"هذه لغتي ومعجزتي. عصا سحري.
حدائق بابلي ومسلتي, وهويتي الأولى,
ومعدني الصقيل"
מחמוד דרוויש
הנמכת מעמד השפה הערבית בחוק יסוד לא יביא להיעלמותה, אלא להיפך, יחזק את השימוש בה בין דובריה. השפה היא גשר תרבותי, ולא צריך להתייחס אליה כאל איום על עקרונותיה של המדינה.
מתח בין המדינה וקבוצת הרוב מצד אחד לבין קבוצת מיעוט מהצד האחר הינו נפוץ בהרבה מדינות בעולם. מתח זה עולה מדרגה, מתחדד ומתעצם כשמדובר במיעוטים ילידיים (להבדיל ממהגרים). הסיבה לכך היא שמיעוטים לאומיים שואפים בעקביות לשמר את ייחודם ואולי גם את האוטונומיה התרבותית משלהם. מיעוטים כאלה תובעים מהמדינה בדרך כלל זכויות קבוצתיות, בין היתר בתחום השפה, כדי ללכד את הקולקטיב.
השפה הערבית הינה שפת האם של המיעוט הגדול ביותר במדינה, המיעוט הערבי, שמהווה יותר מחמישית מאוכלוסיית המדינה (בנוסף ליהודים יוצאי ארצות ערב, שדוברים אותה כשפה שנייה). מעמדה של הערבית, יחד עם זה של העברית, הוסדר בסימן 82 לדבר המלך במועצתו. סעיף זה הורה על פרסום כל המודעות הרשמיות של רשויות המדינה בשתי השפות, והרשה לכל אדם להשתמש בהן בפנותו למשרדי הממשלה ובתי-המשפט. החקיקה בישראל מתייחסת לשימוש בשפה הערבית בהקשרים נוספים, כגון סעיף 2 ו-9(ב) לתקנות החינוך על כך שבבתי ספר ערביים שפת ההוראה העיקרית תהיה ערבית, סעיף 51(ב) לחוק הרשויות המקומיות שמאפשר הוספת כיתוב לאותיות בשפה הערבית בפתקי ההצבעה, ותקנה 15(א) לתקנות חובת המכרזים שמחייבת משרדי הממשלה לפרסם כל מכרז בערבית לצד העברית.
גם הפסיקה התייחסה לא פעם למעמדה של השפה הערבית ונוכחותה במרחב הציבורי. בג"ץ עדאלה נ' עיריית תל-אביב בעניין השילוט בשפה הערבית הורה על הוספת השפה הערבית לשילוט העירוני במספר ערים מעורבות, אבל בכל זאת הכיר בעדיפות השפה העברית על הערבית.
חוק-יסוד: ישראל- מדינת הלאום של העם היהודי (הידוע בשם "חוק הלאום") עורר זעם ומחאה ציבורית בקרב הציבור הערבי בהרבה עניינים, ביניהם מעמד הערבית במדינה. סעיף השפה בחוק קובע:
4. (א) עברית היא שפת המדינה.
(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.
(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה.
בפרשת חסון נ' הכנסת ("בג"ץ חוק הלאום") בית המשפט העליון דחה את העתירות שהוגשו נגד חוק-היסוד, ודעת הרוב קבעה שהוראות חוק-היסוד לא פוגעות או משנמכות את מעמדה של השפה הערבית.
האם הסעיף משנמך את מעמד השפה הערבית, ומה הכוונה "מעמד מיוחד"?
הפרשנות שאימץ בית המשפט בבג"ץ חוק הלאום, בדעת הרוב על-ידי הנשיאה חיות, קבעה שהוראת החוק משקפת את הקיים והרצוי. קרי, יש היררכיה בין שתי השפות, והבכורה היא לשפה העברית. עם זאת אין בחוק-היסוד פגיעה במעמד הניתן בפועל לשפה הערבית. לדברי הנשיאה חיות, לצד היות השפה העברית שפת המדינה, לשתי השפות, העברית והערבית, מעמד רשמי. פרשנות זו מתיישבת, לגרסתה, עם האופי ההצהרתי של חוק הלאום.
השופט קרא, בדעת מיעוט, סקר את המעמד החלש שניתן בפועל לשפה הערבית ערב חקיקת חוק הלאום, בכך שלא הייתה לה נוכחות חזקה במרחב הציבורי המשותף למרות רשמיותה אז. השופט קרא סבר שהחוק מנמיך את מעמדה של הערבית, ושסעיף שמירת הדינים מחריף את הפגיעה בשפה הערבית מפגיעה בפועל לפגיעה מכוח הדין.
