חופש הביטוי כזכות חיובית
"רקדו כאילו איש אינו מסתכל, שירו כאילו איש אינו מקשיב" אומר הביטוי המפורסם המיוחס למארק טווין. יש בו מילה אחת שלא זוכה לתשומת לב רבה: "כאילו". אבל מה אם באמת איש אינו מסתכל ואינו מקשיב? האם זה משנה? למרות שקשה לתת תשובה גורפת לשאלה זו, נראה שבמקרים רבים זה משנה. ולא רק כשאנחנו רוקדים או שרים, אלא בכל מקרה בו אנחנו מבטאים את עצמנו, זה משנה אם מישהו מקשיב או מסתכל. ללא ספק, הביטוי מקבל משמעות מיוחדת כשיש לו קהל.
היכולת להעביר את המסר לאחרים לעיתים קרובות מהווה אספקט חשוב ביותר של חופש הביטוי. ללא אפשרות זו, הביטוי יכול להיות חסר ערך. האם ניתן לדבר על הזכות להעביר מסרים לקהל הרחב? על חופש הביטוי כזכות חיובית ולא כחירות בלבד? כיום מדובר בפריווילגיה השמורה למעטים – פוליטיקאים, אמנים מפורסמים, וכמובן לחברות מסחריות המשתמשות בכל במה אפשרית כדי לשכנע אותנו לצרוך את מוצריהן. לכל שאר האנשים ישנן אמנם הזדמנויות להתבטא באופן פומבי, אך רק כחלק מקבוצה. למשל, הפגנות מתארגנות סביב דעות ורעיונות משותפים. גם ביטוי ברשתות חברתיות הוא מעין ביטוי קבוצתי: האלגוריתמים המתוחכמים של מדיום זה נועלים אותנו בבועות עם אנשים בעלי השקפות ואינטרסים דומים. במילים אחרות, אין כיום אפשרות אמיתית לאינדיבידואלים בחברה דמוקרטית להתבטא באופן שקהל רחב ומגוון יראה וישמע אותם.
העיר כבמה
האם אנשים בכלל מעוניינים לשיר ולרקוד כשכולם מקשיבים ומסתכלים? האם יש לפרטים עניין כלשהו להתבטא באופן שיגיע לקהל הרחב? אפשר להניח שעניין כזה קיים לפחות אצל חלק מהאנשים – יעידו על כך גרפיטי וביטויים ויזואליים לא פורמליים אחרים בנוף העירוני. אכן, המרחב העירוני, המרחב המשותף לכל התושבים, על סוגיהם השונים – הוא במה אידיאלית לביטוי המכוון לקהל הרחב.
אז למה שלא נצייר ונכתוב כולנו על קירות ונהפוך את הנוף העירוני לפלטפורמה אחת גדולה לביטויים אישיים? אודה שהרעיון קוסם לי מאוד לי ולשותף שלי לחלום, הצלם הברלינאי טים שנטגוקה. בדמיון שלנו עיר כזאת נראית מקסים, עם המון ציורים, מחשבות מעניינות, סיפורים אישיים מרגשים ואיחולים טובים. אודה גם שקשה לדעת איך היא תיראה בפועל, כי אין ואף פעם לא הייתה עיר מעין זו. כיום כל המשטחים העירוניים שהיו יכולים להוות פלטפורמה לביטוי ויזואלי מהווים קניין פרטי או ציבורי, כך שלא ניתן להשתמש בהם ללא רשות בעליהם. יתר על כן, תקנות עירוניות קובעות איך משטחים כאלה צריכים להיראות, כך שאפילו הבעלים לא יכולים לצייר ולכתוב על הקירות החיצוניים של בתיהם.
זמן רב חיפשנו דרך לערוך ניסוי שיבחן את הרעיון לתת לאנשים אפשרות להוסיף ביטויים ויזואליים לבחירתם לנוף העירוני. נתקלנו בלא מעט סקפטיות – "אתם רוצים שהמרחב העירוני ייראה כמו טוויטר?" – אבל המשכנו לחפש. לפני כשנתיים התמזל מזלנו וקיבלנו את הסכמתה של חברת הפרסום WALL GmbH להעמיד לרשות הניסוי – הראשון מסוגו – 1500 מקומות על שלטי חוצות גדולים (118X175 ס"מ) ברחובות ברלין.
