גזענות היא כר גידול לפאשיזים, דיכוי ורמיסת זכויות אדם. מדינה דמוקרטית צריכה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לחנך נגד גזענות.
פוסט לציון היום הבין-לאומי למאבק בגזענות, שחל ב-21 במרץ.
הדמוקרטיה בישראל על סף תהום
תהליך התפרקות הערכים הדמוקרטיים בישראל לא קרה ביום אחד, שורשיו נטועים עמוק באופי החברה בישראל. לא ניתן להתעלם מכך שריקון הדמוקרטיה ממהותה לובה על ידי מנהיגי ציבור וקוּדם באמצעות רפורמות שהובילו מנהיגים שמרניים וניאו-ליברליים. אין להתפלא על מגמות ההקצנה ועל רידוד הערכים הדמוקרטיים והאנטי גזעניים בציבור, כאשר הצעות חוק גזעניות, חקיקה מפלה והפרות של זכויות אדם הפכו לדבר שבשגרה.
מתחילת דרכה של המדינה, ההנהגה הפוליטית בישראל ראתה בדמוקרטיה אמצעי פרגמטי, שמטרתו ליצור הסכמה לגבי כללים ונהלים בסיסיים להסדרת היחסים בין הפלגים היהודיים השונים ואופן התנהלותם. תפיסת הדמוקרטיה באופן הזה התבטאה בהשקעה מינימלית של המדינה בפיתוח תרבות של דמוקרטיה מהותית. במחקר מקיף שערכו ב-1965 חיים אדלר ולאה אדר, הם מצאו שבעשורים הראשונים לקיומה של מערכת החינוך, הדגש הושם בעיקר על חינוך ללאומיות תוך הזנחה כמעט לחלוטין של החינוך לערכים ליברליים. המתח בין היסודות הלאומיים והיסודות האוניברסליים בלט באופן עקבי מאז הקמת המדינה. ניתן לראות זאת באופן ברור דרך השינויים שעבר לאורך השנים מקצוע האזרחות, שהגיעו לשיא בשינוי מוקדי הלמידה ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה אתנית-יהודית. השיח על דמוקרטיה נסוב בעיקר על דמוקרטיה פורמליסטית שעסוקה בשיטת המשטר, קיום בחירות ובהכרעת הרוב, אך ללא הצלחה מרובה בהפנמת המאפיינים המהותיים בה כמו חירויות האדם והאזרח, הגנה על זכויות מיעוטים ומנגנוני הגנה מפני עריצות הרוב, שהם לב ליבה של הדמוקרטיה. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות במערכת החינוך, בעמדות של בנות ובני נוער, בעמדות הציבור ובמציאות הפוליטית כיום.
בימים אלה אנו עדים למצב בו הדמוקרטיה בישראל מצויה על סף תהום, כאשר החירויות, האיזונים והבלמים הדמוקרטיים נמצאים בסיכון גדול. במדינה בה אין חוקה, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו את האשליה בדבר ריסון עצמי של פוליטיקאים. הדמוקרטיה שלנו שברירית, והיא עשויה להיות האויב הגדול ביותר של עצמה, משום שללא תרבות והנחלת ערכים של דמוקרטיה מהותית, ניתן לנצל לרעה את המנגנונים הדמוקרטיים בכדי לפגוע בזכויות האדם ובמיעוטים בתוכה. דניאל בר-טל ועירן הלפרין הצביעו על הקשר בין חינוך לדמוקרטיה לבין הטמעת הערכים הדמוקרטיים בחברה בישראל. הם מזהים את שורשי הבעיות והליקויים שניכרים בתרבות הדמוקרטית בישראל כיום, בעמדותיהם של מייסדי המדינה, כמו גם בעמדותיהם ובהתנהלותם של המנהיגים שבאו אחריהם, שתרמו באופן מהותי להיעדר דגש עקבי על חינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך. כתוצאה מכך, במהלך השנים התפתח פער משמעותי בין תפיסתם של הישראלים את ארצם כמדינה דמוקרטית לבין ההתנהלות הלא דמוקרטית בפועל של המדינה ואזרחיה.
