המלחמה הנוכחית בעזה משפיעה על מצבם של הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, כחלק מתהליכי ההדרה והכלה הרחבים יותר המתרחשים בעיר בשני העשורים האחרונים.
פוסט זה הוא שביעי מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
השם שנתן החמאס למתקפתו הרצחנית ב־7 באוקטובר – מבול אל־אקצא – מזכיר את הקשר, גם אם הסימבולי, בין מאבקו האלים לבין המקומות הקדושים, ואת המאבק על ירושלים כמרכז הכובד של הסכסוך הישראלי־פלסטיני כולו. בפועל, מאז פרוץ המשבר הנוכחי לא התפתחה חזית לחימה בירושלים, ושקט יחסי שורר בה, לפחות לעת עתה. אולם כפי שאראה להלן, שקט זה הינו תוצר, בין היתר, של מדיניות דיכוי קשוחה שנוקטת המשטרה כלפי תושביה הפלסטינים של העיר, ואילו מתחת לפני השטח מבעבעים מתחים רבים המאיימים להתפרץ בכל רגע. מתחים אלו נובעים מהשילוב בין התגובה הישראלית למשבר, זו הממוסדת וזו הציבורית, לבין תהליכי העומק המתרחשים בירושלים המזרחית בשני עשורים האחרונים.
עוד לפני שניגש לעסוק ברגע הנוכחי, חשוב להזכיר שהמושג "ירושלים המזרחית" איננו תיאור גיאוגרפי, אלא קטגוריה אתנו־לאומית, המתייחסת לשכונותיה ותושביה הפלסטינים של ירושלים, אשר להם מעמד של תושבי קבע. מעמד זה מעניק אמנם זכויות מסוימות, אך הוא ניתן לשלילה בקלות יחסית, ובכך הופך את מחזיקיו לחשופים במיוחד לפגיעת השלטון. כמו כן, הוא אינו מעניק זכויות פוליטיות, וכתוצאה מכך 40% מאוכלוסייתה של בירת ישראל הינה חסרת ייצוג פוליטי. הפלסטינים תושבי ירושלים מצדם בוחרים מאז 1967 להחרים את הבחירות לרשות המקומיות כחלק מהתנגדותם לכוח הכובש שנכפה עליהם לחיות תחתיו, קרי ישראל ומוסדותיה. יחסים של אי־אמון שוררים בין הפלסטינים תושבי העיר לבין העירייה, והתושבים סובלים מהדרה, הזנחה ואפליה בכל תחומי חייהם, אשר באים לידי ביטוי בשיעורי עוני גבוהים מאד, בבנייה בלתי מוסדרת רחבת היקף, ובמחסור אקוטי בתשתיות ובשירותים מכל הסוגים. נוסף על אלו יש למנות את סבבי האלימות בעיר, את המאבקים סביב הר הבית/אל אקצא, ואת ניסיונות ההתנחלות בלב השכונות הפלסטיניות כגורמים המייצרים איום מתמיד של דחיקה מהעיר על תושביה הפלסטינים.
עם זאת, בעשור האחרון ניכרות גם מגמות של השתלבות הולכת וגדלה של פלסטינים בחיי היום־יום בעיר, במיוחד במערכות הכלכלה והתעסוקה העירוניות, ובמערכת ההשכלה הגבוהה. האינטגרציה הגוברת של תושבי ירושלים הפלסטינים בעיר היא תוצר של שינויי מדיניות, אך גם של ניתוקה של ירושלים מהגדה המערבית בעקבות בניית החומה. ניתוק זה יצר תלות, כלכלית בעיקרה, בין מזרח העיר למערבה. ובו בזמן הרחיב והעמיק את מרחבי המפגש בין ישראלים לפלסטינים בעיר. התבוננות זהירה על תהליכי העומק המתרחשים בעיר חושפת אפוא את המתחים שבין הדרה לבין הכלה מוגבלת של הנוכחות הפלסטינית בעיר. ברגע המשבר, שתי מגמות אלו באות בו זמנית לידי ביטוי מוקצן.
