בישראל ישנם 650 אלף אזרחים שמשתכרים שכר מינימום. שכר מינימום הוא נמוך מהשכר המינימלי הנדרש כדי להתקיים בכבוד, על כן הסכום הקבוע בחוק אינו חוקתי. למדינה שני פתרונות עיקריים: להעלות את שכר המינימום או לקבוע גמלה הניתנת לעובדי שכר המינימום.
נסו לעצום עיניים ולדמיין את הסיטואציה הבאה: אתם הולכים עם בנכם בן העשר בסופר הקרוב לביתכם והוא רואה את דגני הבוקר החדשים, משהו כמו "כריות בטעם תות בננה עם פיצפוצי אורז". הוא מבקש מכם לרכוש את הקופסה שעולה 30 ₪ ל־750 גרם (כ־15 ארוחות בוקר, או 10 אם ירצה לקחת קצת בשקית לבית הספר ולחלוק עם חבריו את הפלא רווי הסוכר). אתם מסתכלים על העגלה שמכילה מספר קרטוני חלב, ירקות ופירות, תחליף בשר זול, חושבים על המשכנתא/שכר דירה, ביטוח רכב, חשבון חשמל, ונאלצים לסרב לבקשתו בידיעה שסירבתם לו גם שבוע שעבר וגם שבוע הבא תסרבו. עכשיו נחליף את בקשת הבן לדגני הבוקר בבקשת בתכם להירשם לחוג כדורגל, או אפילו בצורך שלה למורה פרטי למתמטיקה כדי שלא תנשור מ־4 יחידות בתיכון. כשאנחנו מדמיינים את אותם הורים עם הדילמות האלה אנו מדמיינים את האנשים הממוצעים בשוק, כאלה שלפי נתוני הלמ"ס משתכרים מעט מעל 12 אלף ₪ ברוטו בחודש.
כעת ננסה לדמיין את הדילמות של העובדים המשתכרים שכר מינימום, בגובה 5,571.75 ₪ ברוטו בחודש: לכמה זמן להדליק את דוד המים, אם לקנות ירקות או להסתפק במנה חמה מהסוג הזול ביותר, אם לבקש שוב דחייה מבעלת הדירה כי חשבון המים שוב יצא גבוה מהצפוי ואיך לבקש עוד הלוואה בריבית גבוהה.
הזכות לקיום בכבוד
כבר בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם הוכרה הזכות לתנאי מחיה נאותים לאדם ולמשפחתו, הכוללים אוכל, קורת גג, ביגוד ורפואה. הזכות קבועה בסעיף 11 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ופורשה בוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ככוללת זכויות נוספות, למשל הזכות לקורת גג ראויה והזכות למים לשתייה. באמנה הזכות מוכרת כזכות חיובית, שהמדינה נדרשת לנקוט בצעדים אקטיביים כדי לממש אותה עבור התושבים.
גם הפסיקה הישראלית הכירה בזכות לקיום מינימלי בכבוד. פסק הדין המשמעותי בעניין הוא בפרשת מחויבות (2005), שאמנם פירש את הזכות לקיום בכבוד בצורה מצומצמת מאוד; לכדי הצרכים הבסיסיים אך עיגן אותה כזכות חוקתית. המודל שהוכר נקרא "מודל המחסור הקיומי". בית המשפט לא פירט את מרכיבי הזכות, מלבד אמירה כללית על חוסר בקורת גג, בביגוד ובמזון, ואף לא הטיל על המדינה את החובה לעשות זאת (עד היום משרדי הממשלה ובראשם משרד האוצר מסרבים לפרט את מרכיבי הזכות, ההוצאה החודשית המינימלית שנזקקת כדי לקיים את הזכות או כל הנחייה אחרת הנוגעת לה).
בפרשת חסן (2012) בג"ץ קבע שהוראת חוק הבטחת הכנסה לפיה החזקת רכב או שימוש בו שוללת זכאות לקצבת הבטחת הכנסה היא לא חוקתית, וזאת משום שהיא פוגעת בזכות לקיום מינימלי בכבוד. כלומר, לאחר שהזכות הוכרה בפרשת מחויבות, בפרשת חסן בית המשפט ממש קבע בטלות להוראת חוק בעילה של פגיעה בזכות הזאת.
למרות הסירוב של משרדי הממשלה לפרט מה כוללת הזכות, שמא ידרשו לספק אותה לאזרחיה, מוסדות רשמיים של המדינה פרסמו פרסומים שמרמזים על ההוצאות הדרושות למחייה בכבוד. הפרסום המשמעותי ביותר הוא דו"ח ועדת חריס, שמחבריו מונו על ידי הכונס הרשמי של מדינת ישראל. אמנם הוועדה מונתה כדי לעסוק בחוק חדלות פירעון, אך נאלצה לענות על השאלה "מהן ההוצאות הדרושות למחייה בכבוד?" כדי שתוכל לקבוע סכום מינימלי המוגן מעיקול עבור פושטי רגל. הדו"ח נחשב כצעד משמעותי של המדינה לכיוון של הכרה במדדים ברורים לזכות לקיום בכבוד, אולם בחלוף 3 שנים משרד המשפטים התנער ממסקנות הדו"ח כדי שלא יצטרך להכיר באותם מדדים כדבר מחייב.
