גל עצום של מפגינות ומפגינים שוטף את ככרות הערים בכל רחבי הארץ, הוא מחזק ומשרה אופטימיות בימים קשים של איום בחקיקה המשנה מן השורש את שיטת המשטר. מהי מחאה מוצלחת? כיצד והאם יכולה החברה האזרחית למנף את הישגי המחאה ולחזק את היסודות הדמוקרטיים במדינה?
דו"ח חברת דירוג האשראי מודי'ז מאפריל 2023 שינה את התחזית לגבי כלכלת ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". לדברי מחברי הדו"ח שינוי התחזית משקף את ההידרדרות במשילות (governance) הישראלית, בדגש על האופן בו ניסתה הממשלה ליישם רפורמה רחבת היקף מבלי להתבסס על הסכמה רחבה. זאת, לפי מודי׳ז, עד כדי כך שרק מחאות המוניות הביאו אותה לעצור את החקיקה ולהסכים לדיאלוג עם האופוזיציה.
דירוג אשראי הוא בעיקרו מדד ליכולתה הכלכלית של מדינה ועמידותה להחזר חובות. הוא מבוסס, מעבר למימדים כלכליים, על היבטים של שלטון החוק, מגמות גיאו-פוליטיות ומדדי מדיניות המשפיעים על העמידות הכלכלית של מדינה ויכולתה לצמוח, לעודד ולייצר השקעות ארוכות טווח במשק. הדגש ששם הדו"ח על עוצמתה של החברה האזרחית במהלך החודשים האחרונים, כמגמה בולטת וכמימד חיובי שמאזן את התופעות השליליות שבחוסר יציבות שלטונית הוא משמעותי ביותר. לטעמי לא הושם עליו זרקור מספק.
הסערה המוגדרת כ"רפורמה משפטית" מצד מחבריה, הפיכה משטרית כפי שהבינו חיש קל מתנגדיה, טרם שככה. אותה סערה שבאה באחת, בלוח זמנים צפוף בלשון המעטה, תפסה את כולנו, כולל את תומכיה, לא מוכנים. איש לא חזה, אף לא לאחר תוצאות הבחירות, שסדר היום של הממשלה יתמקד במהלך כה אינטנסיבי ומתוזמר, המחליש את שומרי הסף, המפרק את כוחה ועצמאותה של מערכת המשפט באמצעות פוליטיזציה של הועדה למינוי שופטים וכינון פסקת התגברות, הפוגע בזכויות אדם וביכולתם לבקש סעד מבית המשפט והמכפיף את היעוץ המשפטי במשרדי הממשלה לדרג הפוליטי ומצמצם את סמכויותיו. אולם מול הסערה קם נחשול ציבורי עצום של מחאה מצד החברה האזרחית. הגל העצום הזה מצליח להתמיד במשימתו לבלום את ההפיכה והחקיקה לאורך זמן. בעת כתיבת שורות אלה מסתכם השבוע העשרים ושניים: החודש השישי של הפגנות המתקיימות במוצאי שבת בעשרות מוקדים ברחבי הארץ, פריפריה ומרכז, הפגנות שהגיעו למספרים של 350-400,000 מפגינים בו זמנית ברחבי הארץ. מחאות נערכות אף במהלך ימי השבוע סביב אירועים שונים ומול בתיהם של חברי כנסת ושרים, ימי שיא של "שיבוש" ואירועים של עשרות התארגנויות נפרדות שמרכיבות, יחד ולחוד, את המחאה.
אנו עדים, אם כך, למחאה שבתבחיני משך והיקף, שוברת שיאים במונחים ישראלים. אמנם מחאה ציבורית נרחבת אינה חדשה לישראל: הפגנת ה-400 אלף ב-1982 אחרי אירועי סברה ושתילה (מספר שנחקק בזכרון הציבורי, ספק אם אכן הגיעו למספרים אלה); המחאה הציבורית של תנועת ארבע אמהות נמשכה מספר שנים, כמו גם ההפגנות הקבועות של נשים בשחור; מחאת 2011 שארכה כשלושה חודשים זכורה לטוב כמחאה שהוציאה מאות אלפים לרחובות; וראוי גם לציין את הפגנת החרדים נגד הגיוס של בני הישיבות ב-2014. שאלת המפתח בכל מחאה היא אם היא הצליחה להשיג את יעדיה. הסערה הציבורית לאחר אירועי סברה ושתילה הביאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת נסיבות הטבח. מחאת ארבע אמהות הצליחה להסיג את ישראל מלבנון, ומחאת הקוטג' הצליחה להוריד את מחירי הקוטג'. מחאת 2011, שאליה נהוג להשוות את המחאה הנוכחית, לא הולידה הישגים כבירים, לפחות לא כאלה המתייחסים ליעדה הראשוני: הורדת מחירי הדיור ויוקר המחיה. המחאה אמנם הובילה לכמה תהליכי מדיניות, שהמרכזי שבהם הוא הקמת ועדת טרכטנברג, אולם רק חלק קטן מהמלצותיה של ועדה זו אכן יושם. בעקבות מחאה זו, קמו מנהיגים שהשתלבו בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית אולם מחאת 2011 לא הצליחה - ואולי לא התיימרה - ליצור מחנה פוליטי חדש.