פחד
הקרבה המתמדת והערבוב בין ישראלים ופלסטינים שמזמן המרחב העירוני של ירושלים מהווים כר פורה לפחדים וחששות הדדיים המאפיינים את היחסים בין הקבוצות האתנו־לאומיות גם בימות שגרה, ועל אחת כמה וכמה באירועי קיצון. הזוועות שהתחוללו ב־7 באוקטובר ערערו עד היסוד את תחושת הביטחון האישי והקולקטיבי בקרב הציבור היהודי, אשר חש מאוים ומופקר מתמיד. במיוחד בשכונות התפר הישראליות הגובלות בשכונות פלסטיניות, החלו אזרחים להתארגן באופן עצמאי להקמת משמרים שכונתיים. בשבוע השני למלחמה כבר פרסו העירייה והמשטרה את חסותן על ההתארגנויות הפיראטיות שהחלו לצוץ, על ידי הקמה של כיתות כוננות שכונתיות ומיסודן תחת פיקוח של המשטרה. במסגרת ההיערכות הוקמו כ־15 כיתות כוננות (בעיקר בשכונות הישראליות הממוקמות מעבר לקו הירוק) והוכשרו כ־300 מתנדבים מתוך כ־35 המתוכננות לקום שימנו למעלה מ־500 מתנדבים. ב־30 באוקטובר הגיעו השר לבטחון פנים בן גביר ומפכ"ל המשטרה שבתאי לטקס השקה חגיגי בלשכת ראש העיר. המפכ"ל העיד שניכרת ירידה דרמטית באירועי האלימות בירושלים מאז פתיחת המלחמה. ניתן להסביר ירידה זו הן בהגבלות התנועה (ראו להלן) ובפעילות המשטרתית הנרחבת בעיר, והן בפחד ובשיתוק שאחז ברחוב הפלסטיני נוכח האירועים.
בעוד שאין חולק על כך שהטבח בעוטף עזה יצר פחד של ממש בציבור היהודי, יש להתייחס בזהירות יתרה לדרישה להתחמשות נרחבת, במיוחד כשהיא מלווה באווירה ציבורית רווית גזענות ורגשות נקם. הצפת המרחב האזרחי בכלי נשק, בין היתר על ידי הקמת כיתות הכוננות מהסוג שתואר לעיל, עלולה בסבירות גבוהה להביא לעלייה במקרי אלימות ורצח אזרחיים. זאת, במיוחד כאשר המגבלות וההנחיות על השימוש בנשק אינן ברורות. פיזור אזהרות מפני תרחישי "שומר חומות 2", מלבה פחדים וחרדות הן בקרב ישראלים והן בקרב פלסטינים, במיוחד בערים המשותפות. במרחב העירוני, שמטבעו הוא פתוח לציבור בכללותו ואין בו אפשרות לנטר את העוברים ושבים או להבחין בין "מקומי" ל"זר", יש בהימצאותן של כיתות כוננות המאוישות על ידי תושבים חמושים פוטנציאל רב להתפרצותם והסלמתם של מקרי אלימות על בסיס זיהוי אתנו־לאומי בלבד, ולהתלקחות של מקרים נקודתיים לכדי אירועים רחבי היקף.
כמו בתחומים אחרים, החברה האזרחית זיהתה את הצורך בהתערבות. קבוצת פעילים ירושלמים בהובלת המרכז הבין־תרבותי לירושלים התארגנה כדי לנסות ולהפחית את הסיכוי להתפרצות של אלימות ולהידרדרות מהירה שתגרם עקב הפעלה לא שקולה של כיתות הכוננות. זאת באמצעות הכשרות לכיתות הכוננות לטיפול המכוון להרגעת הרוחות במקרים של חשד לאירוע או של התגרות, העברת מידע אמין ומסרים ממתנים לתושבי השכונות המודאגים, ורתימת שיתוף הפעולה של גורמי השיטור המקומיים והקהילתיים.
הדרה
התפוררות תהליך אוסלו וביתר שאת האינתיפאדה השנייה הביאו לתהליך הדרגתי של הקשחת הגבולות ־ המשפטיים והפיזיים – בין ירושלים לבין הגדה המערבית. ההפרדה המשפטית בין הפלסטינים תושבי ירושלים ובין הפלסטינים תושבי הגדה, הלכה והקשיחה הן על ידי הפעלת מדיניות מחמירה של שלילת מעמד התושבות, והן באמצעות חיסול כל אפשרות לפעילות פוליטית פלסטינית בתוך ירושלים או לפיתוח מנהיגות מקומית. באמצע שנות ה־2000 נבנתה חומה פיזית בלב המרקם הבנוי של ירושלים המזרחית, וצמצמה מאד את אפשרות הכניסה של פלסטינים לירושלים. תוואי המכשול איננו חופף לגבולה המוניציפאלי של העיר, והותיר בשכונות חוץ הגדר כ־120 אלף פלסטינים תושבי ירושלים, המהווים קרוב לשליש מהתושבים הפלסטינים של העיר.