אתגרים בחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך בישראל
מערכת החינוך בישראל מאופיינית בסגרגציה מבנית. היבט אחד של הסגרגציה הוא קיומן של מערכות חינוך ומוסדות נפרדים לפי זרם חינוכי, לאום ומעמד בישראל: ערבים ויהודים, דתיים, חילונים וחרדים. הפרדות אלו קיימות הן במערכת החינוך והן במוסדות להכשרת מורים ומורות. הן קיימות עוד מהימים טרם הקמת המדינה, והן הסיבה העיקרית לכך שתלמידים ותלמידות בישראל לומדים בהפרדה כמעט גמורה, ומבלים את כל שנות הילדות שלהם, מהגן ועד סיום הלימודים, מבלי לפגוש אנשים מקבוצות שונות. ההפרדה במערכת החינוך מגיעה עם מחיר חברתי כבד של ניכור, פחד ושנאה בין הקבוצות השונות ופגיעה בפלורליזם. בנוסף להיבט המבני, מתקיימות בישראל גם הפרדות פסולות, כך למשל, הפרדת תלמידים ותלמידות אתיופים, הפרדת תלמידים מזרחיים מאשכנזים, והפרדת ילדים ישראלים מילדים מבקשי המקלט. הפרדה זו מעודדת גזענות ומותירה את הילדים והילדות חשופים ללא התמודדות נאותה של מערכת החינוך. היבט סגרגטיבי נוסף נוגע למידת הפיקוח על גופי החינוך ומחויבותם לתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך. חוקי החינוך בישראל מכירים בשלושה סוגים של מוסדות חינוך, לפי מידת כפיפותם והיענותם לפיקוח של המדינה: החינוך הרשמי, המוכר שאינו רשמי (מוכש"ר) ומוסדות הפטור, שרובם הם בתי ספר חרדיים. החינוך הרשמי מחויב לתוכנית הלימודים של משרד החינוך ופועל תחת פיקוחו המלא, בעוד שרמת הפיקוח יורדת בהדרגה במוסדות המוכש"ר והפטור. מוסדות הפטור מקבלים תקציב ליבה חלקי אך המדינה כמעט שלא מפקחת עליהם.
מגמות ניאו-ליברליות שהחלו בישראל באמצע שנות השמונים השפיעו אף הן על מערכת החינוך, והחלישו את יכולתה לכונן חינוך לדמוקרטיה מהותית. תחת הכותרת של אוטונומיה וגמישות ניהולית, מתקיימת בישראל זה כשלושה עשורים מגמה זוחלת של הפרטה במערכת החינוך. ההפרטה מבטאת תהליך של מסחור החינוך: החלת כללי השוק על החינוך ממירה את התפיסה של חינוך כזכות יסוד אזרחית ואמצעי ליצירת שוויון הזדמנויות, בתפיסה של החינוך כסחורה בבעלות פרטית שמטרתה למקסם רווחים ויוכלו לרכוש אותה בעלי ההון. ההפרטה מפוררת את התשתית האוניברסלית של החינוך הציבורי, בכך שהיא חותרת תחת יכולת משרד החינוך להנהיג מדיניות השואפת לקדם את כלל התלמידים באמצעות חינוך איכותי וחינמי. במקביל, היא מאיצה את ההתבדלות המעמדית, האתנית, הלאומית והתרבותית, ומעמיקה את אי השוויון בחברה. בהשפעת תהליכים אלה, ראינו מגמה בולטת לאורך השנים של כניסת שחקנים מהמגזר הפרטי והשלישי לתוך מערכת החינוך הרשמית, ולימים קמה היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות במשרד החינוך. במקום שהמשרד יספק את התוכניות החינוכיות בעצמו, מוסדות החינוך רוכשים בחסותו תוכניות חיצוניות (באמצעות המשאבים הלא-שוויוניים שיש להם). בעבר לא היה צורך בכך, היום יש עשרות אלפי תוכניות כאלה שמחליפות את המורים והמורת ואת המשרד. בהתאם להסכם הקואליציוני להקמת ממשלת ישראל ה-37, היחידה לתוכניות חיצוניות הועברה ממשרד החינוך למשרד ראש הממשלה, תחת אחריותו של סגן השר אבי מעוז ממפלגת נעם, שקיבל לידיו סמכות על כ-23 אלף תוכניות חינוכיות ותקציב של כ-2 מיליארד שקל (מינויו של גרר ביקורת חריפה נגד מעוז, שמאז התפטר מתפקידו). הפרטת מערכת החינוך היא שאפשרה את קפיצת המדרגה לפירוק הסמכויות ממשרד החינוך והעברתן לגורמים פוליטיים חיצוניים, שהחינוך הוא כלי בידיהם להטמעת ערכים פרטיקולריים ושמרניים. התפיסה הניאו-ליברלית של אוטונומיה ושל גמישות ניהולית הבשילו לאחרונה לכדי רפורמת עצמאות המנהלים בבתי הספר שכבר נכנסה לתוקף.