מצד אחד יהיו אלה שיטענו, כעמדת הרוב בבג"ץ חוק הלאום, שהעובדה שהשפה הערבית אינה מתוארת כשפה רשמית בחוק הלאום אינה מעלה או מורידה לעניין מעמדה. מהצד האחר, פרשנות סבירה אחרת היא שחוק היסוד מבטל את סימן 82, וסעיף שמירת הדינים "מקפיא" בפועל את ההישגים שהושגו, הן בחקיקה הן בפסיקה, בחיזוקה של השפה הערבית במרחב הציבורי. יתר על כן, הסעיף שם חץ להוספת הישגים נוספים עליהם. אני תוהה ושואל, למה התעקש המחוקק להכניס סעיף מיוחד לכבוד השפה הערבית, הרי החוק ככותרתו וכמהותו, עוסק רק בזהות היהודית של מדינת ישראל? בחוק יש סעיפים שעוסקים בהתיישבות היהודית, הזכות להגדרה עצמית לעם היהודי, לוח השנה העברי ועוד. אין כל אזכור להתיישבות ערבית, או לזכות להגדרה עצמית לעם הערבי. בחוק אין מילה הקשורה בשורש המילה "ערבים" אלא בסעיף השפה. כלומר, המחוקק נמנע במכוון מלהתייחס לחברה הערבית בחוק הלאום, כדי לא לעגן את מעמדה בצורה חוקתית. אפילו בקשתם הידועה של הערבים-הדרוזים, שביקשו לעגן את מעמדם בחוק-היסוד כאות הוקרה, על תרומתם למדינה, סורבה. נטען שזהו חוק שמתייחס אך ורק לזהות היהודית של מדינת ישראל.
מסקנתי היא שהכוונה בחוק הלאום הייתה לשנמך את מעמדה של השפה הערבית. כמו לשופט קרא, קשה לי להאמין שכוונת המחוקק הייתה לשדרג את מעמד השפה הערבית בחוק הלאום, ששמו מעיד על כוונה ברורה לקבוע בלעדיות לעם היהודי בכל דבר. הדבר מתקשר גם להימנעות מהכנסת המילה שוויון לחוק. המטרה ברורה: לא לפרש את החוק כמתייחס בצורה חיובית לציבור הערבי בארץ. אם כך, איך אפשר להאמין שסעיף השפה נועד לטובת הציבור הערבי, ומעגן את מעמד שפתו הלאומית בחוק? קשה עד בלתי אפשרי. מכל מקום, אינני רואה שהכנסת מילת שוויון לחוק הייתה פותרת את המחלוקת כלפי סעיף זה בפרט, ומקנה לחוק בכלליותו לגיטימיות מלאה.
במהלך עבודתי כמתורגמן לשפה הערבית בבתי המשפט בירושלים, השתתפתי בדיון בפני שופטת ערבייה, שבו נתבע פלסטיני שהיה מעורב בתאונת דרכים ביקש לקבל את תצהירי התובע בשפה הערבית. השופטת השיבה שאין לו זכות לכך כי "השפה הערבית מזמן אינה שפה רשמית במדינת ישראל", ברמיזה שמאז חקיקת חוק הלאום, השפה הערבית לא נהנית מאותו מעמד שהיה לה לפני כן. לכן, אף אם נקבל תיאורטית שחוק הלאום לא משנמך את מעמדה של השפה הערבית, אין ספק שחוק הלאום ייצר ידיעה ציבורית שמעמדה של השפה הערבית השתנה לרעה, אפילו בקרב קהילת השופטים. ניתן לקשר זאת למקרי התפרעות של כמה חברי כנסת, לפני חקיקת חוק הלאום וביתר עוצמה אחריה, מול עמיתיהם הערבים הנואמים מעל דוכן הכנסת בשפה הערבית. לדידי, יש קשר הדוק בין התפרעויות כאלה, לבין נחיתות השפה הערבית, שעוגנה בחוק יסוד.
