check
מרחק הקלפיות מהכפרים הבלתי-מוכרים בנגב: פגיעה בזכות ההצבעה לתושבים | שיח.זכויות@מינרבה

מרחק הקלפיות מהכפרים הבלתי-מוכרים בנגב: פגיעה בזכות ההצבעה לתושבים

צילום: stephanie_groma

לא סביר להצטרך לנסוע ביום הבחירות ממקום המגורים לקלפי עשרות קילומטרים כדי לממש את הזכות לבחור. אי-מתן פתרונות הולמים לסוגיית מרחק הקלפיות, מחריף את הפגיעה בזכות יסוד זו, ומדיר חלק מהאוכלוסייה הערבית מהצבעה, דבר שמשליך על הייצוג הערבי בכנסת.

 

 צילום: stephanie_groma

 

כל אחד מאתנו קם ביום הבחירות לכנסת, לקלפי שרשום בו, בבית-הספר, המתנ"ס או כל מבנה ציבורי אחר ביישובו, שנמצא במרחק נגיעה ממנו, בדרך כלל כמה מאות מטרים, בוחר בפתק ומשלשל אותו בקלפי. כל התהליך הזה לוקח מספר דקות ספורות, במידה ואין תורים. מסתבר שלא כל אזרחי המדינה נהנים מזכות זו באותה מידה. עשרות אלפים מאזרחי המדינה, שמתגוררים בכפרים הערבים-הבדואים בנגב נאלצים לנסוע עשרות קילומטרים כדי להגיע לקלפי ביישוב אחר, כי המדינה מסרבת להציב קלפיות ביישובים שלהם

רקע: הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב

האוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב מונה כ-280,000 נפשות, מתוכם כ-30% (בין 80,000-100,000) מתגוררים ב-35 כפרים שאינם מוכרים על ידי המדינה. חלק מהכפרים הוקם לפני קום המדינה, החלק האחר הם יישובים שהועברו על ידי המדינה אחרי שפונו ממקום מגוריהם בזמן הממשל הצבאי. גם מצב היישובים הבדואים המוכרים אינו טוב. כולם מדורגים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי (אשכול 1), והם סובלים ממספר רב של סוגיות עקב הזנחה ממשלתית עקבית, כגון אבטלה, אחוז נשירה גבוה מבתי-ספר ובניה בלתי מוסדרת. מבחינת דיני התכנון  והבניה, אי-הכרת המדינה בכפרים אלה משמעותה שהמדינה מעולם לא ערכה עבורם תכנון ולא השקיעה מספיק מאמצים בפיתוחם  (וליתר דיוק, לא מוכנה לפתח אותם) מבחינת בנייה, תשתיות (לרבות חשמל ומים), מערכות בריאות וחינוך. לכן, כל מה שקיים בכפרים איננו חוקי ואין סיכוי שיהיה חוקי, כי יישובים אלה, נטולי הכרה מוניציפלית ואין היתרי בנייה בהם. עניין הדיור בהם לא מוסדר מול רשויות המדינה, וסכנת הריסה תמיד מרחפת מעל בתי כפרים אלה. בפוסט זה אתמקד בסוגיה אחת מהסוגיות שסובלים מהן התושבים הערבים-הבדואים בנגב, שעולה לכותרות בכל מערכת בחירות ארצית (ויש הרבה): המרחק הלא-סביר בין קלפיות ההצבעה לבין היישובים הלא-מוכרים.

הזכות לבחור

הזכות לבחור לכנסת הינה זכות יסוד חוקתית המעוגנת בסעיף 5 לחוק-יסוד: הכנסת, שמקנה זכות זו לכל אזרח ישראלי בן 18 ומעלה. בפועל מימושה של זכות זו נמנע מעשרות אלפי ערבים-בדואים תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, וזאת כתוצאה ממדיניות מתמשכת אשר מאפשרת להם לממש את זכותם רק בקלפיות המרוחקות 5–65 ק"מ ממקום מגוריהם. מצב זה, לצד היעדר שירותי תחבורה ציבורית נאותים באזור הכפרים והיעדר מוחלט של תחבורה ציבורית בתוכם (כתוצאה מאי-הכרה בהם), ומרחק משמעותי בין הבתים בכפרים לתחבורה ציבורית, במידה ותימצא בעורקים הראשיים, מקשה על מימוש הזכות לבחור. בנוסף, אי-אחזקת רכבים פרטיים עקב  המצב הכלכלי הקשה שסובלים ממנו התושבים שם, גורם לכך שרבים מקרב תושבי הכפרים אינם מממשים את זכותם להצביע בבחירות לכנסת.

