"מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן; וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו)
הוראת שעה המונחת על שולחנה של הכנסת תייצר מסלול מקביל להסמכת תעודה במקצועות טיפוליים פרה-רפואיים אשר יוריד את רף הכשירות לטיפול ויפגע בזכותם לבריאות של המטופלים
רקע על מקצועות פָּרָה-רפואיים
מקצוע פָּרָה־רְפוּאִי (ובעברית תקינה: "מִקְצוֹעַ נִלְוֵה רְפוּאָה") הוא מקצוע שעניינו מתן שירותים טיפוליים, אבחוניים או שיקומיים הנלווים לרפואה, אך אינו מחייב תואר ברפואה או הסמכה כרופא לצורך העיסוק בו. בישראל, מרבית המקצועות הפרה-רפואיים, כשמונה במספר, קבועים בתוספת הראשונה לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח–2008. שמונת המקצועות הם: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, תזונאות – דיאטנות, קרימינולוגיה קלינית, פודיארטיה, פודיאטריה ניתוחית וכירופרקטיקה. התוספת הראשונה לחוק קובעת את תנאי הכשירות לצורך קבלת הסכמה ורישיון לעיסוק במקצועות הללו. שלושת המקצועות האחרונים שנמנו מחייבים תואר דוקטור ואינם רלוונטיים לענייננו. המקצועות הפרה-רפואיים נחשבים ברובם למקצועות "צווארון ורוד".
ההיסטוריה של הסדרת העיסוק במקצועות פרה-רפואיים בישראל
טרם חקיקת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, הוסדר העיסוק במקצועות פרה-רפואיים בהנחיות מנהליות של משרד הבריאות, ובהן נקבעו דרישות ההשכלה וההכשרה המקצועית למקצועות הבריאות השונים. הממונה במשרד הבריאות העניק "תעודות הכרה במעמד" למי שעמדו בדרישות. תעודה זו היתה תנאי הכרחי להעסקתם הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי, בבתי חולים ובקופות חולים.
בפרשת קאופמן נ' מנהל אגף למקצועות רפואיים (2004), בית המשפט העליון קבע את בטלות הנוהל למתן תעודות הכרה במעמד במקצוע "טיפול ביצירה והבעה". השופטת דורנר פסקה שהיות שמשטר רישוי השולל או מגביל עיסוק מסוים פוגע בזכות החוקתית לחופש העיסוק, הפגיעה האמורה חייבת להיות מעוגנת בחקיקה ראשית או מכוח הסמכה מפורשת בחוק, בהתאם לדרישות פסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק. כעבור 4 שנים, ביולי 2008, נחקק חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות. סעיף 1 לחוק קובע כי: "מטרתו של חוק זה להסדיר את העיסוק במקצועות הבריאות כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור". תחילה הסדיר החוק ארבעה מקצועות בלבד: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת ודיאטנות. ברבות השנים הורחב החוק והוחל על מקצועות נוספים שנזכרו לעיל. החוק קובע משטר הסדרת עיסוק של מעין "רישוי" על ידי הסמכת המנהל הכללי של משרד הבריאות (או מי שהוא הסמיך) להעניק "תעודות במקצועות הבריאות".
על פי התוספת הראשונה בחוק, זכאות לתעודה ולעסוק כדין בקלינאות תקשורת או ריפוי בעיסוק מותנית בתואר ראשון במוסד אקדמי מוכר בתחום הרלוונטי (שנמשך לרוב 3.5 או 4 שנים), הכשרה מעשית של 1,000 שעות בהתאם לתקנות, והצלחה בבחינות רישוי. דרישות הרישוי בישראל דומות לאלו שבמדינות מערביות אחרות, וככלל אינן נחשבות מחמירות ביותר.
הצעת החוק
לאחר השבעת הכנסת ה־25 בנובמבר 2022, הגישו חברי הכנסת משה גפני ויצחק פינדרוס ממפלגת דגל התורה הצעת חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (תיקון - מתן תעודה במקצועות הבריאות לבעלי הכשרה מקצועית) (הוראת שעה), התשפ"ג–2023. ההצעה נועדה לאפשר למי שהשלימו הכשרה מקצועית במקצועות הבריאות הפרה-רפואיים, אך אינם עומדים בכל הדרישות לקבלת תעודה לפי החוק הקיים, לקבל תעודה זמנית שתאפשר להם לעסוק במקצועם לתקופה מוגבלת. מטרת הוראת השעה היא לתת מענה לצורך מיידי בכוח אדם במקצועות הבריאות.
