בימים בהם הפשיעה בחברה הערבית לא יורדת מהכותרות, וכמעט לא חולף יום בלי אירוע מדמם, חשוב להגיד כי הפגמים הקיימים במערכת החינוך הפקירו את הנוער הערבי לארגוני הפשע. על המדינה לפעול מיידית לטיפול בליקויים הקיימים במערכת החינוך, בתקווה לשמור על הדור הבא מפני הסתבכות בעולם הפשיעה.
מתחילת 2023 עד ליום כתיבת שורות אלו, 176 קורבנות קיפחו את חייהם בנסיבות הקשורות לאלימות ופשיעה בחברה הערבית. האלימות מחלחלת לכל חלקי החברה, מבני נוער ועד פשע מאורגן. למרבה הצער, כנראה הקורבן הבא הוא רק עניין של זמן והשיא עוד לפנינו.
ישנם גורמים מורכבים שונים להתפתחות האלימות בכל חברה בכלל, ובחברה הערבית בפרט. הדעה הרווחת הינה שהמצב הסוציו-אקונומי הנמוך, חוסר ההזדמנויות, שיעור האבטלה הגבוה בקרב הצעירים, הפליה מצד בנקים במתן הלוואות, ההזנחה המתמידה והמתמשכת של רשויות השלטון את החברה הערבית והחסר באכיפת החוק, כולם משחקים תפקיד משמעותי ומכריע בהובלה למצב אליו נקלענו.
מחקרים מראים שישנה קורלציה בין חינוך בחברה לבין ההתדרדרות לאלימות ופשיעה בחברה. לפי התאוריה הכלכלית, תפקידם של חינוך והשכלה הינו השקעה בהון האנושי, שעתידם לשפר את הזדמנויות העבודה הקיימות בפני הפרטים בחברה, ובכך מפחיתים את שיעור ההסתבכות בפשיעה. לפיכך, לדידי, ליקויי מערכת החינוך בחברה הערבית מהווים גורם אינטגרלי בהכוונת הדור הצעיר לעתיד עמום חסר יעד, וכתוצאה מכך, גלגולו לעולם הפשע והשוק האפור. לצד צעדים משמעותיים לאכיפת החוק על-ידי הגורמים הרלוונטיים, טיפול בבעיות הקיימות במערכת החינוך יכול להוות גורם מפתח בפתרון בעיית הפשיעה בחברה הערבית.
מערכת החינוך בחברה הערבית – תמונת מצב
מערכת החינוך בחברה הערבית סובלת מפגמים וחסרונות כמותיים ואיכותיים. כמו כן, מזה שנים מערכת החינוך הערבי סובלת מהזנחה עקבית ואף אפליה מצד רשויות השלטון. לצד העובדה שאפליה פסולה מטבעה, השוואה בין שתי מערכות החינוך, הערבי והיהודי, מראה שהעלאת איכות מערכת החינוך הערבית אינה אתגר שהמדינה אינה יכולה לעמוד בו. לדעתי, בכוחה וביכולתה של המדינה לפעול כדי להתגבר על הפגמים הקיימים במטרה לספק מערכת חינוך טובה יותר, שעונה על הצרכים של החברה הערבית.
מבחינה כמותית, יש פער משמעותי בתקצוב בין מערכת החינוך בחברה הערבית לבין מערכות החינוך בחברה היהודית. הפערים הגדולים ביותר הם דווקא בבתי ספר שמשרתים אוכלוסיות מוחלשות. ההשקעה הממוצעת בתלמיד יהודי שבא מרקע מוחלש גבוהה באלפי שקלים מן ההשקעה בתלמיד ערבי שבא מרקע עם אותם מאפיינים. לאור העובדה שחלק גדול מהתלמידים בחברה הערבית מגיעים מרקע כלכלי-חברתי קשה, מתחזק הצורך בהקצאת תקציבים שמגשרים את הפערים ומחזקים את מערכת החינוך הערבי.