שיעורי ההצבעה בקרב תושבי הכפרים הוא הנמוך ביותר בקרב כל הסקטורים בישראל, למשל: בבחירות לכנסת ה-24 מימשו את זכותם לבחור רק 32% מבעלי זכות הבחירה בקלפיות בכפרים הבלתי-מוכרים לעומת 46% בישובים הבדואים המוכרים בנגב, 44.6% מכלל בעלי זכות הבחירה הערביים בארץ ו-67.5% מכלל בעלי זכות הבחירה בישראל.

המצב בעבר לעומת המצב היום

עד אמצע שנות השמונים, תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים הצביעו בכפריהם. אך לאחר מכן, הפסיקה המדינה להציב קלפיות בכפרים אלה, במהלך שנועד לעודד את הבדואים לנטוש את כפריהם ולעבור ליישובים מוכרים שהקימה עבורם במסגרת תכנית לריכוז הערבים-הבדואים ביישובי קבע מוסדרים. כך, תושבי הכפר ואדי א־נעם הצביעו בכפרם מאז קום המדינה. עם הקמת היישוב שגב שלום ב-1985, הם התבקשו לעבור אליו. הם סירבו לעשות זאת . לאחר מכן נודע להם שמעכשיו יוכלו להצביע רק בשגב שלום. כיום יש 7,000 בעלי זכות בחירה בוואדי א־נעם, והמדינה מתמידה בסירובה לאפשר הצבעה בכפר עצמו.

אין ספק שיש קשר בין אי-הצבת קלפיות בכפרים הבלתי-מוכרים לבין ניסיונותיה של הממשלה להאיץ את קצב ההגירה של הערבים-הבדואים מהכפרים הבלתי-מוכרים ליישובים המוכרים. בשל כך, חותרים השלטונות להציב את הכפרים הבלתי-מוכרים בשוליים של החברה הבדואית (שממילא נמצאת על השוליים של החברה הערבית) על ידי הבלטת איכות החיים בכפרים המוכרים, בזכות השירותים המשופרים ותנאי המגורים הטובים בהן (לרבות הזכות הבסיסית והינה הזכות לבחור).

היום, המדינה מחלקת את הקלפיות בהם נדרשים תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים להצביע בהם על-פי השתייכותם השבטית. כל שבט משויך לקלפי בכפר מוכר, בלי להתחשב במרחק בין הקלפי ליישוב המגורים. מצב זה מוביל לכאוס. למרות שיש קלפי סמוך למקום המגורים של תושב אחד הכפרים, הוא נדרש להגיע לקלפי הממוקמת במרחק שבין 5 ל-65 ק"מ ממקום מגוריו, בהתבסס על שיוכו השבטי בגלל שבתעודת הזהות שלו מצוין שם השבט ולא המען (ויש לזכור שבין התושבים יש חולים וקשישים). למשל, תושבי הכפר אל-פורעה, הסמוך לערד, נחלקים לשלושה שבטים: שבט ג'ובעה מצביעים בבית-ספר שסמוך לכפר, חברי שבט אבו-רביעה מצביעים בכסיפה (מרחק של 10 ק"מ) והקלפי של שבט אבו-ג'ויעד נמצא בערערה בנגב (מרחק של 30 ק"מ).

בעתירות שהוגשו לוועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-25, סורבה בקשת התושבים להציב קלפיות בכפרים הבלתי-מוכרים. המדינה טוענת שלתושבי הפזורה הבדואים אין מען ספציפי, ומענם הרשום והרשמי מול רשויות המדינה הוא שם השבט. הבעיה היא שמען משותף זה לאלפי מצביעים יכול להשתרע על עשרות קמ"ר. ועדת הבחירות המרכזית אמרה שהיא ערה לקשיים המעשיים הניצבים בפני תושבי הפזורה הבדואית, אשר מענם רשום כמען שבטי, והדגישה שהיא פועלת כל העת על מנת לאפשר נגישות להצבעה לכל בעלי זכות הבחירה, מכל המגזרים. אך בסופו של דבר היא דחתה את העתירות. אינני רואה איך מילים אלו באים לידי ביטוי במעשים.