חינוך נגד גזענות כבסיס להטמעת תפיסה של דמוקרטיה מהותית
החינוך לדמוקרטיה בישראל חייב לכלול חינוך נגד גזענות, המתייחס למימדים השונים של התופעה - המבניים, המוסדיים, הבינאישיים והאישיים. ולהרחיב את הלימוד אודות הגזענות כשיטה, כמערכת המאפשרת חלוקה לא שוויונית של משאבים, ערך והזדמנויות, ובמנגנונים הסמויים שלה.
החלטה 29/20 של מועצת זכויות האדם הדגישה את התפקיד הבסיסי של החינוך ככלי למאבק גזענות וחיזוק ערכי זכויות האדם, לא רק בבתי הספר אלא גם בהכשרת מורים ומורות, והדגישה את חוסר ההתאמה בין דמוקרטיה לגזענות. ב-2016 התריע מבקר המדינה כי מדינת ישראל עושה מעט מדי באמצעות חינוך כדי לעקור תופעות חמורות של גזענות ושנאה המאיימות על המרקם החברתי ועל הדמוקרטיה בישראל. הליקויים המרכזיים שהמבקר מצא כללו, בין היתר, היעדר מדידה של תופעת הגזענות, אי-יישום תוכניות לחיים משותפים, אי-שילוב החינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות במקצועות הדעת השונים, היעדר הכשרה ופיתוח מקצועי של המורים, ועוד. דו"ח ביקורת מעקב שפורסם ב-2021 המליץ כי משרד החינוך ישלים גיבוש מסמך מאושר לחינוך לדמוקרטיה ולאורח חיים דמוקרטי על פני רצף הגילים, יפרסם חוזר מנכ"ל בנושא הסובלנות ומניעת הגזענות, ישלים תוכנית עבודה מערכתית וארוכת טווח אשר תקיף את כלל בתי הספר והצוותים החינוכיים, ואף יבחן חיוב השתתפות בפעילויות אלו.
בינואר 2022, בעקבות דו"ח ביקורת המעקב ובמקביל לעתירה שהוגשה לבג"ץ בנושא, הוקמה ועדת חיים בשותפות - מהלך עומק שכיוון לשני תחומי פעולה המשלימים זה את זה: חינוך לחיים בשותפות וחינוך נגד גזענות. במסגרת עבודת הוועדה ועל בסיס המלצותיה, פורסם חוזר מנכ"ל משרד החינוך אשר עוסק ישירות בנושא, לראשונה בתולדות המדינה. עם זאת, הטלטלות שעובר משרד החינוך והעברת סמכויותיו לגורמים חיצוניים מעמידים בסימן שאלה גדול את יכולתה של המערכת, על כל זרמיה, להטמיע את החינוך נגד גזענות.
