיון הכיתתי הוא כלי למידה מרכזי. מאחר שכיתות בהפרדה נוטות להיות הומוגניות יותר מבחינה דתית־תרבותית, הן מצמצמות את מגוון הדעות והפרספקטיבות ובכך פוגעות באיכות הלמידה. טמונה אפוא אירוניה מסוימת בכך שההפרדה המגדרית, שנועדה להנגיש השכלה אוניברסיטאית איכותית לאוכלוסייה החרדית, עלולה לפגוע באיכות ההשכלה שלשמה היא מתבקשת מלכתחילה. אם כן, בחינת הוולונטריות של הסדרי הפרדה מחייבת מבט רחב יותר, ולא די בהיעדר כפייה פורמלית. דווקא משום שהרצון האוטונומי תמיד מושפע מהסביבה החברתית, חשוב שהמדינה לא תיצור בעצמה מדיניות המעמיקה את מגבלות הבחירה. בחינת השפעתם המצטברת ומרכזיותם של הסדרי הפרדה במרחב הציבורי, מגלה שהם מצמצמים הזדמנויות למפגש בין המינים, פוגעים לעיתים באיכות השירותים עצמם ומקשים על החשיפה לתפיסות שוויוניות ועל האפשרות לפתח אותן, ואולי בהמשך לכך, לבחור בהן.
האופן בו ההכלה מובנת: תנאי התכלית הראויה
הרחבת הסדרי ההפרדה עלולה לפגוע משמעותית בשוויון גם בגלל האופן בו ההצדקה להסדרים אלה מובנת ומסווגת. מדינה ליברלית ניצבת בפני אתגר משמעותי בהתמודדות עם תפיסות וקהילות לא־ליברליות בה. ההלכה היהודית, כמו מערכות נורמטיביות מסורתיות אחרות, מכילה תפיסות מהותניות שאינן מתיישבות עם עקרונות השוויון המגדרי המודרניים, ויהיה זה אנכרוניסטי לנסות להכפיפה אליהם. העובדה שתרבויות מסוימות מבוססות על תפיסות שאינן ליברליות אינה מצדיקה בהכרח את דחיקת הפרקטיקות שלהן מהמרחב הציבורי. אליבא דארליך, ״משטר ליברלי אמור לשפוט פרקטיקה לגופה ולא לפי שורשיה הרעיוניים. ליברליזם אמור לשלול מעורבות מדינתית במלחמת רעיונות דתית״. מן הסתם, שורשיהן האידיאולוגיים של כמעט כל פרקטיקה דתית לא יעלו בקנה אחד עם תפיסת שוויון מודרנית וליברלית, ולכן המיקוד לשיטתו צריך להיות בצמצום הפגיעה המעשית בשוויון תוך הבחנה בין השורשים האידיאולוגיים של פרקטיקה לבין השלכותיה בפועל. חברה ליברלית אכן מתאפיינת ביכולתה להכיל מערכות ערכים שונות ואף סותרות, ולהכיר בכך שפרקטיקות תרבותיות ודתיות יכולות להיות בעת ובעונה אחת גם בעייתיות מנקודת־מבט ליברלית וגם בעלות ערך משמעותי עבור הקהילות המקיימות אותן. אך ההכלה של תפיסות לא־ליברליות מתבצעת למרות ההיבטים המהותניים שלהן, ולא בגללם. מדובר ב"כורח שאנו מוכנים לחיות עמו" לטובת ערכים חשובים אחרים, ולא בהכשר או לגיטימציה לתפיסות המהותניות עצמן. הפרשה מהעת האחרונה שעסקה בדרישה לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף חושפת את גבולותיה של הטענה שאין לשפוט פרקטיקה לפי שורשיה הרעיוניים. ההתעקשות לקיים את התפילה דווקא במיקום המרכזי שנבחר, יחד עם אופן הצגת הדרישה ומטרות הארגון, חושפות שתכלית ההפרדה במקרה זה לא הייתה רק קיום אורח חיים דתי, אלא גם, ובעיקר, הצהרה על הלגיטימיות של הפרדה במרחב הציבורי והתפיסות שביסודה. כשמטרת ההפרדה היא להביע ולקדם תפיסה מסוימת במרחב הציבורי – אין שום דרך לוגית להפריד בין הפרקטיקה לבין המסר ו״התפיסה הרעיונית״ שביסודה. מקרים כמו פרשת התפילה בהפרדה בכיכר שונים ממקרים בהם ההפרדה משרתת צורך מעשי – בעניינם אפשר לטעון שהמדינה מקבלת את הפרקטיקה מבלי להכשיר את התפיסה האידיאולוגית שבבסיסה.
גם באותם מקרים שההפרדה משרתת צורך מעשי, אופייה החמקמק של ההבחנה בין הכלה לבין הכשר מעלה חשש. כשהמדינה מרחיבה את הסדרי ההפרדה המגדרית למוקדים מרכזיים במרחב הציבורי או מעגנת אותם בחקיקה – נוצר רושם שהיא לא רואה בתפיסות המהותניות שבבסיסם בעיה המחייבת הצדקה. לכן, על המדיניות הממשלתית והמשפטית להידרש גם להקשר של ההסדרים, לרטוריקה של מי שמבקשים לקיימם, ולמסר העולה מהכלתם במקרים קונקרטיים, ובמצטבר. כל זאת כדי לוודא שהתפיסות המהותניות על מגדר הן בבחינת "רע הכרחי" שנועד לאפשר אורח חיים דתי שהתפיסות הללו אינהרנטיות לו, ולא להיפך – שהאפשרות לקיום אורח חיים דתי תהווה אצטלה "מהוגנת" להרחבת תפיסות מהותניות ולא ליברליות של מגדר.
סיכום
המצדדים בהפרדה טוענים שהתנגדות עקרונית להפרדה מגדרית ״מתנפצת אל סלע המציאות נוכח מצבים בהם ההפרדה מתבקשת על ידי הנשים עצמן ופותחת בפניהן הזדמנויות״, ולוקה בפטרנליזם בהתעלמה מהאוטונומיה של נשים חרדיות שמבקשות לקיימה. אלו טענות מעוררות מחשבה, שמחייבות יושרה אינטלקטואלית וראייה מורכבת, אך לפני שאנחנו נחלצים ״לא לשפוך את התינוק עם מי האמבט״, עלינו לוודא שאכן ״התינוק״ – הנגשת הזדמנויות, כיבוד אוטונומיה וחופש דת – הוא זה שההפרדה באמת תשרת. בפוסט ניסיתי להראות שהסדרי הפרדה, גם כשהם עומדים בתנאי הפסיקה, עלולים ליצור ולשמר סדר חברתי ממוגדר. נוכח השימוש בהם למטרות פוליטיות־אידאולוגיות ולא רק דתיות, מרכזיותם הגוברת במרחב הציבורי, והעובדה שהם מצמצמים חשיפה לתפיסות שוויוניות ומנרמלים תפיסות מהותניות של מגדר.