ועדת הבחירות דחתה את העתירות בטענה שאין לאף גוף רשמי במדינת ישראל נתונים מדויקים רשמיים על מקום מגוריהם המדויק של התושבים בתוך גבולות המען השבטי, לדברי הוועדה, בהיעדר מען מדויק (למעט ציון השבט) לא ניתן "לחתוך" את פנקס הבוחרים לפי הערכה משוערת של מקום מגורים שאינה מגובה בנתון רשמי על מקום מגורים מדויק. ולכן אין באפשרות הוועדה המרכזית לבחירות לקבוע מספר מיקומים לקלפיות בתוך תחומי המען השבטי, ו"לפזר" אקראית את תושבי אותו מען במיקומים שונים.

אי-נגישות הקלפיות- פגיעה בזכות לבחור?

ועדת הבחירות הסתמכה בהכרעתה בעתירות על סעיף 7 לחוק הבחירות לכנסת שקובע את עקרון "הריתוק לקלפי", לפיו בוחר רשאי להצביע רק בקלפי אשר רשימת הבוחרים הקשורה אליה כוללת את שמו (למעט במקרים חריגים המנויים בחוק). הוועדה הסתמכה גם על סעיף 26 לחוק, שקובע שלכל מועד בחירות יוכן פנקס בוחרים, שיכלול כל אדם בגיר שביום שליפת הפנקס היה אזרח ישראלי והיה רשום, הוא ומענו, במרשם האוכלוסין כתושב.

לעומת זאת, סעיף 68(א) לחוק קובע שמקום הקלפי ייקבע, ככל האפשר, תוך מגמה להקטין את המרחק בין הקלפי לבין מקום המגורים של הזכאים לבחור בה. המרחק הסביר לקלפי הוזכר גם בסעיף 70(א) לחוק דיבר על "אזור הקלפי הקרוב ביותר ושהמרחק אליו סביר בעיניהם". האמנם הדרישה שתושבי כפר אל-בגאר יסעו 65 ק"מ לשגב שלום כדי להצביע היא סבירה? האם מרחק 60 ק"מ בין כפר עבדה לשגב שלום נחשב למרחק סביר?  צריך לזכור שהמדינה לא חוסכת מאמצים בהבטחת זכות הבחירה לקבוצות אוכלוסייה שאינן יכולות להצביע בקלות במקומות מגוריהן (לרבות חיילים, בעלי מוגבלויות ועוד).

סעיף 12 לחוק קובע שאזור קלפי יהא שטח רצוף,  אולם אם בישוב פלוני או בחלק ממנו אי אפשר לתחום אזורי קלפי לפי סימון של שטח (כמו במקרה של הכפרים הבלתי-מוכרים), רשאית הוועדה המרכזית, לקבוע שתושבי הישוב או תושבי אותו חלק, ייחשבו אזור קלפי או אזורי קלפי. הסעיף גם מתיר לוועדה המרכזית לקבוע לבוחרים הרשומים במרשם האוכלוסין כתושבי ישוב פלוני, שמענם באותו ישוב אינו רשום, אזורי קלפי מיוחדים בתחום הישוב. הוועדה רשאית לצרף אזור קלפי מיוחד כאמור לאזור קלפי אחר באותו יישוב. אף על פי כן, וועדת הבחירות מסרבת להתייחס לכפרים הבלתי-מוכרים לאור מה שקבע החוק, למרות ההסמכה הברורה בחוק.  

הזכות לבחור ומחויבות המדינה במשפט הבינלאומי

סעיף 25 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), שמחייבת את ישראל משנת 1992, קובע שלכל אזרח יהיו הזכות לבחור ולהיבחר, ללא הפליה מטעמי גזע, לשון, דעה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, וללא הגבלות בלתי־ סבירות, תוך מתן זכות בחירה כללית ושווה.

בהערה הפרשנית לסעיף זה קבעה הוועדה לזכויות אדם, המפקחת על יישום האמנה, שמדינות חייבות לנקוט באמצעים יעילים כדי להבטיח שכל הזכאים להצביע יוכלו לממש את זכותם. מקום בו נדרש רישום בוחרים, יש להקל עליו ואין להטיל מכשולים לרישום כזה. אם חלות דרישות מגורים לרישום, עליהן להיות סבירות. כמו כן, הוועדה קבעה שיש חובה על המדינות לכלול בדיווחים שלהם תיאור לגורמים ולמכשולים שמפריעים לאזרחים במימוש הזכות שלהם לבחור.