על פי ההצעה תוקף הוראת השעה יהיה לחמש שנים, אך נקבע בה ששר הבריאות, באישור ועדת הבריאות של הכנסת, יהא רשאי להאריך אותה לשתי תקופות של שלוש שנים כל אחת. מדובר בפרק זמן ארוך, אשר יקבע עובדות בשטח ויכניס למערכת עובדים ועובדות רבים, באופן אשר חותר תחת כוונתו המקורית של החוק והקביעה המקצועית הברורה בדבר ההסמכה הנדרשת על מנת לעסוק במקצועות המוסדרים בו.
זוהי אינה הפעם הראשונה שמועלית הצעת חוק כזו. כמו כן, אין עוררין על כך שיש תת-איוש של תקנים במקצועות הבריאות ברחבי הארץ, בעיקר בפריפריה, אך לא רק בה. ישנם גורמים רבים אשר מובילים לתת-איוש של המקצועות דנן, וביניהם: תנאי הקבלה הגבוהים יחסית לצד מספר המוסדות האקדמיים הקטן שמציע בהם תארים, תקופת לימודים ממושכת, והשכר הנמוך לצד העומס והקושי הכרוכים בעיסוק במקצועות הטיפוליים. אין להקל ראש בפגיעה באוכלוסיות הנזקקות למטפלים ומטפלות במקצועות פרה-רפואיים עקב המחסור האקוטי בכוח אדם מיומן, אך בד בבד, כפי שניווכח להלן, הצעת החוק מעלה קשיים לא מבוטלים.
פגיעה בשוויון בעיסוק
כזכור, כיום רק מוסדות אקדמיים המוכרים בידי המל"ג מוסמכים להעניק הכשרה מקצועית בתחומים במקצועות הפרה-רפואיים המוסדרים בחוק. הבשורה בהצעת החוק היא ש"תעודת ההכשרה המקצועית תינתן על ידי מוסד שהוכר כנותן תעודות כאלה בתחום הבריאות". הכוונה היא שמוסדות לא-אקדמיים, עליהם יפקח משרד הבריאות, יציעו מסלול הכשרה מקצועי "שווה ערך לתואר אקדמי" בהתאם לסטנדרטים שיקבע המנהל, ובלבד שמתקיימים בהם יתר התנאים המקדמיים לזכאות בהתאם לסעיף 8 בחוק (למעט כמובן תואר אקדמי): מעל גיל 18, אזרחות או תושבות בישראל, ללא מחלה מסכנת; ללא עבר פלילי הקשור בעיסוק המקצועי.
גורמי מקצוע טוענים שבין המוסדות הלא-אקדמיים יכללו בין היתר גם סמינרים חרדיים. ואכן, גם הצעת החוק הנוכחית וגם קודמותיה, למשל הניסיון להקל את התנאים לטיפול באמנות בשנת 2022, מקצוע שאינו מעוגן בחוק, אך בכפוף להוראות המל"ג מחייב תואר שני רלוונטי (כיום מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק להסדירו במסגרת חוק הסדרת מקצועות הבריאות) קודמו בידי חברי כנסת מהמפלגות החרדיות, ואין בכך משום הפתעה גדולה. נטען שזוהי חלק ממגמה אותה מקדמות חלק מהסיעות החרדיות בה הורגים שתי ציפורים במכה אחת: מכשירים את נשות החברה החרדית בסמינרים החרדים, מבלי לחשוף אותן לאקדמיה, ובמקביל מקלים את גישה למקצועות הללו גם למי שאין לו ההשכלה הדרושה כדי להתקבל למוסד אקדמי, ומייצרים תעסוקה וטיפול "פנים סקטוריאליים". חשוב להדגיש שכבר כיום ישנם מסלולים אקדמיים ייעודיים לבנות החברה החרדית המאפשרים רכישת השכלה אקדמית במקצועות הפרה-רפואיים בהתאם לחוק, תוך יצירת סביבה לימודית המאפשרת סביבת למידה שלא תפגע בערכים הדתיים של הלומדות. מכאן, שאין אמת בטיעון לפיו דרכן של נשים חרדיות למקצועות הללו חסומה, והוראת השעה אינה מאפשרת לראשונה גישה של נשים חרדיות להשכלה אקדמית בתחומים אלו. צעת החוק הופכת את היוצרות על פיהן. ההצעה מבקשת לייצר שני מעמדות שונים, אלו אשר ירכשו את המקצוע במוסד אקדמי ואלו שירכשו אותו במוסד שאינו כזה.