לפי עמדת בית המשפט העליון, סעיף 82 לדבר המלך עדיין תקף. אבל חוק הלאום נהנה ממעמד חוקתי משוריין, ואילו סעיף 82 הוא רק חוק. העובדה שהערבית עדיין נהנית ממעמד "שפה רשמית" לא מקנה לה כלל הגנה משפטית אוטומטית. נוסף על כך, למרות הקביעה בדבר המלך במועצתו בדבר מעמדן של שתי השפות כרשמיות, כל אחת מהן התפתחה בדרך אחרת, כתוצאה מהדרה ממשלתית עקבית ומדיניות מכוונת מצד מוסדות המדינה נגד השפה הערבית. כשבאת כח הכנסת ניסתה בדיון בבית המשפט לייחס לחוק הלאום "שדרוג" למעמד הערבית, ענה לה השופט קרא "תאמיני לי שהערבים היו מוותרים על השדרוג הזה". בעקבות זאת היא הצהירה שיש פגיעה סמלית בבחירת המחוקק לא לנקוט במונח "רשמי" בהגדרת מעמד השפה. בתגובה לדברי השופט מלצר טענה באת כח הכנסת, שהמחוקק התכוון ליצור פער מבחינה חוקתית בין העברית לערבית.
גם אם מדובר בחוק הצהרתי בלבד, יש ניסיון מצד גורמים פוליטיים לקדם החלטה ממשלתית לגבי יישום מעשי שלו, ברוח ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו לקראת הקמת הממשלה ב-2023. במסגרת החלטה זאת, ובניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, ערכי הציונות כפי שהם באים לידי ביטוי בחוק הלאום יהיו ערכים מנחים ומכריעים בעיצוב המדיניות, החקיקה ופעולות הממשלה, יחידותיה ומוסדותיה. הצעה זו, סותרת האופן שבו קבע בית המשפט שיש לפרש את חוק הלאום כשאישר את חוקתיותו.
מחויבות המדינה למיעוטים מכוח עקרונות המשפט הבין-לאומי
זכויות קבוצתיות של מיעוטים נועדו לסייע לחברי קבוצת המיעוט להגן על עצמם, ולקבוצה לשמר את זהותה ולפתחה. הזכויות מבקשות לחזק את המשותף לחברי קבוצת המיעוט, להבדילה מן הקבוצות שבסביבתה, ובעיקר סביבת הרוב, ולהגן על חבריה מפני היטמעות בה ומפני אובדן שפתה ותרבותה.
סעיף 27 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), שמחייבת את ישראל משנת 1992, קובע שבמדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, לא ישללו מבני אדם המשתייכים למיעוטים אלה את הזכות לקיים את תרבותם, להחזיק בדתם ולשמור על מצוותיה, או להשתמש בלשונם, בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם.
בהערה הפרשנית לסעיף זה קבעה הוועדה לזכויות אדם, המפקחת על יישום האמנה שייתכן שיידרשו צעדים אקטיביים מצד המדינות כדי להגן על זהותו של מיעוט, והן על זכויות חבריו ליהנות ולפתח את תרבותם ושפתם ולקיים את דתם, בקהילה עם שאר חברי הקבוצה. לדברי הוועדה, מטרת סעיף 27 היא לשמור ולפתח את הזהות התרבותית, הדתית והחברתית של מיעוטים.
גם הכרזת האו"ם על זכויותיהם של אנשים המשתייכים למיעוטים לאומיים, אתניים דתיים או לשוניים, משנת 1992 קובעת הגנה על הזהות הלשונית של מיעוטים ומצהירה בסעיף 2(1) על זכות להשתמש בשפתו של המיעוט בפרטיות ובציבור בחופשיות וללא כל סוג של הפליה. בסעיף 4 נקבעת חובתה של המדינה לספק לפרטים השייכים למיעוטים הזדמנויות מספקות כדי ללמוד את שפת אמם או לקבל הוראות בשפתם. טיוטת האמנה בעניין מיעוטים לאומיים ואתניים מציעה זכות לאוטונומיה לשונית. כמו כן היא דורשת את תמיכת המדינה בשימור מאפייני הקבוצה, ביניהם מאפייניה הלשוניים. בנוסף, מוצע בטיוטה כי למיעוטים תהא גישה למימון ולתקציב ציבורי. לצד זה, ישנן אמנות אירופיות המעגנות זכויות מיעוטים. הצ'רטר האירופי בדבר לשונות אזוריות קורא להגנה על זהותו הלשונית של המיעוט ולא מפרט חובות עשה ממשיות. האמנה האירופית לזכויות אדם קובעת איסור אפליה על בסיס מין, גזע, צבע, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מקום לידה או השתייכות למיעוט לאומי. אף שלמסמכים האירופיים אין להם תוקף מחייב כלפי ישראל, ניתן לראות אותם כביטוי לרוח האוניברסלית בדבר זכויות מיעוטים וכאל דין רצוי.
