הזקנים הערבים בישראל, בין הפטיש לסדן: תמורות, אתגרים, זכויות ומבט לעתיד

image.jpg

הזקנים הערבים בין הפטיש לסדן

 

 

אוכלוסיית מדינת ישראל מונה כיום כ־9.7 מיליון אנשים, וכ־ 2מיליון מהם אזרחים ערבים. כלומר, אוכלוסייה הערבית בישראל מהווה כ־21% מכולל האוכלוסייה במדינה.  היא מורכבת מכמה קבוצות תת־אוכלוסייה, בעיקר מוסלמים (83%) והשאר נוצרים (9%) ודרוזים (8%). מרבית האוכלוסייה הערבית בישראל מתגוררת בקהילות ערביות, ייחודיות לעצמן, באזורים שונים ברחבי הארץ. כמחצית מאזרחי ישראל הערבים מתגוררים בצפון המדינה, והיתר בערים המעורבות, באזור המשולש (ואדי ערה) ובפזורה הבדואית בדרום. הערבים הישראלים מהווים חלק בלתי נפרד מהפסיפס של החברה הישראלית ותורמים רבות לגיוון התרבותי, לשגשוג הכלכלה, לקיום החינוך וההשכלה ולמגוון התחומים במדינה. עם זאת, אוכלוסייה זו אינה זוכה לטיפול חברתי, תרבותי, וכלכלי ייחודי בהתאם לצרכיה ולבעיותיה הייחודיות.

אוכלוסיית הזקנים בישראל (בני 65 ומעלה) מונה כיום כ־1.1 מיליון נפשות והיא  גדלה בקצב מהיר. חלקה באוכלוסייה גדל מאז קום המדינה מ־4% ל־12%, ובשנת 2040 חלקה אף צפוי לעלות לכ־14%. מתוך אוכלוסייה זו, קרוב ל־93 אלף הם זקנים וגמלאים ערבים, המהווים כ־5% מהאוכלוסייה הערבית הכוללת. המיעוט הגילאי בתוך המיעוט האתני צפוי להכפיל את עצמו עד שנת 2045 בשל העלייה בתוחלת החיים והשיפור בשירותי הרפואה והטכנולוגיה בישראל. תוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל הינה נמוכה משמעותית בהשוואה לתוחלת החיים באוכלוסייה היהודית: תוחלת החיים הממוצעת של נשים ערביות עומדת על 81.9 שנים, לעומת 85.1 שנים בקרב נשים יהודיות. תוחלת החיים של גברים ערבים היא 78.1 שנים לעומת 81.8 שנים בקרב גברים יהודית. אומנם תוחלת חיים זו גבוהה מזו של מדינות ערב ומדינות מוסלמיות רבות ואף גבוהה מעט מזו שכמה מדינות אירופיות ובארצות הברית, אך היא עודנה קטנה בכמעט ארבע שנים מתוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית בישראל, בשני המינים.

האתגרים עמם מתמודדים בני 65 ומעלה בחברה הערבית קשורים למצבם החברתי־הכלכלי והבריאותי הרעוע. כחמישית מאוכלוסיית בני ה־65 ומעלה דיווחו כי הם אינם מצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות למשק בית (20%), והכנסתם של כחמישית מאזרחים הוותיקים (18.8%) הייתה נמוכה מקו העוני. יתרה מכך, שיעור הזקנים הערבים המשתתפים בכוח העבודה נמוך משיעורם בקרב הזקנים היהודים, ועמד בשנת 2018 על 7.9% לעומת 23.7%. תחולת העוני בקרב אזרחים ותיקים ערבים בשנת 2018 הייתה גבוהה בלמעלה מפי שלושה מתחולת העוני בקרב אזרחים ותיקים יהודים, 55.9% לעומת 14.9%. הזקנים הערבים מדווחים גם על עלייה בשיעור הוויתור בתחומים שונים כמו תרופות, טיפול רפואי, תחביבים ומנות חמות בשל העוני בצורה ניכרת יותר מאשר האוכלוסייה היהודית. למאפיינים אלה יש להוסיף אתגרים שכיחים בגיל השלישי, ובהם בריאות, התאלמנות, פרישה ממעגל תעסוקה, בדידות, טיפול בבן או בת זוג חולה.

