בחינה של התנגשויות בין זכויות ילדים בבתי ספר דמוקרטיים מאפשרת הסקת מסקנות לגבי אופן הקידום הנכון של הזכות להשתתפות.
הזכות להשתתפות: מסגרת נורמטיבית ומציאות חינוכית
הזכות להשתתפות – הזכות של ילדות וילדים לקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות בעניינים הנוגעים להם – מעוגנת באמנה בדבר זכויות הילד וזכתה למעמד מיוחד כאחד מארבעת העקרונות היסודיים באמנה. הזכות להשתתפות אינה רק זכות אישית של ילד־ה להשפיע על ההחלטות המתקבלות בעניינים פרטיים (למשל, בענייני משמורת בהליכי גירושין). היא גם זכות קבוצתית המקנה לקבוצות ילדות־ים (למשל: ילדי כיתה, בית ספר או רשות מקומית) זכות להשתתף בהליכי קבלת החלטות בעניינים הנוגעים לקבוצה.
מחקרים רבים נכתבו על הזכות להשתתפות, על יסודותיה השונים, התנאים הנחוצים למימושה ועוד. למרות המחקר הרב, ואף על פי שקולם של ילדים נשמע היום הרבה יותר מבעבר, הזכות להשתתפות במקרים רבים אינה מיושמת, במיוחד לא במערכת החינוך. דעותיהם של ילדים לרוב אינן נשמעות כלל בעניינים מהותיים עבורם, כמו קביעת תכני הלימוד וכללי המשמעת בבית הספר, בחירת המורים המלמדים ושיטות ההוראה ועוד.
בבתי ספר דמוקרטיים המצב שונה ואף הפוך לחלוטין. בתי ספר אלו רואים ילדים שותפים שווים למבוגרים בקהילת בית הספר, וברבים מהם הילדים משתתפים בכל ההחלטות הניהוליות, לרבות אלו שמנינו לעיל. במבט ראשון, נראה שבתי ספר אלו מיישמים את הזכות להשתתפות בצורה אידיאלית. הזכות האישית להשתתפות מתבטאת בכך שהילדים מנהלים את שגרת יומם בעצמם ואין שגרת לימודים כפויה. הזכות הקולקטיבית מתבטאת בניהול של בית הספר באמצעות ועדות ייעודיות הנבחרות על ידי התלמידים ובאמצעות הפרלמנט הבית ספרי הקובע את כללי בית הספר. בפרלמנט הבית ספרי יש קול שווה לכל ילד-ה ולכל מבוגר-ת. סכסוכים בין באי בית הספר (ילדות־ים, צוות ההוראה ולעיתים אף הורים) והפרות של הכללים נידונים בוועדת משמעת שהיא ועדה מעין־שיפוטית שמורכבת על פי רוב מכמה ילדות־ים ומבוגר אחד.
בעוד שהדיון בוועדת המשמעת אינו נוגע ישירות לילדים המכהנים כשופטים, ניתן להצדיק את ההשתתפות הקבוצתית בוועדת המשמעת משני טעמים. ראשית, ההחלטות בוועדה נוגעות בעקיפין לכל ילדי בית הספר הן משום שהן מיישמות כללים החלים על כל ילדי בית הספר והן משום שלהפרת כללי משמעת יש במקרים רבים השפעה על ילדים רבים. בעניין זה ציינו מספר משתתפים במחקר כי הילדים נוטים להציע עונשים נוקשים יותר לילדים אלימים ומצדיקים זאת בכך שהם אלו שסובלים מהאלימות, ולא צוות בית הספר. שנית, הרכב ועדת המשמעת, הכולל ילדים, נקבע על ידי הפרלמנט הבית ספרי בהליך השתתפותי.
התנגשויות בין זכויות בבתי ספר דמוקרטיים
מחקר שערכנו בחן את יישום הזכות להשתתפות בחינוך הדמוקרטי באמצעות סדרה של ראיונות עומק עם 37 תלמידות־ים, 18 אנשי ונשות חינוך ו־13 הורים משלושה בתי ספר דמוקרטיים. מהראיונות עלתה תמונה מורכבת שממחישה את הקשיים והאתגרים ביישום רמות גבוהות של השתתפות קבוצתית. השתתפות זו, שבאה לידי ביטוי בכך שילדים מהווים רוב בפרלמנט הבית ספרי ובוועדת המשמעת, מביאה לעיתים לידי פגיעה בזכויות אחרות של ילדים.