מהי מחאה מוצלחת? זו השאלה שעמדה כנגד עינינו בשתיל – הפועל לקידום חברה שוויונית וצודקת ומעניק, כבר 40 שנה, שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים ולשחקנים בשדה השינוי החברתי - כשפתחנו לפני כשלושה חודשים את קבוצת הווטסאפ השקטה: ללמוד ממאבקים שהצליחו. בין השאר למדנו מפי החוקרים פרופ' אריקה צ'נוות' ומריה סטפן כי מחאות שהצליחו להוציא לפחות 3.5% של האוכלוסיה לרחובות, הצליחו להביא לשינוי פוליטי. בישראל, 3.5% הם כ-330 אלף איש. למדנו לקחים מהאביב הערבי וממחאות 2019 בעולם, החכמנו ודרשנו בעולמות ההתנגדות הלא אלימה ובסוגיות של בניית כח על מנת להתמיד במאבק והפקנו תובנות מהחברה האזרחית בצ'כיה, פולין והונגריה ומאבקיהן לשמירה על עצמאות בית המשפט. כמה מתובנות הביניים שלנו:
- יש ללמוד ולהכיר את מנגנוני הפעולה הלא ליברלים של הממשל. הכרות עם שיטת הפעולה מאפשרת לזהות אמצעי מדיניות הננקטים כחלק ממגמה רחבה ומתוכננת לפגיעה בזכויות האדם, בשוויון ובדמוקרטיה;
- חשוב לזכור ולהכיר את הפרספקטיבה הגלובלית, הן במובן זה שאנחנו לא לבד במאבק, הן על מנת לקבל תמונה נכוחה על כיוונים ומגמות שלא כולם עלו על פני השטח אך הם מתחברים מאוד לרמזים שאנחנו מקבלים יום יום על פגיעה בשומרי הסף, בעצמאות התקשורת, האקדמיה והחברה האזרחית, ואיך כל אלה קשורים זה בזה. בנוסף ראינו כיצד גיוס תמיכה בינלאומית של כלכלנים, משפטנים ומדינאים, היווה גורם בעל משקל משמעותי בעצירת מרוץ החקיקה;
- אין ספק שכוחה של מחאה הוא בהתמדה בצעדי המחאה ובנוכחות פיסית ברחובות. בשבועות האחרונים אנחנו חווים זאת היטב, גם במהלך מאמצי הידברות המתנהלים בבית הנשיא נמשך גל המחאה, אף שבמספרים נמוכים יותר. למדנו כי כדי שרבים ימשיכו ויצאו לרחוב, המחאה צריכה להיות ממוקדת וצעדי ההמשך צריכים להיות ברורים.
- יש ערך בביזור ובגיוון. המחאה אינה רק בקפלן, וכוללת פריפריה גיאוגרפית וחברתית, שמאל וימין, חילוניים ודתיים. ההנהגה של המחאה – מבוזרת ובכך מקשה על דיכוי המחאה על ידי השלטון. מטה המאבק של המחאה הוא בחזקת תשתית המאפשרת את קיומה של המחאה, ולא מנהיג אותה במובן הפרסונלי. למעשה למחאה עשרות אם לא מאות מנהיגות ומנהיגים ברחבי ישראל.
ההישגים של המחאה הנוכחית אינם מתבטאים רק בהיקף המשתתפים, הביזור שלהם וההתמדה לאורך זמן. מחאת 2023 הצליחה לבלום את דהרת החקיקה, ולדחות את הקריאות ממושב החורף של הכנסת. היא הצליחה להביא את הממשלה להסכים לשיחות הידברות בבית הנשיא כמפלט אחרון טרם משבר חוקתי. אמנם עתיד החקיקה אינו ברור עדיין, וכך גם תוצאות הליך ההידברות, אך עדיין נראה שהמחאה והלחצים הפוליטיים, הכלכליים והבינלאומיים שהצליחה לעורר, הורידו כמה נושאים כבדי משקל ברפורמה מסדר היום. בנוסף לכך, המחאה הצליחה להחדיר לשיח ולתודעה סוגיות כבדות משקל בדמוקרטיה: איזון בין רשויות השלטון, זכויות אדם, עצמאות מערכת השפיטה וריסון הממשלה מכוח בלתי מוגבל. לא לשווא יש המכנים את התקופה הזו "שיעור האזרחות" המוצלח ביותר. "פסקת ההתגברות" ו"הרכב הועדה למינוי שופטים" הפכו למונחים שגורים בקרב חלק ניכר מהאוכלוסיה, בין בקרב התומכים ובין בקרב המתנגדים לרפורמה.