פגיעה בזכות לבריאות
מדיניות המקדמת הכשרה מקצועית של סקטורים חלשים שנגישותם לאקדמיה פחותה, תוך ניסיון לתת מענה לצורך חברתי בוער, עשויה להיראות במבט ראשון כצעד ראוי. זאת, עד שמציבים מנגד על כפות המאזניים את הסכנה שבהורדת רף ההכשרה המקצועית של המקצועות הפרה-רפואיים. ברי שכל אדם אשר מפקיד את בריאותו או את בריאות היקרים עושה זאת בהנחה שהגורם המטפל מוסמך וכשיר לעשות כן. הצעת החוק הנוכחית, כמו קודמותיה, לוותה בהתנגדות רחבה וגורפת של כלל ארגוני הגג של המקצועות הפרה-רפואיים. כך למשל, בנייר עמדה משותף של האגודה הישראלית של קלינאי התקשורת ושלהחברה הישראלית לריפוי בעיסוק נטען כי "הנמכת דרישות ההכשרה, ללימודי תעודה במסלול הכשרה מצומצם, יביא לפגיעה גם במטפלים אבל בעיקר באיכות השירות והמקצועיות למטופלות והמטופלים עצמם עד לכדי סכנת חיים" [ההדגשה במקור – ד.ש]. בנייר העמדה הודגש שמקצועות הבריאות השונים דורשים הבנה משמעותית בתחומי מדע רבים דוגמת ביולוגיה, מדעי המוח פיזיולוגיה ואנטומיה, אשר לטענת מחברי מסמך העמדה, איכות ההוראה שלהם במוסדות לא-אקדמיים לא תהיה ברמה מספקת .
כפי שנסקר לעיל, הוראת השעה מקודמת בכנסת על ידי נציגי המפלגות החרדיות. על כן, סביר להניח שבמסגרת הוראה השעה, מרבית אלו שיוכשרו ישתייכו בעיקר לסקטור החרדי. הפגיעה כתוצאה מהורדת הרף של המטפלים במקצועות לא תפסח כמובן על כל מי שיטופל. חמור מכך, איכות ההכשרה והטיפול יפגעו בזכותם לבריאות תוך סיכון של התפתחותם התקינה של ילדים, בריאותם ואיכות חייהם בטווח הארוך.
בית המשפט העליון בישראל הכיר בזכות לבריאות כנגזרת מהזכות לכבוד האדם (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). הזכות לבריאות היא זכות אדם אוניברסלית המעוגנת בסעיף 12 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ((ICESCR משנת 1966 שמדינת ישראל חברה בה, ובחוקת ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO), בו גם חברה ישראל. בסעיף 12(1) לאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות נקבע כי: "מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל להנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה". ואכן, התחייבותה של המדינה היא לספק את רמת השירותים הגבוהה ביותר המתאפשרת לה. ברי שהורדה מודעת ומכוונת של רמת השירות הציבורי, כאשר אין הצדקה ברורה ומשכנעת לכך סותרת מחויבות זו.
זה המקום להזכיר שסעיף 1 לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות קובע שמטרתו בין היתר היא "... להגן על בריאות הציבור". "בריאות הציבור" הוא מונח רחב ומופשט אשר נזכר בעשרות דברי חקיקה אך אינו מוגדר בצורה ברורה. ההגדרה הרשמית לפי ארגון הבריאות העולמי בריאות הציבור היא "המדע והאמנות של מניעת מחלות, הארכת חיים וקידום הבריאות באמצעות מאמצים מאורגנים של החברה". מכאן, שיש לראות את המקצועות הפרה-רפואיים כחלק הוליסטי ואינטגרלי ממערך הבריאות בישראל.
סיכום
בפוסט זה הפניתי זרקור על הצעת החוק המבקשת להוריד את רמת השירות והטיפול המקצועי המוענקים בישראל, ובייחוד לסקטור החרדי, תוך יצירת שני מעמדות של העוסקים במקצועות הפרה-רפואיים, אשר שונים זה מזה באופן משמעותי ברמת הכשירות וההסמכה שלהם. הצגתי את הבעייתיות הזועקת ביוזמה האמורה מבחינת הפגיעה בשוויון של העוסקים במקצוע וחמור מכך, בזכות לבריאות של אוכלוסיית המטופלים.
אחתום בציטוט שלוכד לטעמי בקליפת האגוז את החשיבות הדרמטית של שימור הרמה המקצועית וההקפדה של אנשי המקצוע שידם נוגעת באוכלוסיות חלשות המשוועות לעזרתם המקצועית שערכה לא יסולא בפז, והרווח של החברה כולה מפועלם:
"...כי מה שאדם זורע, את זאת גם יקצר. [...]. אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצר, אם לא נרפה." (האיגרת אל הגלטים ו, ז-ט).