כך, למשל, זכותם של ילדים לפרטיות נפגעת כאשר אירועים משמעתיים, שבבית ספר רגיל מתבררים בפני מורה או מנהל־ת, מתבררים בפני ועדת המשמעת המורכבת ממספר ילדים, ולעיתים בנוכחות של קהל ילדים נוספים. הפגיעה ברורה במיוחד כאשר מקרים מביכים או רגישים נדונים בוועדת המשמעת, ולעיתים אף בפרלמנט הבית ספרי. בשניים מבתי הספר בהם ערכנו את המחקר ועדות המשמעת נקטו גישה מעין־טיפולית, שכללה דיון מעמיק וחשוף על קשיים רגשיים, משפחתיים וחברתיים. בשל גישה זו, הדיונים בוועדות גולשים לנושאים רגישים שאינם קשורים ישירות לאירוע המשמעתי. למשל, דיון בנושא איחורים לבית הספר הפך לדיון על מצבו הנפשי של הילד וכלל שאלות כמו "האם יש לך בשביל מה לקום בבוקר?". עבור חלק מהילדים, "עמידה למשפט" בפני הוועדה הינה אירוע מאיים ומציף רגשית, והילדים תיארו את המשפט בוועדה כחוויה של מצוקה וחרדה שהתבטאו לעיתים בבכי, רעידות וגמגום. חוויות אלו עשויות לפגוע בזכותם של ילדים להגנה ובעקרון טובת הילד. אמנם גם הליכי משמעת בבתי ספר רגילים עלולים להיות מלחיצים, אך הילדים מבתי הספר הדמוקרטיים ציינו במפורש כי ההישפטות מול חבר שופטים הייתה גורם מרכזי ללחץ ולמצוקה שחוו. המקרים של משפט מול פרלמנט בית הספר היו קשים במיוחד, ולעיתים היו כרוכים בחוויה של דחייה חברתית.
פגיעה נוספת התרחשה כאשר הזכות הקבוצתית להשתתפות התנגשה עם הזכות האישית להשתתפות. חלק מהילדים התקשו להתבטא בוועדת המשמעת בשל הקושי הרגשי שתואר לעיל. במקרים אחרים, הילדים המכהנים כשופטים בוועדה פגעו בזכותם של הצדדים להשתתפות, אם בכך שהתנהגו בקוצר רוח ואם בכך שפשוט השתעממו מהדיון ולא הקשיבו לדברי הצדדים. יישומה של הזכות להשתתפות דורש שילדים יקבלו סיוע והכוונה, שיאפשרו להם להביע את דעתם בדרך הנוחה להם ושהנמענים יקשיבו להם בנפש חפצה. במקרים רבים תנאים אלו נפגעו בשל הפורמט של וועדת המשמעת, שמיישם את הזכות הקבוצתית להשתתפות.
לעיתים קרובות צוותי ההוראה בבתי הספר הדמוקרטיים היו מודעים לקונפליקטים שהוצגו כאן וניסו לצמצם אותם. חלק מאנשי הצוות סיפקו הנחיה והכוונה לתלמידים: התכוננו איתם לדיון בוועדה, תמכו בהם בזמן הדיון ושוחחו איתם על תוצאותיו. במקרים אחרים, אנשי הצוות דאגו לבצע התאמות של ההליך המשמעתי עצמו, כאשר חשבו שהדבר נחוץ במקרה הספציפי. למשל, לעיתים אנשי צוות נמנעו מלהביא את עניינם של ילדים מסוימים לוועדה, אם חשבו שההליך יפגע בהם ולא יועיל להם. במספר מקרים אנשי צוות אף עקפו את סמכות הוועדה, קיבלו החלטות מבלי לשתף את הילדים בוועדה וביקשו מהוועדה לסמוך עליהם בעניין זה. התאמות אלו לא נעשו בלב שלם: הן נתפסו על ידי הצוות כ"לא דמוקרטיות" וכנוגדות את רוח בית הספר. וחלק מאנשי הצוות אף התנגדו קטגורית לכל התאמה כזו.
ניתוח גישות חינוכיות משתפות מפרספקטיבה של זכויות
המקרה של בתי הספר הדמוקרטיים מעניין כשלעצמו, אך הוא חשוב אף יותר כמקרה בוחן המעיד כי להשתתפות עלולות להיות השלכות לא רצויות על זכויות אחרות. מהבחינה של הקונפליקטים במחקר זה ניתן להסיק מסקנות רלוונטיות גם ליישומים אחרים של הזכות להשתתפות בכלל ושל הזכות להשתתפות קבוצתית בפרט.