קראנו לפרויקט שלנו Du bist am Zug – "עכשיו תורך", הקמנו אתר אינטרנט, והזמנו את תושבי ברלין להגיש תמונות או טקסטים שברצונם להציג על פוסטרים במרחב העירוני. לא הגדרנו נושאים ולא קריטריונים כלשהם, חוץ מאלה הקיימים בחוק ובתקנות החלות על שטחי הפרסום. כל ביטוי התקבל בברכה ולכולם היה אותו סיכוי לקבל מקום על שלט. אילו היינו מקבלים יותר ביטויים מהמקומות שעמדו לרשותנו, היינו מגרילים את המקומות בין המשתתפים.
בשלב הזה חשבנו שיש יתרונות לפורמט הפוסטרים על פני הרעיון שכל אחד יוכל לצייר על קירות העיר. היתרון הגדול ביותר הוא הנגישות: לא כל אחד ירסס כתובות על קירות, גם אם הדבר יהיה מותר. אך כמעט כל אחד יהיה מוכן להקליד טקסט או להעלות תמונה. יתרון נוסף הוא היכולת לבדוק את התוכן לפני שהוא מוצג לקהל הרחב וכך לוודא שאין תוכן לא חוקי. לבסוף, יש משהו עוצמתי בביטוי שמוצג על פוסטר ומוגן בתוך התיבה שלו מפני מחיקה, הוספה ושינוי – פרקטיקה תכופה בתחום הגרפיטי.
אתם כמובן סקרנים מאוד לדעת אילו תכנים תושבי ברלין רצו לפרסם על שלטי חוצות בעירם. נדמה כי מילת המפתח כאן היא מגוון: קיבלנו ציורים, סיפורים אישיים, שירים, ציטוטים, צילומים יפים, קולג'ים, ביטויים פוליטיים – בעיקר בעד שלום ונגד הפליה מסוגים שונים – ציורי ילדים, עצות, מחמאות ואיחולים. כשני שליש מהביטויים הראו את הצד היצירתי של המשתתפים, ביניהם צילומים בהם רואים את המשתתפים שרים ורוקדים. לצערנו, מגבלות הפורמט לא אפשרו לשמוע את השירה ולראות את התנועה.
מה שלא קיבלנו הם ביטויי שנאה או ביטויים בעייתיים אחרים, מהם כה חששו מי ששמעו על הניסוי שלנו לפני שהוא נערך. התברר שפוסטרים אינם דומים למדיה חברתית. התברר שכשניתנת לאנשים האפשרות להציג ביטוי משלהם על שלט חוצות גדול בעיר, הם נמנעים מהצגת אותם ביטויים בעייתיים ועושים מאמץ להציג משהו יפה, חשוב, עצוב, מעורר מחשבה, מעלה חיוך או מרגש.
כוחו של הביטוי האישי
תוצאות אלה נותנות תקווה. הן מראות כיצד השיח הציבורי יכול להיראות אם תינתן במה לביטוי אישי, במה המאפשרת לביטוי של הפרט להגיע לקהל רחב ומגוון. ייתכן מאוד שנראה פחות פוליטיקה, פחות ביטויים מקטבים ויותר יצירתיות, אמפתיה, מחשבות פילוסופיות, טוב לב ושמחה. אנחנו מאמינים שיש למדיום של ביטוי אישי פוטנציאל לרפא את המשבר אליו נקלעו חברות דמוקרטיות רבות בגלל תופעת הקיטוב החברתי. ההיגיון מאחורי השערה זו הוא פשוט: הקיטוב נגרם על־ידי תפישה המחלקת את החברה לקבוצות יריבות ומעודד מחשבה מהסוג "אנחנו" לעומת "הם". הוא גורם לתפישה פשטנית וסטריאוטיפית של אותם "הם", תפישה שמתרכזת בכמה מאפיינים בודדים המשותפים כביכול לבני אותה הקבוצה היריבה. במילים אחרות, השיח הציבורי הנוכחי מקטב כיוון שהוא מתנהל בקבוצות יריבות – לכן הביטויים מהם הוא מורכב מתרכזים סביב המשותף לבני קבוצה מסוימת והשוני בינה לבין קבוצות אחרות. ביטוי אינדיווידואלי המופנה לקהל הרחב עשוי לשבור את המבנה הנוכחי של השיח הציבורי, כיוון שהוא מאפשר לפרט להתבטא בלי להיות חלק מקבוצה כלשהי ובלי שהביטוי יופנה לקבוצה מסוימת. ביטוי מעין זה נותן לאנשים את האפשרות להציג את עצמם בדרך שלא קשורה להשתייכותם לקבוצה חברתית זו או אחרת: הם יכולים להראות את היצירתיות שלהם, לשתף במחשבות, שאיפות, רצונות וחזיונות ובכך לשבור את המבנה הקבוצתי המקטב של השיח החברתי.