ארגוני זכויות האדם המגנים על זכויותינו, הפועלים למיגור אפליה וגזענות, המייצגים נשים, פלסטינים בשטחים ובישראל, אנשים עם מוגבלות, מבקשי מקלט ועוד, הבינו כבר לפני שנים עד כמה מסוכנות לזכויות האדם ולדמוקרטיה המגמות שהיום מרכיבות את ההפיכה המשטרית. אותם ארגונים הם גם הראשונים שיבקרו את שיקול הדעת של השלטון, ואף את בית המשפט העליון. הם עושים זאת באסטרטגיות מקצועיות על בסיס מומחיותם המקצועית בקידום מדיניות ובעבודה משפטית ומצליחים לגייס תמיכה ציבורית, אף אם מוגבלת, לפעולתם.
אותם ארגונים עלולים להיות גם הראשונים שייפגעו כאשר הממשלה "תתפנה" לקדם מדיניות וחקיקה שיצמצמו את מרחב הביקורת עליה. התעוררות אזרחית כמו זו שמתרחשת היום עשויה בהחלט לחזק את רצון הממשלה לפגוע ביכולת הפעולה של ארגוני חברה אזרחית ולהצר את צעדיהם: מצמצום חופש המחאה והביקורת, דרך הגבלת עצמאותם ועד לסגירתם וצמצום מרחב הפעולה שלהם. חקיקה המטילה מס על תמיכה מישויות מדיניות זרות כבר נמצאת בצנרת: הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת מבקשת למסות ארגונים הנתמכים על ידי מדינות וממשלות זרות דוגמת האיחוד האירופי או הממשל בארצות הברית, הידועים כמממן מרכזי של הארגונים. הנפגעים המיידיים יהיו: ארגוני זכויות אדם, ארגוני החברה הערבית, ארגונים המתנגדים לכיבוש, ארגוני השלום ולקידום חברה משותפת ועוד. הפגיעה הצפויה לו הצעת החקיקה תעבור, עשויה להיות חמורה ביותר. המשמעות היא סיכול יכולתם של ארגוני זכויות האדם (ובנוסחה הנוכחי, של כל ארגון נתמך) מלפעול. החקיקה אמנם נבלמה כתוצאה מלחץ בינלאומי, אך לא הוסרה סופית מסדר היום ועשויה לעלות מחדש בכל עת.
הגבלת פעילות ארגוני חברה אזרחית היא כלי בידי השלטון במדינות לא דמוקרטיות רבות בעולם, המגבשות מנגנונים שונים ומשונים על מנת להגביל את חופש ההתארגנות וההתאגדות, ואת חופש המחאה והביטוי של הארגונים. נייר עמדה של פורום המרצים והמרצות למשפטים למען הדמוקרטיה מראה כיצד אותו רציונל שהנחה את שלטון פוטין ברוסיה עומד בבסיס הצעות החוק שגובשו בישראל: הן ברוסיה והן בישראל, המדינה רואה בארגוני החברה האזרחית כסוכנים של המדינות הזרות המממנות אותן, אויבים מבית. אנו יכולים לראות מגמה ברורה בעשרות מדינות לא דמוקרטיות, או שהפכו להיות לא-דמוקרטיות, כיצד פגיעה בחברה האזרחית, ביכולתה לפעול ובעצמאות שלה היתה קו מנחה שהשלטון השתמש בו כדי לדכא או לאסור ביקורת. כאן ניצבים ארגוני החברה האזרחית בשורה אחת יחד עם התקשורת והאקדמיה, שומרי הסף הלא-פורמלים אך הלא פחות חשובים, של הדמוקרטיה. כל אלה יצטרכו להגן על עצמם אך גם ייזקקו לסולידריות ותמיכה ציבורית במאבקם.
לסיכום, המנוע העיקרי של המחאה, שהצית אותה ומזין אותה, הוא הרפורמה המשפטית. אך הממשלה פועלת הממשלה במישורים נוספים, קריטיים לא פחות לקיומה של דמוקרטיה, שרק בחלקם נגענו כאן. בנוסף לפגיעה בארגוני החברה האזרחית, בתקשורת ובאקדמיה, נמשכות הפרות זכויות האדם בשטחים, המדיניות כלפי פליטים ומבקשי מקלט, הקריאות להתניית זכויות אזרחיות במילוי חובות, אפליית האזרחים הערבים, וסוגיות אחרות. בין אם הרפורמה המשפטית תגווע או תתחדש, ובין אם תתגבש פשרה, האתגר הניצב בפנינו היום – לטעמי - הינו לתעל את האנרגיה העצומה שהצטברה במחאה לנתיבים אחרים של מאבק לשוויון והגנה על זכויות אדם. עלינו להשתמש בהזדמנות שנוצרה על מנת להרחיב את מעגלי הידע והמודעות לזכויות אדם, לגזענות ולהפליה, למרכיבים המהותיים ולא רק המנגנוניים של הדמוקרטיה. החברה האזרחית יכולה עתה, בחלון ההזדמנויות שנפתח, לגייס תמיכה ציבורית למאבקיה ולערכיה ממי שהיו עד כה אדישים ועתה הפכו לאזרחיות ואזרחים פעילים.