עם פרוץ העימות הנוכחי נסגרו באופן מידי ומוחלט כל המעברים המחברים את תושבי השכונות שמעבר לחומה למרכזי הפעילות שלהם בתוך העיר – עבודה, לימודים, שירותי רפואה, ושירותים חיוניים אחרים. במשך כשבועיים נותרו המחסומים סגורים כמעט לחלוטין, כך שנוצר מחסור משמעותי במזון בתרופות ובכסף מזומן, מחסור שהוסיף על המצוקה הקיימת ממילא. לאחר מכן החלו להיפתח המחסומים לסירוגין, באופן חלקי ושרירותי, וללא כל הודעה מסודרת לתושבים. התנהלות זו יוצרת פקקים ארוכים ומחייבת המתנה של שעות במחסומים, באופן שמקשה על התושבים להגיע למקומות עבודתם. נוסף על כך, חוסר הדיווח לציבור על שעות פתיחה וסגירת המחסומים פוגע ביכולת של עובדים לתבוע את שכרם בגין ימי עבודה שלא הצליחו להגיע אליהם, וחושף אותם לסכנת פיטורין. גם לאחר פתיחה חלקית של המחסומים הסתבר כי בכמה מהשכונות הסובבות את ירושלים, כגון באל־עזרייה ובג'בע, הוצבו שערים המונעים מהתושבים הפלסטינים להגיע למחסומים בשעות שבהן עוברים שם תושבי ההתנחלויות הסמוכות. כל הצעדים האלו מייצרים משטר תנועה הפוגע קשות בזכותם של תושבי ירושלים הפלסטינים להתפרנס בכבוד, לקבל שירותי חינוך ובריאות, ומגביל את חופש התנועה שלהם, ללא הצדקה ספציפית. במילים אחרות, מהלכים אלו מהווים סוג של ענישה קולקטיבית כלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים.
גם בתוך גבולות הגדר פלסטינים מתקשים לנוע בחופשיות מאז ה־7 באוקטובר. בשבוע השני למלחמה הציבה המשטרה בטונדות לצד הכניסות לשכונות השונות בעיר, כמעיין רמז לכוונתה להטיל עליהן סגר נקודתי. בחלק מהשכונות אכן הוקמו מחסומים זמניים. כך, למשל, בעיר העתיקה במשך כשלושה שבועות הוגבלה כניסתם של פלסטינים לתושבי העיר העתיקה בלבד, וכוחות משטרה מתעמרים בתושבים המעטים החולפים ברחובות. פרקטיקות אלו לא רק משבשות את יכולת התנועה, אלא גם משמשות להטלת פחד על התושבים, שבגללו רבים מדווחים כי הם נמנעים מלצאת את ביתם. ואכן, בחודש האחרון תועדו עשרות מקרים של אלימות משטרית בעיר, המעידים כי פחד זה איננו מופרך. לכך מתווסף גם צמצום חופש הביטוי בעקבות מדיניות הרדיפה וההשתקה המכוונת כלפי כלל הפלסטינים בישראל, אך מופנמת במיוחד בקרב הפלסטינים תושבי ירושלים, שאינם מעיזים להתבטא מתוך חשש לאלימות שתופעל נגדם ולאיבוד מעמדם הרעוע ממילא בעיר.
הכלה מוגבלת
מגמת ההכלה המוגבלת ניכרת במיוחד בשילוב הולך וגובר של עובדים פלסטינים בענפי תעסוקה שונים במערב העיר. כ־40% מהעובדים הפלסטינים בירושלים עובדים במערב העיר, בעיקר במקצועות הרפואה והסיעוד, במסחר, בבנייה ותעשייה, ובשירותים בלתי מקצועיים. נוסף על כך, כ־45% מהנשים העובדות מועסקות בתחום החינוך. רבים מעובדים ועובדות אלו מתקשים לחזור לעבודה, הן משום שהם מפחדים מאלימות כלפיהם, והן בגלל דרישת מעסיקים ולקוחות במקומות שונים שלא להעסיק עובדים ועובדות פלסטינים, תופעה הבולטת בפרט במוסדות החינוך. לפי נתוני מרכז ההשמה "ריאן" הפועל במזרח העיר, מספר הפניות של מחפשי עבודה שהתקבלו בחודש אוקטובר היה גבוה פי שבעה ממספרן בחודש ממוצע, נתון הנובע ככל הנראה מפיטורין נרחבים.