סוגיה חברתית נוספת שממנה סובלים הזקנים הערבים היא תחושת הבדידות. ההזדקנות בחברה הערבית בישראל מלווה בצמצום או אובדן של קשרים חברתיים, בין השאר בעקבות פרישה מוקדמת מעבודה, התאלמנות, צמצום במעורבות בפעילות חברתית והידרדרות במצב הבריאותי. סקר של מחלקת המחקר של הכנסת חושף שהסיכון  לחוש בדידות גבוה  באופן משמעותי יותר בקרב ערבים בני 65 ומעלה (60%) מאשר בקרב יהודים בני אותו גיל (34.2%). לצד תופעה זו, בשנים האחרונות יש עלייה בשיעור הזקנים הערבים שמתלוננים על התעללות והזנחה מצד בני המשפחה. הנתונים קשורים ככל הנראה במודרניזציה שעוברת החברה הערבית, וזאת למרות הרשת החברתית הרחבה שבה עדיין זוכים הזקנים בחברה הערבית.

אתגר נוסף של הזקנים הערבים הוא האתגר הבריאותי. זקנים ערבים סובלים מתחלואה כרונית גבוהה, ומירידה תפקודית והדרדרות קוגניטיבית יותר מאשר מקביליהם היהודים. כך, כ־80% מהזקנים הערבים סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות, ובממוצע הם סובלים פי שלושה מהזקנים היהודים ממחלות כרוניות כמו סכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב ומחלות נשימה ועוד. מחקרים מדווחים על שיעור של כ־20% מהזקנים הערבים שסובלים מדמנציה, שיעור גבוה פי ארבעה מהשיעור שנמצא במחקר דומה בחברה היהודית. יתרה על כך, דווח שהזקנים הערבים בחברה הערבית סובלים מקושי רב יותר בביצוע פעולות יומיומיות (כגון התלבשות, רחצה, עלייה במדרגות ופעולות הקשורות במשק הבית).

כאשר בוחנים את סידורי המגורים של הזקנים הערבים ומי נושא בעיקר האחריות לטיפול בהם, אפשר לראות שכ־99.4% מהזקנים הערבים בישראל מתגוררים במסגרת ביתית בקרבת בני המשפחה, לרוב באותו בניין, בבניין סמוך או באותה שכונה (לעומת 94% בחברה היהודית). השימוש של הזקן ובני משפחתו בשירותים פורמליים מוסדיים או קהילתיים עדיין נמוך בחברה הערבית בהשוואה לחברה היהודית. בעבר, גורמים רבים הגבילו את פיתוח השירותים בחברה הערבית, כגון עמדותיהם השליליות של הזקנים ובני משפחתם כלפי השירותים הפורמליים (כגון בתי אבות ומרכזי יום לזקן והעסקת מטפלים זרים), שכן על פי המסורת האחריות לטיפול בזקן מוטלת על בני המשפחה. סיבה נוספת לעמדה השלילית של הזקנים ובני משפחתם הייתה נסיונם השלילי עםשירותים הקיימים, לעיתים בשל המתנה לשירות שלא היה זמין, מרחק גיאוגרפי מהשירות והיעדר תחבורה, שירות בלתי מתאים בשל מגבלות הקשורות לשפה, לדת, ולתרבות. נוסף על כך, היעדר המודעות מצד מערכת השירותים לצורכיהם של זקנים ערבים גרמה לפיגור יחסי בפיתוח השירותים בחברה הערבית.

עם זאת, בעשורים האחרונים חלה התפתחות בהקמת שירותים מוסדיים לזקן בחברה הערבית. כך למשל, בשני העשורים האחרונים עלה מספר בתי אבות בתוך הישובים הערבים. בתי אבות אלה הם בבעלות ומימון פרטי, והם נבנו במודל קהילתי שמותאם לתרבות הערבית. למרות זאת, העברת עול הטיפול בקשיש ערבי לבית אבות התרחשה עד כה במקרים ספורים בלבד (רק 0.6% מהזקנים הערבים גרים בבתי אבות) ולרוב לצורך טיפול רפואי ושיקומי ולשהייה קצרה בלבד, ולעיתים עקב נסיבות אישיות מיוחדות כגון ערירות והזנחה מצד בני המשפחה.