כמתואר לעיל, אנו רואים שהמדינה מתנערת מחובתה על פי המשפט הבינלאומי, שלא נוקטת באמצעים יעילים שייקלו על האזרחים במימוש זכותם להצביע, ומסרבת להציב קלפיות ביישוביהם.

מרחק הקלפיות כאמצעי להדרת האוכלוסייה הערבית מהצבעה

בעבר הופעלו (ועדיין מופעלים) אמצעים רבים כדי להדיר את האוכלוסייה הערבית מהצבעה בבחירות לכנסת. הדרה זו באה כצעד לפגיעה בייצוג הערבי בכנסת. רוב האוכלוסייה הערבית בוחרת במפלגות הערביות, והדבר הזה משתקף מהנתונים בשני העשורים האחרונים. הגרף מראה שבין השנים 1999-2022 ישנן ירידה ניכרת באחוז ההצבעה למפלגות היהודיות. לדוגמה: בארבע מערכות הבחירות האחרונות, שיעור ההצבעה למפלגות הערביות בקרב האזרחים הערבים נע בין 81% ל-86%. בבחירות לכנסת ה-24, 90.4% מתושבי הנגב הערבים הצביעו למפלגות הערביות. נתונים אלה מהווים אינדיקציה למפלגות שעמן מזוהה אזור זה, ולמפלגות שנפגעות מדילול אחוז ההצבעה באזור.

 האמצעים להדרת הציבור הערבי מהצבעה נעים בין פסילת רשימות ערביות מלהתמודד לבחירות, העלאת אחוז החסימה והצבת מצלמות בקלפיות ביישובים הערביים. הרחקת הקלפיות מהיישובים הבלתי-מוכרים בנגב, שאוכלוסייתם מגיעה ל-100,000 תושבים, הוא עוד צעד לפגיעה בייצוג הערבי בכנסת (בכוונה או בלי כוונה).

אחרי מאבק מתמשך, החליטה ועדת הבחירות המרכזית לבחירות לכנסת ה-24,  לממן הסעות לקלפיות בכפרים הבלתי-מוכרים. אני חושב שמימון ההסעות הינו דבר מבורך, וצעד בכיוון הנכון, שמצמצם את הפגיעה הבלתי-מידתית בזכות לבחור. אך פתרון זה נשאר בגדר פתרון חלקי לסוגיה. הפתרון המתאים בעת הנוכחית הוא הצבת קלפיות במבני ציבור הקרובים ביותר למקום מגוריהם, אם כי הפתרון הכללי והמקיף יהיה בהכרה בכל היישובים הערבים-הבדואים בנגב, כטיפול בשורש הבעיה.

סיכום

סוגיית הצבת קלפיות בכפרים הבלתי-מוכרים נחשבת לאחד המחדלים השלטוניים והציבוריים שמלווים את המדינה מזה עשרות שנים. לא מתקבל על הדעת שעד היום ניצבים בפני האוכלוסייה המוחלשת ביותר במדינה קשיים כאלה, ואותה סוגיה של הצבת קלפיות ביישובים אלה מלווה אותנו פעם אחר פעם בכל מערכת בחירות. יתרה מזאת, לא מופעלים מצד רשויות המדינה שום אמצעים להתמודדות עם החסמים העומדים בפני מימוש הזכות הבסיסית והאלמנטרית של האזרחים הערבים-הבדואים בנגב. כמו כן, לא מתקבלת על הדעת דחיית העתירות על ידי ועדת הבחירות המרכזית מתוך תירוצים שאין נתונים מדויקים לגבי מקום מגוריהם של תושבי הכפרים. הדבר פוגע ביכולתם של עשרות אלפי בעלי זכות בחירה לממשה, לבחור את נציגיהם ובכך לנסות לקדם מדיניות המבטאת את צרכיהם האקוטיים של התושבים. החברה הערבית-הבדואית בכלל והבדואים בכפרים הבלתי-מוכרים בפרט סובלים לא רק מבעיות רבות בתחומי תכנון ובנייה, חינוך, כלכלה, ומצבם קשה ברמות בהשוואה לחברה היהודית ובהשוואה לממוצע הכללי בחברה הערבית, אלא שאף אין להם את האמצעים הפורמאליים הבסיסיים הנדרשים בדמוקרטיה כדי לנסות לשנות את מצבם לטובה.

hasan_01.jpg

 

חסן אסדי הוא חבר במערכת הבלוג תשפ"ג

 

hasan.asadi@mail.huji.ac.il