השפה נחשבת כאמצעי בגיבוש זהותו של מיעוט לאומי. יש לה תפקיד מיוחד, אפילו מכריע, בכינון וגיבוש זהות לאומית. תפקיד זה מתעצם כשמדובר במיעוט לאומי, שמנסה לשמר את זהותו, ונלחם כדי ללכד את אנשיו, ומתעמת ברקע עם ניסיונות להעלים, לעוות ולהכפיש את שפתו במרחב הציבורי. השפה מסמלת את זהות דובריה וקובעת גבולות בין דובריה לבין קבוצות אחרות בחברה.
חשוב לזכור, שהשפה הערבית הינה שפתו של מיעוט לאומי ילידי, שלא בא למדינה וכפה את שפתו עליה, והחובה המינימלית של המחוקק אמורה להשתקף בכיבודה מתוך המחויבות של המדינה לאזרחיה בכל גווניהם. המיעוט הערבי לא יסכים לנחיתות בזהותו במולדת שלו, שאחד הביטויים שלה הוא השפה.
לדידי, חוק הלאום, ואפילו המצב ששרר במדינה ערב חקיקת חוק הלאום, אינו תואם את מחויבות המדינה למיעוט הערבי החי בה, לאור עקרונות המשפט הבין-לאומי. שבעים וחמש שנים אחרי קום המדינה, עדיין אין התייחסות שוויונית בכל מה שקשור לשפה הערבית: נוכחותה במרחב הציבורי לקויה, ויש ניסיון ממשלתי עקבי לתרגם באופן לא מקצועי את השם הערבי מהעברית על-ידי תעתיק שמות עבריים לאותיות ערביות באופן שלא תואם את הגייתם, או על-ידי כפיית השם העברי למקום במקום השם הערבי המקורי, בנוסף לצנזורה על שמות הרחובות ביישובים הערביים.
השימוש בערבית עדיין מוגבל בתוך היישובים הערביים כי פעולה מול משרדי הממשלה, בתי המשפט והשירות הציבורי מחייבת שימוש כמעט בלעדי בשפה העברית. הוראת השפה הערבית במערכת החינוך היהודית עדיין מתאפיינת תחת הכותרת "להכיר את האויב" ולא "להכיר את האחר". נוסף על כך, מקומן של השפה והתרבות הערבית נפקד כמעט לחלוטין מהמרחב האקדמי בישראל, והערבית כמעט אינה קיימת כשפת להוראה (אפילו במחלקות ללימודי ערבית), דבר שמסוכן מבחינה חברתית ואקדמית, נוכח חשיבות האקדמיה ליצירת עתיד החברה ולשימור שפתו של העם. השפה אינה רק לשון, היא משקפת תרבות וזהות. וברגע שלדוברי השפה לא יישאר מרחב לדבר בה, לא בשוק העבודה ולא באקדמיה, ייחלש תפקידה, במיוחד עם הימצאות שפה הרוב הדומיננטית. אני תוהה אם זה המצב שאותו נועד סעיף 4(ג) בחוק הלאום להנציח. הדוגמאות האלו מעידות על הצורך בשינוי מדיניות ממשלתית, כדי להגביר ולהבטיח שימוש בשפה הערבית. דוגמאות אלה אינן ברוח הדברים שעומד עליהם סעיף 27 ל-ICCPR.
סיכום
זרמים קיצוניים מנסים תמיד להתריע מפני נוכחות שפת מיעוט במרחב הציבורי, וכאילו מדובר באיום על זהות המדינה. כתוצאה מכך, ערבים רבים במדינה שותקים או מדברים בעברית כשהם נמצאים ברכבת או באוטובוס בעיר יהודית. לדידי, אחד מתפקידי השפה הוא להיות אמצעי לגישור בסכסוכים, ולא להיתפס כמו איום אסטרטגי וקיומי על הזהות הלאומית למדינה. מי שמאמין בזהותו ובטוח משפתו אמור להיות פתוח לשמוע את האחר, כי מקום שיש בו יותר מתרבות אחת עדיף ועשיר יותר ממקום שיש בו רק תרבות אחת. יפים הם דבריו של הקוראן לענייננו: "גם זה אות: הוא ברא את השמיים ואת הארץ, ויפריד את לשונותיכם ואת מראי פניכם; גם זה אות למתבוננים" (סורה 30, פסוק 22).