הפער בתקצוב בין שתי מערכות החינוך מתבטא, בין היתר, במחסור חמור בכיתות הלימוד, בתשתיות פיזיות ירודות ובמחסור בציוד דיגיטלי. נוסף על כך, יש פער מובהק בין ההשקעה הכספית במסגרות חינוכיות מחוץ לשעות הלימודים עבור ילדים ערבים לבין השקעה זו עבור ילדים יהודים. אך האתגר האמיתי של מערכת החינוך בחברה הערבית אינו טמון בהיבט הכמותי אלא דווקא בהיבט האיכותי. עד כה לא נעשה שום מאמץ מכוון ומשמעותי כדי לעצב את התכנים הלימודיים במערכת החינוך הערבי בצורה שתשקף את התרבות, ההיסטוריה והספרות הערבית. ייתכן אף שנעשה מאמץ מכוון להדרת ודיכוי הנרטיב הפלסטיני והעלמתו ממערכת החינוך מתוך חשש שמא נרטיב זה יוביל להתחזקות הנרטיב הלאומי בקרב הערבים אזרחי המדינה.
למרות שהוגשו הצעות חוזרות מצד גורמים ערבים להפקדת ניהול מערכת החינוך הערבית בידי אנשים ערבים שמודעים לצרכי החברה, הצעות אלו נענו בשלילה. ובעוד שבמערכת החינוך היהודית, לזרם הממלכתי-דתי ולזרם החרדי הוענקה אוטונומיה מנהלית ופדגוגית, מערכת החינוך הערבית בישראל לעולם לא זכתה לניהול עצמי ערבי. יתרה מזאת, נתונים מצביעים על חוסר ייצוג הולם בפיקוח, בניהול ובתכנון מערכת החינוך הערבית, וניתן לספור את העובדים הערבים הבכירים במשרד החינוך על יד אחת. המיעוט הערבי אינו שותף בתהליך קבלת ההחלטות וגם בתכנון מדיניותו של משרד החינוך. חוסר הייצוג ההולם לערבים בהנהלת משרד החינוך הבכירה מעצים ומחמיר את הפגיעה במערכת החינוך בחברה הערבית.
נוכח מצב זה, סביר לטעון שניסיונות המדינה לכפות על הנוער הערבי תרבות זרה כדי לטשטש את זהותו של הנוער הערבי ולגרום לניתוקו מהשתייכותו לעם הפלסטיני על כל רבדיו הצליחו חלקית. בכך נוצרו חסמים בפני הנוער הערבי הצעיר להשתלבות העתידית בחברה ובעולם העבודה העתידי. פערים אלה מתבטאים באופן מובהק בהישגים הלימודיים, בזכאות לתעודות הבגרות, באחוז הנשירה ועוד. הפערים במערכת החינוך נגררים גם להשכלה הגבוהה, וכתוצאה מכך נוצרים פערים בהזדמנויות העבודה והתעסוקה, דבר אשר מותיר חלק ניכר מהחברה הערבית במעגל העוני, והופך את ההתגברות על המצב החברתי-כלכלי הקשה לכמעט בלתי אפשרית. מציאות זו מהווה סביבה פורייה להשתוללות הפשע והאלימות בקרב הנוער הערבי חסר מעש.
תוכניות החומש – הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
בדצמבר 2015 אימצה הממשלה את תוכנית החומש 922 שמטרתה קידום החברה הערבית, שילובה, ופיתוח הכלכלה בה. כמו כן, התוכנית שאפה לצמצם פערים בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה הכללית מתוך הבנה כי צמצום זה יוביל לצמיחה במשק הישראלי בכללותו. התוכנית הממשלתית התייחסה לחינוך, בינוי, תשתיות, כבישים ותחבורה ציבורית, ועוד. בתחום החינוך, התוכנית שאפה לגיבוש תוכניות לשיפור איכות ההוראה באוכלוסייה הערבית, לגיבוש תוכניות לשיפור הישגי התלמידים הערבים בדגש על מקצועות הליבה, ולגיבוש תוכניות לחיזוק החינוך הבלתי-פורמאלי.
בעקבות תוכנית 922, בשנים האחרונות החלה מגמה חיובית של השקעה במערכת החינוך בחברה הערבית. מדיניות ממשלתית זו אומנם חשובה, אך אינה נרחבת דיה להתמודד עם האתגרים הקיימים. תוכנית 922 לא התגברה על הפער בין מערכת החינוך הערבי לבין מערכת החינוך היהודי. לפי מחקרים עדכניים, הפערים עודם גדולים מאוד.
הממשלה הכירה לראשונה בחשיבות החינוך הבלתי פורמלי בחברה הערבית ולשם פיתוחו העמידה כ-650 מיליון שקלים על פני חמש שנים. למרות זאת, כיוון שהרשויות המקומיות הערביות מדורגות באשכולות הנמוכים ביותר מבחינה חברתית-כלכלית, הן מתקשות להעמיד את החינוך הבלתי פורמלי במקום גבוה בסולם העדיפויות שלהן ולהקציב לשם כך משאבים. כך נוצר פער עצום בין רמת הפיתוח של החינוך הבלתי פורמלי בחברה הערבית לבין רמתו בחברה היהודית, פער שאין ביכולתה של תכנית 922 כדי להתגבר עליו.