גם גופים מהמגזר השלישי ניסו לקבוע סכום למחייה בכבוד. למשל, מהדורת 2023 של "דו"ח העוני האלטרנטיבי" של ארגון "לתת" קובעת שההוצאה הממוצעת עבור משק בית של נתמכי סיוע רווחתי הכולל 4.4 נפשות עומד על 9,529 ₪.
דו"ח העוני האלטרנטיבי 2023, ארגון "לתת"
התרשים מתאר את ההוצאה החודשית בפילוח לפי מרכיבים, למשל הוצאה של 2,669 ₪ עבור דיור (משכנתא/שכר דירה) או 1,346 ₪ עבור חשבונות שוטפים (מים, חשמל, ארנונה וכו'). גם בניכוי רכיב תשלום החובות (אם משקי הבית יכניסו בכל חודש סכום השווה להוצאה החודשית הם לא יצטרכו לצבור חובות), ההוצאה הממוצעת עבור משקי הבית בשכבות הסוציו־אקונומיות המוחלשות בישראל עומד על 7,992 ₪.
שכר המינימום בישראל
חוק שכר מינימום, תשמ"ז–1987 היה פרי יוזמה של קבוצה של חברי כנסת, ביניהם חבר הכנסת צ'רלי ביטון ז"ל שהיה מראשי הפנתרים השחורים, חבר הכנסת רן כהן שיזם את חוק זכויות רכישה בדיור הציבורי וחברת הכנסת אורה נמיר ז"ל שכיהנה כיו"ר ועדת עבודה ורווחה בכנסת בה נחקק החוק. הממשלה התנגדה לשיעור הצמדתו לשכר הממוצע במשק (שקובע בפועל את גובה שכר המינימום). הממשלה התנגדה לשיעור הצמדתו לשכר הממוצע במשק (שקובע בפועל את גובה שכר המינימום). ניתן ללמוד זאת מדבריה של נמיר בדיון הראשון בוועדה בנוגע לחוק: "אני יודעת שיהיה לנו, לוועדה כולה, מאבק קשה עם הממשלה, והנקודה שעליה יהיה המאבק הקשה ביותר היא ללא ספק אחוז שכר המינימום מהשכר הממוצע במשק... אני אומרת את זה כחברת הקואליציה־אנחנו נגיע לחקיקת חוק שכר המינימום".
מטרת חוק שכר המינימום היא לאפשר לכל אדם שמועסק במדינת ישראל להתקיים ולקיים את משפחתו בכבוד. כפי שאמרה נמיר בעת שהחוק עלה לקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת: "ייחודה של החברה הישראלית היה, מראשיתה, הבטחת קיום הוגן לכול. היא חרתה על דגלה, לאחר מאבקים קשים, את הבטחת זכותו של האדם העובד להתפרנס מעבודתו ולחיות ממנה בכבוד, כאדם עובד וגאה ולא כנתמך סעד".
מטרה זו תואמת את סעיף 7 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות המסדירה את הזכות להנאה מתנאי עבודה צודקים ונאותים. סעיף קטן 7א(2) לאמנה קובע זכות לתשלום שיספק קיום נאות לעובד ולמשפחתו. הוועדה הבין־לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות הוציאה הערה כללית בנוגע לסעיף זה, בה קבעה שתפקיד שכר המינימום הוא לספק את התשלום המבטיח קיום נאות לעובדים ולמשפחותיהם.
כיום גובה שכר המינימום מוצמד ל־47.5% מהשכר הממוצע במשק, וכ־650 אלף עובדים במשרה מלאה ומשתכרים שכר כזה. בשנים האחרונות שכר המינימום לא התעדכן, ראשית בגלל סטיות סטטיסטיות שנוצרו במדד בעקבות מגפת הקורונה, ולאחר מכן בגלל נסיונות שינוי חקיקה שנבלמו בכנסת. בשנת 2023 עלה שכר המינימום ל־5,571.75 ₪ ברוטו לחודש, לאחר שעמד על 5,300 ₪ מאז שנת 2017. אדם נשוי עם שני ילדים יראה בחשבון הבנק לאחר ניכויי חובה סכום של כ־4,900 ₪ .
שכר המינימום אינו מאפשר להתקיים בכבוד
ניתן לראות בבירור ששכר המינימום פשוט לא מאפשר קיום מינימלי בכבוד, גם לפי מודל המחסור הקיומי. שכר המינימום נמוך מההוצאה השוטפת הממוצעת בכ־3,000 ש"ח לפי תוצאות הסקר של ארגון לתת. בפועל למשתכרי שכר המינימום יש שתי אפשרויות: לרעוב או לתבוע בחובות. אין דרך להתחמק מהעובדה שלא ניתן להרוויח שכר מינימום ולהתקיים בכבוד, בוודאי ובוודאי כאנשי משפחה.