מהי גזענות? החקיקה בישראל מדשדשת מאחור
באף מקצוע הנלמד במערכת החינוך בישראל אין גוף ידע בנושא גזענות. למעשה, המושג כמעט ולא קיים בתוכניות ובספרי הלימוד. אפילו בלימודים על תופעת האנטישמיות ועל השואה אין הרחבה על גזענות כתופעה אוניברסלית. גם החקיקה בישראל נשארת מאחור ולא מטמיעה הגדרה רחבה של המושג גזענות. איסור גזענות מעוגן בשני חוקים מרכזיים: האחד הוא לחוק העונשין, בסימן 1א שנוסף לחוק באוגוסט 1986 ועוסק בגזענות. זו מוגדרת בסעיף 144א: "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". החוק האחר הוא חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, חוק שההגנה שהוא מעניק נתונה בימים אלו תחת איום, שכן במסגרת ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה נוכחית הוצע להתיר הפרדה מגדרית ולאפשר לעסקים להימנע מאספקת שירותים ומוצרים בשל אמונה דתית.
בשנת 1966 אימץ האו"ם את ההגדרה הרחבה למושג "גזענות", המופיעה באמנה בדבר ביעור כל צורות הגזענות והאפליה, שישראל צד לה מ-1979:
"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתם או תוצאתם יש בהן כדי לסכל את ההכרה, ההנאה והשימוש ולפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש, על בסיס שווה, של זכויות האדם וחירויות היסוד בחיים המדיניים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, או בכל תחום אחר בחיי הציבור" (סעיף 1(א) לאמנה).
האמנה מגדירה גזענות באופן הזה כדי לכלול כל רעיון שבבסיסו עליונות של פרטים או קבוצות בחברה על פני פרטים מקבוצות אחרות על בסיס הבדלים תרבותיים, חברתיים, לאומיים או אתניים. חידוד נוסף שמביאה ההגדרה של האו"ם הוא השימוש במילה תוצאתם, שמתייחסת לאופי ההפרה. זו אינה תלויה בשאלה אם הפעולה נעשתה במטרה להפלות, אלא בעובדה שהתוצאה מפלה, אף שלא במתכוון. הגדרה זו מאפשרת לנו לאתר ולתקן נהלים, מנגנונים או מדיניות המנוסחים באופן "ניטרלי", אך תוצאותיהם עלולות להביא לידי הקצאה לא שוויונית של משאבים והזדמנויות על בסיס שיוך קבוצתי. חלק מהפרשנים מתייחסים להבחנה בין הפליה ישירה לעקיפה, או בין פעולות שהן ניטרליות מבחינת פנים אך בעלות השפעה שלילית שונה על קבוצות מוגנות.
הוועדה לביעור אפליה גזעית של האו"ם המליצה שישראל תתקן את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו כך שיכיל במפורש את עקרון השוויון ואת האיסור על הפליה גזעית, ותאמץ חקיקה נגד הפליה שתכלול הגדרה של הפליה גזעית על כל סוגיה, בהתאם לסעיף 1 לאמנה, ושתאסור הפליה ישירה ועקיפה, הן במישור הציבורי והן במישור הפרטי.
כפי שראינו לעיל, החוק הישראלי עוסק בביטוייה של הגזענות הישירה והגלויה. לא רק שהוא אינו מרחיב את החקיקה כך שתאפשר גם התמודדות עם גזענות סמויה ומנגנוניה, אלא נראה שאנו צועדים לאחור. גם בקרב דעת הקהל הישראלית ניתן להבחין במגמה דומה. ממדד הדמוקרטיה הישראלית שפורסם לאחרונה עולה כי 48% מהיהודים בישראל סבורים כי ראוי שתהיינה להם יותר זכויות מאשר לאזרחים הלא-יהודים, שכן ישראל היא מדינה יהודית. בקרב בעלי עמדות ימין מדובר ברוב הסבור כך (57%), לעומת כרבע בקרב עלי עמדות מרכז (28%) ומיעוט זניח בקרב עמדות שמאל (5%). נתונים אלה מדאיגים ביותר, כיוון שהם מבטא את ההפנמה הרופפת של ישראל כמדינה דמוקרטית. נוסף על כך, הם משקפים תפיסת עולם גזענית, לפיה קבוצה אחת צריכה להיות בעלת זכויות יתר על בסיס שיוך לאומי. עוד עולה מהמדד, כי בראש סולם המתחים ניצב המתח בין יהודים לערבים.