נוסף על כך, תכנית 922, שמועדה ליישום עד לשנת 2020 בלבד, נתקלה בכמה חסמים לביצועה. חלק ניכר מהתקציב שהוקצה לה לא מומש בפועל מטעמים שונים: בין עקב בירוקרטיים ומנהליים, בין עקב כך שחלק מהתקציב הגיע לידם של גורמי פשיעה בחברה. חלק ניכר מהתוכניות לא התממש בגלל החסר המשמעותי בקרקעות המיועדות לבנייה לצורך הקמת הפרויקטים, וכל זאת בנוסף למחסור בכוח אדם.
בשנת 2021 אימצה הממשלה את תוכנית החומש 550 המיועדת ליישום עד לשנת 2026, כהמשך לתוכנית הממשלתית 922. התוכנית החדשה הציבה יעדים דומים לאלה של תוכנית 922. תחום החינוך קיבל את הנתח הגדול ביותר מתוך התקציב המוקצה, 9.4 מיליארד שקלים, המיועדים לבניית כיתות, הכשרת מורים, אוריינות דיגיטלית, חיזוק לימודי שפה, הכוונה למקצועות טכנולוגיים מגיל צעיר ועוד. אומנם תוכנית זו עודנה בתחילת הדרך שלה, אולם התיק העשיר של המדינה בהבטחות שווא לחברה הערבית, הניסוח המעורפל של התוכנית, העמדות הפוליטיות של השרים והעובדים המכהנים בראש התפקידים האחראים על ביצוע התוכנית, מעלים ספקות רבים לגבי נכונותה של המדינה לקיים את הבטחותיה, במיוחד בצל הממשלה הנוכחית. כמו כן, הקצאת תקציבים ללא שינוי מבני, ללא שינוי גישה של המדינה כלפי החברה הערבית, וללא הענקת אוטונומיה מנהלית לחברה הערבית בתחום החינוך, לעולם לא תביא לשינוי אמיתי ורציני של המצב הקיים.
חובת המדינה לטפל בפגמים הקיימים
הזכות לחינוך מעוגנת בסעיף 3 לחוק זכויות התלמיד תשס"א–2000. המדינה התוותה את היקף חובתה לדאוג לזכותם של תושביה לחינוך בחוק חינוך חובה תש"ט–1949. עם זאת, הזכות לחינוך הוכרה על-ידי הפסיקה כאחת מזכויות האדם הבסיסיות וכזכות יסוד הנגזרת מכבוד האדם.
בפסק דין שוחרי גיל"ת נקבע שהחינוך הוא מכשיר חברתי חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי, חופשי, חי ומתפקד. אף נקבע שהחינוך מהווה יסוד הכרחי למימושו העצמי של כל אדם, להצלחתו ולשגשוגו. כמו כן, החינוך חיוני לקיומה של חברה שבה אנשים מקדמים את רווחתם, ובתוך כך תורמים לרווחתה של החברה כולה. מערכת החינוך הערבי במצבה הנוכחי כנראה לא מספקת את הצרכים ולא מרפאה את הפגמים הקיימים. כ-29% מהנוער הערבי, כלומר כ-57,000 צעירים, מוגדרים "חסרי מעש". כמו כן, הנוער הערבי הצעיר "נוהר" לעולם הפשע. לפי נתונים עדכניים של מבקר המדינה, הפשיעה עלתה בשיעור של 50% בקרב הנוער הערבי הצעיר בין השנים 2015 ו-2019. לפיכך נשאלות השאלות, עד כמה מערכת החינוך הנוכחית מבטיחה מימוש עצמי של הנוער הערבי, ועד כמה היא מבטיחה את הצלחתו או שגשוגו לאור הנתונים הקיימים? וברמת המאקרו, איך זה משפיע על רווחת החברה בכלל?