אבל איך עונים על השאלה בה התחלנו? האם אנשים מעוניינים להתבטא באופן שיראו וישמעו אותם? מההיענות הגדולה לקול הקורא שלנו הסקנו שעניין כזה אכן קיים. מעניין לציין, כי קהל המשתתפים היה מאוד מגוון: אנשים מקבוצות גיל שונות (מ־1 עד 74 – הגשות בשם ילדים נעשו על-ידי הוריהם), רקע אתני שונה (המשתתפים באו מ־26 מדינות) ומקצועות ועיסוקים מגוונים (ביניהם רופאות, מורים, סטודנטיות, גמלאים, משוררים, מהנדסים ומובטלים). במילים אחרות, ניתן לומר שהצורך להתבטא באופן שיראו וישמעו הוא צורך כללי ולא ספציפי לקבוצה חברתית כלשהי.
שאלה מעניינת נוספת היא אם הבמה שיצרנו עונה במידה כלשהי על צורך זה. בסקר שערכנו בין משתתפי הפרויקט מצאנו שההשתתפות גרמה לתחושות של נראות ושייכות. רבים ציינו שהפרויקט נתן להם אפשרות להתבטא, שאחרת אף פעם לא הייתה ניתנת. תשובות אלה מצביעות על כך שהמדיום של שלטים עם מסרים אישיים אכן מצליח לתת לאנשים את אותה במה לביטוי אישי שקיווינו ליצור. ההשתתפות גם גרמה להרבה שמחה וגאווה, תוצאה משמחת לכשעצמה.
ההצלחה שכנעה את הספונסורית שלנו להמשיך והיום Du bist am Zug מתנהל בפעם השנייה בברלין, והפעם עם 2000 שלטים. אפשר לראות את העבודות שהוגשו השנה כאן.
עדיין איננו יודעים איך הביטויים האישיים משפיעים על הקהל – אנשים שרואים את הביטויים במרחב הציבורי, ואם ההשערה שלנו לגבי הפוטנציאל של ביטוי אישי למזער את הקיטוב החברתי נכונה. אנחנו מתכננים לבדוק זאת בניסויים העתידיים.
דבר נוסף שאיננו יודעים הוא אם ניסוי מעין זה יניב פירות דומים בערים אחרות, וגם זאת אנחנו מקווים לבדוק בעתיד. בימים אלה היחידה למגוון והיחידה למעורבות חברתית מקיימות, יחד איתי, פרויקט דומה באוניברסיטה העברית. הפרויקט נקרא אני כאן וכשמו הוא שואף להנכיח את מגוון הזהויות המרכיבות את קהילת האוניברסיטה ובכך להראות שלכל אחת ואחד יש כאן מקום. ההשתתפות פתוחה לכולם: סטודנטים, סגל מנהלי ואקדמי, עובדי קבלן, כל מי שנמצא כאן. אני מזמינה בחום את הקוראות והקוראים להגיש ביטויים אישיים – תמונות וטקסטים – לאתר הפרויקט. כאן תוכלו לראות את העבודות שקיבלנו עד עכשיו.
אבל בואו נחזור רגע להתחלה: מה עם מי שמעדיפים־ות לשיר ולרקוד על פני הצגת פוסטר במרחב הציבורי? אכן הפורמט שניסינו עד עכשיו הוא רק אפשרות אחת מני רבות. אפשר לחשוב, למשל, על מכשירים המאפשרים להשאיר הודעה קולית לעוברי אורח על מסך במקום מרכזי עליו יוקרנו סרטונים שאנשים רוצים להראות לכולם, ועל פורמטים שמחברים אנשים, כמו כתיבת סיפור משותף (כל אחד־ת כותב־ת משפט) או יצירת עולם דמיוני משותף בעזרת בינה מלאכותית.
החלום שלי הוא שהאפשרות לשיר כששומעים אותך, לרקוד כשרואים אותך ולהתבטא בכל דרך אחרת מול קהל תוכר כזכות משפטית. כי לכולנו מגיע שיראו וישמעו אותנו.
ד"ר קטיה אסף היא מרצה בפקולטה למשפטים ובפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מתמחה בקניין רוחני, פרסומת וחופש הביטוי, ובשנים האחרונות הרחיבה את תחומי העניין לסמנטיקה עירונית. עם השותף טים שנטגוקה היא חוקרת כיצד המשפט מתייחס לביטויים שונים במרחב העירוני, החל בפסלים ואנדרטאות וכלה בפרסומות וגרפיטי. נוסף על המחקר האקדמי, קטיה וטים מחפשים דרכי ביטוי בסביבה עירונית באופן המגיע לקהל הרחב.