ראשית, בעוד שקידום השתתפות כשלעצמו הינו מבורך, השתתפות אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא צריכה להיות חלק מתפיסה כוללת של זכויות אדם ושל זכויות ילדים בפרט. בהקשר זה יש לציין, כי ההמשגה של בתי הספר הדמוקרטיים כיישום של הזכות הקבוצתית להשתתפות, הינה המשגה שלנו, והמשתתפים במחקר לא דיברו במונחים של זכויות ילדים. ככלל, תפיסת הזכויות של בתי הספר הדמוקרטיים, אינה מבחינה בין מבוגרים לילדים. למשל, לבית הספר הדמוקרטי בחדרה יש חוקה המבוססת על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948, וגישתם של בתי ספר "סאדברי" מתבססת על המסורת האמריקאית של זכויות טבעיות וחירות אישית, תוך תביעת זכויות שוות לילדים. חסרונה של גישה כזו הוא בכך שהיא אינה מכירה בהיבטים חשובים באמנה בדבר זכויות הילד, ובראשם עקרון טובת הילד. בימים בהם נוסדו בתי הספר הדמוקרטיים לא היתה קיימת עדיין האמנה בדבר זכויות הילד, ומקימי בתי הספר התבססו על תפיסת הזכויות שהכירו אז. ייתכן שהעובדה שגם היום מחזיקים בתי הספר הדמוקרטיים בתפיסה דומה אינה נובעת מהחלטה עקרונית אלא משמירה על המסורת המוסדית ומחוסר היכרות מספק עם האמנה בדבר זכויות הילד ותפיסת הזכויות העומדת בבסיסה.
ייתכן שתפיסה רחבה יותר של זכויות, הכוללת היכרות עם האמנה בדבר זכויות הילד, היתה נותנת לקהילות בתי הספר הדמוקרטיים את הכלים הנחוצים על מנת להצביע על הבעיות שנוצרות בוועדות המשמעת ולפתח מנגנונים שמתמודדים עם בעיות אלו. למצער, תפיסה כזו יכולה לספק הצדקה לאנשי הצוות המבצעים כבר כיום התאמות בהליך עבור ילדים ספציפיים. במקום לראות פעולה זו כ"לא דמוקרטית" או נוגדת את רוח בית הספר, ניתן לראות בה מימוש של עקרון טובת הילדים ושמירה על זכויותיהם.
שנית, הקונפליקט בין הזכות הקבוצתית לזכות האישית מחייב להבחין ביניהן באופן מדויק יותר ולשים לב למקרים שבהם הן מתנגשות. יש לקחת בחשבון כי בעוד השתתפות אישית מוגבלת לקבלת החלטות בעניינים הנוגעים לילד־ה הספציפי־ת, הרי שהשתתפות קבוצתית יכולה להיות מיושמת כמעט בכל עניין. זאת ועוד, בעוד שההשתתפות של ילד־־ה בהליך לקבל־ת החלטה אישית בעניינו־ה משפיעה עליו־ה בלבד, השתתפות של קבוצת ילדים בהליך קבוצתי משפיעה על ילדים רבים, ולעיתים, כמו במקרה של ועדות המשמעת, במיוחד על ילדים שאינם משתתפים בהליך קבלת ההחלטות. הזכות הקבוצתית להשתתפות הינה אפוא רחבה ובעלת פוטנציאל השפעה גדול, מה שמחייב נקיטת זהירות רבה יותר בעת יישומה.
לבסוף, הממצאים מדגישים את חשיבות תפקידם של מבוגרים במסגרות משתפות. תפקיד זה כולל לא רק עידוד של השתתפות, אלא גם הדרכה, ליווי וביצוע התאמות מתוך תפיסה כוללת של זכויות הילדים וטובתם. הדרכת ילדים במימוש הזכות להשתתפות הינה חלק בלתי נפרד מזכות זו.
מטרתנו אינה לערער על חשיבותה של הזכות של ילדים להשתתפות אלא לבחון בעיניים ביקורתיות קונפליקטים בין זכות זו לבין זכויות ילדים אחרות, ולסייע בגיבוש איזונים טובים יותר. כשארגון חינוכי פועל על פי אתוס משמעותי המבוסס על ערכים חיוביים כמו השתתפות, קשה יותר לבחון בעין ביקורתית פרקטיקות אשר משרתות את האתוס הזה, מתוך חשש שהביקורת תתפרש כביקורת על הערכים החיוביים עצמם או כתמיכה באלטרנטיבות שאינן בהכרח עדיפות. חוקרי השתתפות ילדים הביעו לאורך השנים ביקורת על כך שהמחקר בתחום מבוסס על מנטרות הנתפסות כמובנות מאליהן ואינו ביקורתי מספיק, בין היתר בשל רצונם של חוקרים לקדם את יישומה של הזכות להשתתפות. בחינה של פרקטיקות חינוכיות מתוך פרספקטיבה רחבה של זכויות אדם, ובהן זכויות ילדים, עשויה להצביע על מקרים בהם גישות כלל־ארגוניות ממוקדות באתוס הייחודי שלהן באופן לא מידתי ובכך מזניחות ערכים ואינטרסים חשובים אחרים.
ד"ר עידן זק־דורון הוא פוסט־דוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת התכנית לזכויות ילדים ונוער של מרכז מינרבה לזכויות האדם.
פרופ' לטם פרי־חזן היא סגנית דיקן למחקר בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ופרופסור מן המניין במחלקה למנהיגות ומדיניות בחינוך. תחומי המחקר שלה הם זכויות ילדים בחינוך ומשפט ומדיניות חינוך.