הפער הקיים היום בין מערכת החינוך הערבי לבין מערכת החינוך העברי, מטיל דגש על חובת המדינה לפעול לתיקון המצב, ואף מטיל דגש על יכולותיה לעשות זאת. המחוקק קבע ביותר מהזדמנות אחת את החובה להבטיח שוויון במערכת החינוך. גם הפסיקה דנה לא אחת בסוגיית האפליה במערכת החינוך. בפרשת טבקה ציינה השופטת פרוקצ'יה שבלי שוויון מהותי ובלי שוויון הזדמנויות אמיתי בחינוך, נפגעות זכותו של אדם לפתח את אישיותו וזכותו לשוויון הזדמנויות אמיתי בהמשך החיים בהגיעו לבגרות. עוד קבעה השופטת פרוקצ'יה כי חובת השוויון בחינוך, משיקה במישרין ונוגעת בגרעין הזכות החוקתית לכבוד האדם. היו אף פסקי-דין שבהם בית המשפט דן ספציפית באפליה של מערכת החינוך הערבית. בפרשת ועדת המעקב (2006), נקבע כי די בתוצאה מפלה כדי להכריז על המדיניות השלטונית כמפלה ולחייב את תיקונה. בפרשת אבו ג'נאם, העותרים תקפו את מדיניות משרד החינוך בהקצאת תקנים למשרות מסוימות במוסדות החינוך וטענו לאפליה נגד האוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב, במיוחד נוכח אחוז הנשירה הגדול בבתי-ספר בכפרים הבדווים בהשוואה לאחוז הכללי במדינה. העתירה נדחתה מטעמים שבמשפט המנהלי, אך לא לפני שבית המשפט קבע שיש להבטיח שוויון ולהתאים את רמת הקצאת המשאבים לרמת הצורך המוכח. הבטחת שוויון כאמור עשויה להצריך שונות בהקצאה כדי לתת חיזוק-יתר לנזקק ותמיכה פחותה לבעל היכולת, כדי שנקודת המוצא שלהם תהיה דומה, ויינתנו לאלה ולאלה הזדמנויות וסיכויים שווים. נקבע כי זו חובתה של המדינה לאזרחיה. אימוץ עמדתו של בית המשפט בפסק דין זה, ועיון בנתונים המתוארים לעיל, מובילים למסקנה כי מערכת החינוך בחברה הערבית זקוקה להקצאות יתר על מנת לטפל בפגמים הקיימים מתוך תקווה ורצון להבטיח שוויון הזדמנויות אמיתי ועתיד טוב יותר לצעירים הערבים ולשמור על הדור הבא מפני הסתכנות בעולם הפשיעה.
סעיף 5(ג) לאמנה נגד הפליה בחינוך, שישראל חברה בה משנת 1961, מדגיש את זכותם של בני מיעוטים לאומיים לנהל את פעולתם החינוכית תוך שימוש בשפתם. הסעיף אוסר על המדינות ניצול האוטונומיה המוענקת לבני מיעוטים לנהל את מערכת החינוך שלהם כתירוץ כדי להזניח את מערכת החינוך המשרתת אוכלוסייה זו, ואפילו נקבע בסעיף כי על המדינות לדאוג לכך שרמת החינוך במערכת החינוך של בני המיעוטים לא תיפול מהרמה הכללית במדינה. עצם התנהלות הלימודים במערכת החינוך בחברה הערבית בשפה הערבית אינו פוטר את המדינה מחובתה לדאוג לכך שאיכות מערכת החינוך בחברה הערבית תהיה באותה איכות של מערכת החינוך הכללית במדינה. לפיכך, על המדינה לפעול כדי לצמצם את הפערים בין מערכות החינוך השונות במדינה, ולדאוג להעלאת רמת החינוך בחברה הערבית כך שרמת החינוך במערכות החינוך השונות במדינה תהיינה שוות , וזאת במטרה להבטיח השתלבות עתידית של הנוער הערבי בשוק העבודה.
סיכום
השכלה וחינוך הן אבני פינה בבנייתה של חברה ובמימוש יכולותיו של הפרט. מערכת החינוך בכוחה לצמצם פערים חברתיים, אך גם ליצור אותם. מדיניות של השקעה נכונה בחינוך בחברה הערבית, הן בהיבט הכמותי והן בהיבט האיכותי, תוביל לשוויון הזדמנויות ברכישת השכלה, וזו עתידה לשפר במידה ניכרת את הסיכוי לניעות חברתי וכלכלי של החברה הערבית. טיפול בפגמים הקיימים במערכת החינוך הערבי עשוי להיות נקודת המוצא וגורם מפתח למיגור מגפת הפשיעה והאלימות המשתוללות בחברה הערבית. מפירותיו של מהלך כזה ייצאו נשכרים לא רק החברה הערבית אלא גם החברה הישראלית בכללותה.