נהגי האוטובוסים בעיר, שרובם המכריע הם פלסטינים, הינם אוכלוסייה פגיעה במיוחד כיוון שהם חשופים לאלימות ישירה של נוסעים, פיזית ומילולית, כאשר הם נמצאים לבדם בנסיעה. בשבוע הראשון למלחמה רבים מנהגי האוטובוס הפלסטינים בחרו שלא להגיע לעבודה מתוך פחד מגילויי שנאה ונקמה. משחזרו לעבוד נוכחו לגלות כי חברות האוטובוסים הפחיתו באופן משמעותי את תדירות הנסיעות ומגוון המסלולים בקווי האוטובוס במזרח העיר, כך שגם נהגים המעוניינים להגיע לעבודה מוצאים עצמם לעיתים ללא תעסוקה מספקת. יתרה מכך, תושבים פלסטינים רבים, ובפרט נשים, התלויים בתחבורה הציבורית לצורך הגעה למקומות עבודתם נפגעים אף הם ממדיניות זו, המקשה עליהם להגיע לעבודה.
בתגובה לגילויי האלימות יזם ראש עיריית ירושלים משה ליאון מכתב שהוציאו יחד הרבנים הראשיים, רבני ירושלים ורבנים בכירים נוספים אשר קורא לתושבי העיר להימנע מנקיטת אלימות כלפי עובדים פלסטינים. המכתב מתריע לא רק על הפגם המוסרי שבדבר, אלא גם על הנזק הבטחוני בפגיעות כאלה. המכתב מהווה אם כן ניסיון של ראש העיר ושל שותפיו למנוע התפרצות של אלימות כוללת בעיר.
בתי החולים מהווים אף הם מוקד תעסוקתי משמעותי לתושבי מזרח העיר. שיעורם של העובדים הפלסטינים בבתי החולים במערב העיר נע בין 20% ל־40%, והם מהווים חלק חשוב מכח העבודה, במיוחד נוכח גיוס המילואים הנרחב. מדיווחים של בתי החולים השונים עולה כי כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה מרבית העובדים הפלסטינים שבו לעבודה, אולם יש מתחים רבים בקרב הצוותים המעורבים, ובין הצוות לבין מטופלים. יחד עם זאת, ניכר כי גם כאן נעשו מאמצים מודעים ליצור סביבת עבודה מכילה, להתמודד עם הקשיים הרגשיים והנפשיים שעלו, להציב גבולות ברורים לשיח, ולמנוע אלימות כלפי עובדים.
מרחב נוסף שהפך למעורב בשנים האחרונות הוא המרחב האקדמי בעיר, הכולל את האוניברסיטה העברית ומספר מכללות הפועלות בעיר, כגון האקדמיה לאמנות בצלאל, מכללת עזריאלי להנדסה, מכללת הדסה, מכללת דוד ילין לחינוך ועוד. אף שהלימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה טרם חודשו, המתחים והחששות מפני המפגשים שמזמנת החזרה ללימודים בשיאם. הרדיפה המתרחשת ברשתות החברתיות אחר סטודנטים ומרצים שהתבטאויותיהם נתפשות כחורגות מהקונצנזוס הישראלי מלבה את החרדה בקרב הסטודנטים הפלסטינים, ומגבירה את המתח לקראת החזרה לקמפוסים.
סיכום ביניים
השקט היחסי הנשמר בעיר מאז פרוץ המשבר הנוכחי מכסה על מתיחות רבה הרוחשת מתחת לפני השטח. מדיניות היד הקשה שנוקטת המשטרה מלבה את הפחד והמירמור בציבור הפלסטיני, מחזקת את הזיהוי של כל סממן פלסטיני כאיום אוטומטי על הציבור הישראלי, ומסכנת את מרקם החיים המשותף השברירי ממילא. ההכבדה על יכולת התנועה וצמצום מקורות הפרנסה כבר נותנים את אותותיהם: אנשים רבים מתקשים לקנות מזון, תרופות ומוצרי בסיס אחרים, דבר המחריף את המצוקה והעוני הנפוצים גם בימים כתיקונם; התנועה ברחובות דלילה, ועסקים ממעיטים להיפתח; קבלת טיפול רפואי הפכה למשימה קשה יותר מתמיד; והנוכחות המוגברת של שוטרים ולוחמי משמר הגבול אולי מספקת תחושת ביטחון לחלק מתושבי העיר הישראלים, אך מטילה אימה על תושביה הפלסטינים. כל אלו הופכים את חיי היום־יום בעיר רווית הפחד, על מימדי ההפרדה והחלקים הבלתי נפרדים שבה, למורכבים ומייאשים יותר מתמיד. אולם גם בעת הזו, ואולי דווקא עכשיו, חשוב לזכור כי ביום שאחרי המלחמה עדיין נחיה בירושלים יחד, ישראלים ופלסטינים.
ד"ר מיכל ברייאר, עמיתת פוסט־דוקטורט, מרכז מינרבה לזכויות אדם וראש תחום תכנון בקליניקה האורבנית, באוניברסיטה העברית בירושלים.