שירות נוסף שהתפתח בשנים האחרונות הוא המסגרות הקהילתיות לזקן, כגון מרכזי יום וקהילות תומכות. מסגרות אלו מנוהלות על ידי עמותות שמתוקצבות מביטוח לאומי לפי מספר המבקרים בהן אשר זכאים למימון על פי תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד), תש"מח-­1988. ההנחה היא שהשימוש במסגרות אלו נתפס בצורה חיובית יותר מבתי אבות בחברה הערבית, בשל האפשרות שהקשיש יכול להזדקן בסביבתו הטבעית. למרות זאת, השימוש בהם גם הוא עדיין נמוך יחסית לחברה היהודית בשל אי זמינותם בכלל הישובים הערבים. לפי משרד הרווחה, בשנת 2019 היו 280 קהילות תומכות ברחבי הארץ, מתוכן 261 מצויות ברשויות מקומיות יהודיות ורק 19 (כלומר 7%) ברשויות מקומיות ערביות. כמו כן, פעלו ברחבי הארץ 180 מרכזי יום, מתוכם 165 ביישובים יהודים ו־15 בלבד ביישובים ערביים (כ־9%).

תופעה חדשה בשנים האחרונות בחברה הערבית היא העסקת עובדים זרים, או ישראלים שאינם בני משפחה, בתשלום לטיפול בזקן הערבי בביתו. בעבר לא ראינו עובדות ועובדי סיעוד זרים ביישובים ערביים כפי שמקובל בציבור היהודי, בעיקר בשל חסמים תרבותיים אך גם בשל העלות הגבוהה ומורכבות תהליך ההעסקה. תופעה זו נמצאת בשלבי מחקר והערכה לגבי היקף התופעה, גורמיה והשלכותיה על רווחת הקשיש בחברה הערבית. ההנחה היא שתופעה זו תלך ותגדל נוכח התמורות שהחברה הערבית עוברת והצורך לשמור על הזקן בביתו במקומו הטבעי.

עד סוף שנות ה־80 של המאה העשרים לא היה מקובל להשתמש בשירותים המחליפים או משלימים את בני המשפחה ואף לא היה אפשר לחשוב עליהם כאופציה. על כן, התפתחויות אלה מסמלות שינוי תפיסתי שמתרחש ככל הנראה בצורה איטית ושקטה בתוך החברה הערבית. תהליך שינוי זה מתרחש בד בבד עם המודרניזציה שעוברת החברה הערבית בעשורים האחרונים. זו מלווה בתמורות ועיצוב מחדש של המבנה המשפחתי, בשינויים בתפקיד חברי המשפחה ובמערכת היחסים וההעברות ביניהם כגון התפצלות המשפחה המורחבת למשפחות גרעיניות עצמאיות כלכלית, ובעלייה ברמת ההשכלה ויציאתן של נשים ללמוד ולעבוד מחוץ לבית. המעבר מחברה מסורתית פטרכיאלית לחברה עירונית מודרנית החליש עוד יותר את הערכים המסורתיים בטיפול בזקנים, והחלישה את מעמדם של הזקנים בתוך המשפחה ובתוך החמולה המורחבת. מעמדו של הקשיש בחברה הערבית נחלש הן מבחינה כלכלית היות וכיום קשישים רבים תומכים כלכלית בילדיהם ונותרים ללא רכוש, והן מבחינת תפיסת מקומו בחברה על ידי הצעירים. בעבר, בחברה הכפרית המסורתית הזקן הערבי שימש ציר כלכלי, חברתי ופוליטי מרכזי שהקנה לו מעמד גבוה ושליטה במשפחה ואף בחמולה המורחבת. אולם מעמד זה הולך ונחלש בעשורים האחרונים עקב תהליכי העיור והמודרניזציה בחברה. היחלשות הקולקטיביזם מול התחזקות האינדיבידואליזם החברתי והכלכלי בחברה הערבית השאיר את הזקנים חלשים וחסרי משאבים, בחוסר אונים מול אתגרי ההזדקנות.