בפרשת מחויבות המדינה טענה שהיא מחויבת לדאוג לקיום מינימלי בכבוד רק כלפי אזרחיה שאנוסים לחיות מקצבאות רווחה, כלומר אלו שלא יכולים להרוויח את לחמם וקורת גגם בכוחות עצמם (אנשים עם מוגבלויות, אזרחים ותיקים ללא פנסיה וכיו"ב). גם המשתכרים שכר מינימום לא בוחרים להשתכר שכר נמוך שלא מאפשר קיום מינימלי בכבוד, לכן המדינה מחויבת לדאוג לקיום המינימלי בכבוד עבור אוכלוסייה זו.
מענה פשוט ומתבקש לכך ששכר המינימום נמוך מההוצאה הנדרשת לקיום מינימלי בכבוד הוא העלאת שכר המינימום כך שיעמוד על סכום ההוצאה החודשית הממוצעת לקיום מינימלי בכבוד, כ־8,000 ₪ לפי דו"ח העוני האלטרנטיבי. במצב זה, משק הבית הממוצע יוכל להתקיים ממשכורת שכר מינימום. יוזמות חקיקה כאלה עלו בשנים האחרונות, המשמעותית ביניהן היא הצעת "מינימום 40" של חברת הכנסת נעמה לזימי שעברה בקריאה טרומית בכנסת העשרים וארבע אך נעצרה בשל פירוק הכנסת.
המענה המורכב יותר הוא "קצבת קיום בכבוד" למי שמשתכרים שכר מינימום, כך שההכנסה המשולבת מהשכר ומהקצבה תגיע לסף הקיום המינימלי בכבוד. הסדר דומה כבר קיים במדינת ישראל בשם "קצבת הבטחת הכנסה", אולם סכומי הקצבה כיום נמוכים משמעותית ממה שהם צריכים להיות כדי לאפשר קיום מינימלי בכבוד. הסכומים של קצבת הבטחת הכנסה משתנים לפי הנתונים של מקבלי הקצבה. הקצבה של משתכרי שכר מינימום לרוב תעמוד על כמה מאות שקלים אם בכלל יהיו זכאי לה. לכן יש צורך להעלות משמעותית את סכומי קצבת הבטחת הכנסה או להקים קצבה נפרדת.
בכל הסדר מוצע יש בעיה עיקרית שלא קיימת בהסדר החלופי, והבחירה בין שתי הבעיות קשורה למדיניות הכלכלית שהמדינה מעוניינת לקדם. העלאת שכר המינימום עשויה להביא למצב שמעסיקים קטנים ובינוניים לא יוכלו לעמוד בתשלומי המינימום החדשים, יאלצו לפטר חלק מעובדיהם ולצמצם את פעילותם. הסדר הקצבה אמנם מונע בעיה זו אך הוא דורש הוצאה תקציבית משמעותית מהמדינה כדי לממן את הקצבאות, בעוד שלהעלאת שכר המינימום אין משמעות תקציבית. בחישוב פשוט, מתן קצבת קיום בכבוד ידרוש תקציב בגובה 17 מיליארד ש"ח, וזאת בלי הוצאות מטה כדי לאפשר אותו. את התקציב הזה המדינה תצטרך לממן ממיסים באופן שיחייב את העלאתם.
אף לא אחד משני ההסדרים המוצעים יוצר מבנה משפטי שונה ממה שמוכר עד כה, הרי שכר מינימום כבר קיים וקצבאות רווחה שממומנות ממיסוי גם הן קיימות. ־הם רק מביעים תפיסה מעט שונה בנוגע לחלוקה מחדש של ההון, מעט פחות למעסיקים או לשכבות החזקות ומעט יותר למועסקים. אולם ההסדרים נבדלים זה מזה במידת הפרוגרסיביות של החלוקה מחדש. העלאת שכר המינימום הוא הסדר פחות פרוגרסיבי משום שהוא מחיל סטנדרט קבוע כלפי כל המעסיקים בלי קשר לגודלם ולמידת רווחיותם. הסדר הקצבה מאפשר למדינה לקבוע איך לממן את הקצבאות, למשל על ידי העלאת המיסוי של השכבות הסוציו־אקונומיות הגבוהות בלבד ובכך ליצור חלוקה הוגנת יותר.
כ־650 אלף שכירים עובדים במשרה מלאה ומשתכרים שכר מינימום, שכר שלא מאפשר קיום מינימלי בכבוד. כדי שהזכות תמומש עבור אותם 650 אלף אזרחים, למדינה יש שתי אפשרויות: להעלות את שכר המינימום או לתת קצבה לאותם עובדים. משיקולי חלוקה הוגנת, עדיף שהמדינה תבחר את מי ראוי למסות כדי לממן את הקצבה, ולכן קצבת קיום בכבוד היא הפתרון העדיף.