חינוך נגד גזענות
חינוך נגד גזענות הוא חינוך לערכים אוניברסליים. זהו אחד הזרמים החדשים בחינוך לדמוקרטיה ולזכויות אדם, והוא מהווה מרכיב מרכזי בחינוך לאזרחות במדינות שמטפחות דמוקרטיה מהותית. זרם זה נחשב לביקורתי יותר מהחינוך לרב-תרבותיות, זאת בשל זיהויו של האחרון עם תפיסות ליברליות העוסקות בטיפול בסימפטומים התרבותיים של בעיית הגזענות, ולא במקורות התופעה המושרשים במבנה החברתי. החינוך נגד גזענות מקשר בין תופעת הגזענות לבין יחסי הכוח במבנה החברתי-כלכלי-פוליטי בחברה: הוא בוחן את התופעה מפריזמה של הבנייה חברתית, ומאתגר את הגזענות המבנית. בתוך כך הוא מקנה ללומדים וללומדות כלים להתבוננות ביקורתית ולזיהויי מנגנונים מוסדיים שבהם קבוצת זהות אחת מקבלת העדפה בולטת על פני קבוצות זהות אחרות אשר נדחקות לשולי החברה, וכן כלים לזיהוי מדיניות ונורמות תרבותיות וחברתיות המאפשרות יחס דיפרנציאלי המבוסס על זהות.
חינוך זה שם דגש על המרכיבים המהותיים שעומדים בבסיס התפיסה הדמוקרטית, ובראשם הגנה על מיעוטים והנחלת תרבות של כיבוד זכויות אדם. בלב הגישה עומדת ההנחה שבמקביל לעיצוב המדיניות החינוכית המותווית מלמעלה, למחנכים ולמחנכות יש אחריות להכיר ולהתמודד עם גזענות ולהשתמש בהוראה ובתוכנית הלימודים באופן יזום כדי להשיג שינוי חברתי ועתיד טוב יותר לכל התלמידים והתלמידות. כל מורה היא מחנכת לערכים דמוקרטיים ונגד גזענות. מורות ומורים הם דמויות משמעותיות, שביכולתן להעניק חוויות המעצבות תפיסת עולם. כסוכני שינוי יש בכוחם להפוך את מערכת החינוך ממנגנון לשימור חברתי למנגנון לשינוי חברתי.
מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח פועלת להרחבת גוף הידע בתחום זה, לפיתוח כלים ולביסוס החינוך נגד גזענות במערכת החינוך בישראל. סדרת הספרים "שיעור לחיים", בהוצאת האגודה ובשיתוף חוקרות וחוקרים מהאקדמיה, מורות ומורי מורים, הינה חלק מתהליך פיתוח רב-שנים.
שני הספרים בסדרה - "שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מהגן ועד התיכון" ו"שיעור לחיים: חינוך נגד גזענות מבעד לעדשה רחבה" - מגישים לקהל המורים והמורות תיאוריות ופרקטיקות חדשניות ופורצות דרך לחינוך נגד גזענות, הכוללות התייחסות למרכיבים הקוגניטיביים, הרגשיים וההתנהגותיים של הלומדות והלומדים, לצד ניתוח ממדים מבניים, מוסדיים, בין-אישיים ואישיים של תופעת הגזענות והצעת כלים להתערבות.
נוכח האתגרים הניצבים בפני החינוך לדמוקרטיה בישראל, ולאור הקריטיות של הטמעת תפיסה של דמוקרטיה מהותית, במיוחד מול המשבר המתרחש מול עינינו בימים אלה, ספרי "שיעור לחיים" נועדו לחזק את נשות ואנשי החינוך בהתמודדותם החינוכית עם גזענות. סדרת "שיעור לחיים" מביעה הערכה רבה לעבודתם החשובה והמאתגרת של צוותי החינוך, ופונה לכל אלו שקידום חינוך נגד גזענות נמצא בלב עשייתם - במערכת החינוך, באקדמיה ובחברה האזרחית.
מסי מסרק אייצק, מנהלת תוכנית המשפט ההומניטארי הבין-לאומי ורכזת תחום חינוך נגד גזענות באגודה לזכויות האזרח בישראל. עורכת הספר שיעור לחיים – חינוך נגד גזענות מבעד לעדשה רחבה.