כפי שניתן לראות מהסקירה לעיל, השימוש בשירותים לזקן מתקדם בקצב איטי בהשוואה לחברה היהודית והטיפול והעזרה לזקנים הערבים נשארו בעיקר על כתפיה של המשפחה, שמתקשה בחלוף הזמן לעשות זאת בכוחות עצמה. מצד אחד, ניתן לקשור זאת לחסמים החברתיים והתרבותיים בחברה הערבית שעדיין משחקים תפקיד חשוב בכל הקשור לטיפול בזקן, למרות תהליכי המודרניזציה. מהצד האחר, ניתן לראות פיגור משמעותי של המערכת הפורמאלית בהצעת שירות זמין, נגיש ומתאים לקהילה זו. העלייה הצפויה בשיעור אוכלוסיית הזקנים הערבים ותהליכי המודרניזציה בחברה, עשויה להיות מלווה בקשיים ואילוצים רבים במתן הטיפול שהזקנים זכו לו עד כה באופן מסורתי מהמשפחה. כתוצאה מכך יתחילו הזקנים ומשפחותיהם לבקש להיעזר במשאבים ושירותים פורמאליים מחוץ למשפחה, במיוחד לקראת הזדקנותם של הדור הצעיר ודור הביניים בחברה הערבית. עם העלייה בתוחלת החיים ותהליכי המודרניזציה, יmnj בחברה הערבית בעוד כשני עשורים דור זקנים אחר שהוא בעל אוריינטציה מודרנית,  משכיל יותר ואמיד מבחינה כלכלית שידרוש, ככל הנראה, שירותים קהילתיים ומוסדיים מחוץ למשפחה. פיגור בפיתוח שירותים מתאימים לאוכלוסייה שנמצאת בתהליכי מעבר, יגדיל עוד יותר את הפערים בין החברה הערבית והחברה היהודית.

בישראל, כמו בכל מדינה רב־תרבותית, ישנם פערים בקבלת שירותי רווחה ובריאות בין קבוצות האוכלוסייה. פערים אלו מתגלים בישראל ביתר שאת בין ערבים ליהודים. הפערים בתחום הרווחה והבריאות נוגעים בין היתר לזמינות ולנגישות של שירותי בריאות באזורים ערביים ביחס לאזורים יהודיים. בניגוד למצב בחברה הערבית, החברה היהודית זוכה להשקעה רבה בפיתוח והקמת שירותים מוסדיים וקהילתיים לרווחת הזקן כמו דיור מוגן, מרכזי יום ובתי אבות. פרק הביטוח הסיעודי בחוק הביטוח הלאומי, שהתקבל ב־1985, הופעל ב־1988 ותוקן בשנת 2018 מציע גמלת סיעוד למי שהגיעו לגיל הפרישה, גרים בבית, וזקוקים לעזרהבביצוע פעולות היום־יום (התלבשות, רחצה, אכילה, הליכה התהלכות בבית וכיוצא באלו), או להשגחה בבית למען בטיחותם. הזכאים לגמלת סיעוד יבחרו את השירותים המתאימים להם מתוך סל השירותים הקיים: טיפול בבית, ביקור במרכז יום, הספקת מוצרי ספיגה, השגחה, אספקת משדר מצוקה ושירותי כביסה. בשנים הראשונות מאז חקיקת החוק, מעטים מאוד באוכלוסייה הערבית הגישו תביעה לקבלת גמלת הסיעוד למרות עמידתם בתנאי הזכאות, וזאת בשל חסמים תרבותיים וחוסר מודעות. עם הסתגלות החברה הערבית לחוק, שיעור הזכאים באוכלוסייה זו עלה ואף עלה על שיעורם באוכלוסייה היהודית. עם זאת, התגלו פערים בשיעור הזכאים ביחס לשיעור המוגבלות באוכלוסייה הזקנים בחברה הערבית, שהיה נמוך באופן ניכר בהשוואה לשיעורי הזכאות למוגבלים בחברה היהודית.

 פעמים קרובות יש פערים באיכות השירותים הסוציאליים והרפואיים בין הכפרים והאיזורים ערביים לבין ערים ואיזורים יהודיים. פערים אלו מצביעים על חוסר צדק חברתי ועל אי שוויון בבריאות ובחלוקת המשאבים לטובת קבוצת הרוב היהודי בהשוואה לקבוצת המיעוט הערבי במדינת ישראל. אמנם, בישראל יש חוקים ותקנות שמגינים על זכויותיהם של הזקנים, והזקנים הערבים, כמו כל התושבים האחרים אמורים לקבל את אותה האפשרות למימוש זכויות אדם מוסדיות שמובטחות בחוק. בישראל כל האזרחים זכאים לזכויות יסוד ולשוויון בפני החוק, ללא הבדל דת, לאום או מוצא. זו גישה המחויבת לעקרונות של חירות הפרט, שוויון וצדק, ומתאפיינת גם בלכידות ובסולידריות חברתית. המשמעות שלה היא ערבות הדדית ודאגה לחלש ולקבוצות חברתיות מוחלשות ופגיעות, כולל בקביעת סדרי עדיפויות בהקצאת משאבים ציבוריים. האמנם כך כאשר מדובר בזקנים הערבים? הנתונים שהובאו במאמר זה מעידים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהזקנים הערבים אינם נהנים משוויון בפני החוק, והמדינה מתנערת מאחריותה כלפי בריאותם ורווחתם.

נוכח מצבם של הזקנים בחברה הערבית, כפי שהוצג בהרחבה לעיל, ניתן לשאול במבט צופה פני עתיד האם החברה הערבית תגלה יותר נכונות לשילוב שירותים פורמאליים בתשלום למתן עזרה ותמיכה לזקן בעתיד, נוכח תהליכי המודרניזציה והאילוצים שעוברים עליה בעשורים האחרונים? איזה שירותים מתאימים לאוכלוסייה זו? והאם המדינה נערכת בעיצוב והתאמת השירותים הקהילתיים והתמיכה בזקן הערבי? התשובות לשאלות אלה מורכבות ודורשות זמן מעקב, ובינתיים משאירות את הזקנים הערבים בין הפטיש לסדן, בין היחלשות המערכת המשפחתית לבין התעלמות המדינה מדאגה לרווחת הזקן הערבי, ללא אפשרות של הזקנים הערבים לממש את זכותם כבני אדם לחיות בכבוד הראוי להם.

במבט לעתיד, המשפחה הערבית לא תוכל לעמוד בנטל הטיפול בזקן לבדה, והיא תהיה חייבת את עזרתה ותמיכתה של המערכת הפורמאלית. המאפיינים של אוכלוסיית הזקנים בחברה הערבית שתוארו לעיל מעידים שאוכלוסיית זו זקוקה לשירותים חברתיים שונים, ובדחיפות. כמו כן, בשל המאפיינים הייחודיים של החברה הערבית, ייתכנו אתגרים שונים בפיתוח ויישום תוכניות המיועדות לה, ויש להיערך להם מראש. על כן, ראש הטופסיש צורך בבניית תכנית חומש אסטרטגית, רב מגזרית ומותאמת תרבותית שתובא לאישור הממשלה, להקצאת תקציב ייעודי וצבוע לטיפול באתגרים של אוכלוסיית הזקנים הערבים הנוכחיים והעתידיים. תוכנית כזו תוכל להוביל להזדקנות מיטבית, לצמצום הפערים בתוחלת החיים, להעלאת מספר שנות החיים הבריאות בגיל הזיקנה, לשיפור משמעות החיים ואיכות חיים, להפגת בדידות ולחיזוק החוסן הכלכלי של אוכלוסייה מוחלשת זו.

rabia_picture2.jpeg.jpg

פרופ' רביע ח'לאילה הוא סגן הנשיא לעניינים אקדמיים, חוקר ומומחה בתחום הזקנה, המכללה האקדמית צפת.

 

rabeikh@zefat.ac.il