הכללים שאומצו באו"ם משפרים את תנאי האסירים בישראל ומובילים לרפורמות בכל העולם.
בג"ץ שטח מחיה לאסיר
ב־8 בינואר 2017 קיבל בית המשפט העליון את עתירת האגודה לזכויות האזרח בנוגע לתנאי הכליאה בבתי הסוהר בישראל. העתירה חשפה כי שטח המחיה הממוצע לאסיר עמד על 3.16 מ"ר בלבד בכלל בתי הסוהר, ובבתי סוהר מסוימים עמד על 2.2 מ"ר לאסיר. כן עולה מהעתירה כי צפיפות תאי המאסר בישראל היא מהגבוהות בעולם. בית המשפט פסק כי אסירים ועצורים זכאים לשטח מחיה מינימלי שעומד בסטנדרטים הבינלאומיים ובדרישות החוק הישראלי. מבחינה מעשית, נקבע כי על המדינה להבטיח לכל אסיר ועצור שטח מחיה שהוא לכל הפחות 4.5 מ״ר כולל שירותים ומקלחת (או 4 מ״ר בלעדיהם), תוך 18 חודשים מפסק הדין.
כללים בינלאומיים לזכויות אסירים
במישור הבין־לאומי, השופט רובינשטיין הפנה לכללי המינימום האחידים לטיפול באסירים המעודכנים משנת 2015 (הידועים כ"כללי נלסון מנדלה"), שבהם הוכרה הזכות של כל אסיר לשטח מחיה בסיסי, לתנאים היגייניים ולשמירה על בריאותו וכבודו. השופט רובינשטיין הדגיש כי אף שלא מדובר באמנה מחייבת, כללים אלה משמשים אמת מידה בין־לאומית רכה (soft law) ומבטאים את הסטנדרט המצופה ממדינות דמוקרטיות מתוקנות.
כללי המינימום הסטנדרטיים של האו"ם לטיפול באסירים אומצו לראשונה על ידי קונגרס האו"ם למניעת פשיעה ולטיפול בעבריינים בשנת 1955, ואושרו על ידי המועצה הכלכלית והחברתית של האו"ם (ECOSOC) בשנת 1957. ב־2015 אמצה העצרת הכללית של האו"ם גרסה מעודכנת לכללים בעקבות המלצה של מדינות רבות לעדכן את הכללים ולתת משקל רב יותר לזכויות אסירים.
בשישים השנים שחלפו מאז שאומצו, הפכו הכללים הללו למקור משפטי חשוב במשפט הבינלאומי בנושא זכויות אסירים ותנאי כליאה. לפי דו"ח של האו"ם, בשנת 2005 הכללים המקוריים שימשו ברוב המדינות כמקור להכשרת סגל של בתי־הסוהר, והם תורגמו לרוב השפות בעולם. גם בישראל, רוב העוסקים בתחום של זכויות אסירים מכירים ברלוונטיות של כללי מנדלה, והם מוזכרים בדו"חות השנתיים בנושא תנאי אסירים של הסניגוריה הציבורית. אולם רוב ציבור המשפטנים בישראל, כולל משפטנים העוסקים בתחום הפלילי, אינם מודעים לכך שקיימים סטנדרטים בין־לאומיים במשפט הפלילי הרלוונטיים לעבודתם במגוון רב של תחומים נוספים. הסטודנטים למשפטים בישראל אינם לומדים על הסטנדרטים הללו כחלק מתוכנית הלימודים.
סטנדרטים בינלאומיים נוספים
במהלך שישים השנים שחלפו מאימוץ הכללים בנוגע לאסירים ועד לעדכונם ב־2015, אימץ האו"ם 45 מערכות כללים נוספים העוסקים בכל תחומי המשפט הפלילי, וקובעים סטנדרטים מפורטים שמטרתם להבטיח את השמירה על זכויות האדם של כל מי שבאים במגע עם מערכת המשפט הפלילית. ב־2025 לבדה הוגשו לוועדה למניעת פשיעה וצדק פלילי הצעות לסטנדרטים חדשים העוסקים באסטרטגיות מניעת עבריינות חוזרת. כללים אלו עוסקים בזכויות אנשים שנמצאים במעצר, צורות ענישה אלטרנטיביות למאסר, צדק מאחה, ילדים במערכת המשפט הפלילי, אלימות נגד נשים וזכויות קורבנות, מניעת פשיעה (כולל שיקום ומניעת עבריינות חוזרת), סטנדרטים לעצמאות הרשות השופטת, יושרה של אנשי מערכת המשפט הפלילי וגישה לסיוע משפטי בהליכים משפטיים. הם אף כוללים הסדרים משפטיים, מוסדיים ומעשיים לשיתוף פעולה בין־לאומי פלילי. יחד כל אלו מוכרים כסטנדרטים והנורמות של האו"ם בנושא מניעת פשיעה וצדק פלילי.
רוב הסטנדרטים והנורמות של האו"ם אומצו בהחלטות של העצרת הכללית או של המועצה הכלכלית־חברתית, ולכן הם אינם יוצרים מחויבות משפטית ישירה ואכיפה. עם זאת, רובם קשורים באופן ישיר לאמנות זכויות אדם מחייבות, ולכן ניתן לראות בהם מדריך מפורט לאופן היישום של הכללים המחייבים. לקשר זה יש כמה היבטים: חלק מהסטנדרטים שאומצו על ידי האו"ם קודמים כרונולוגית לאמנות מחייבות, והיוו בסיס לניסוח אמנות זכויות אדם מחייבות. למשל, ההצהרה בנושא מניעת עינויים משנת 1975 והעקרונות לאתיקה רפואית בהקשר עינויים משנת 1982, קדמו לאימוץ האמנה בנושא עינויים משנת 1984. סטנדרטים אחרים אומצו לאחר כניסת האמנות לתוקף, ולכן מהווים מדריך מעשי ליישומן.
דוגמה חדשה יחסית היא אימוצם של העקרונות לגבי הזכות לייצוג משפטי בהליכים פליליים בשנת 2012. עקרונות אלו מבוססים על סעיף 14 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966 ומרחיבים את הזכות למשפט הוגן. גופי זכויות אדם של האו"ם, כמו הוועדה לזכויות הילד והוועדה למניעת אפליה נגד נשים, נעזרו בסטנדרטים הללו לצורך פרשנות האמנות ומפנים אליהם באופן עקבי בהחלטותיהם. לכן יש לראות בהם פרשנות מחייבת של האמנות.
דוגמא מברזיל: חקירת עינויים
אחת המעלות של סטנדרטים אלו הוא מידת הפירוט בהם, המאפשרת יישום על ידי רשויות המדינה וגורמי אכיפת החוק. כך מתאפשר כיבודם בפועל של עקרונות כלליים של זכויות אדם. כך למשל אומצו ב־2004 סטנדרטים בינלאומיים לזכויות אדם המכונים "פרוטוקול איסטנבול". עקרונות אלו פותחו על בסיס האמנה למניעת עינויים משנת 1984 ומטרתם לקבוע סטנדרט אחיד לקיום בדיקות רפואיות לחקירת ותיעוד טענות לגבי עינויים. בשנת 2018, משרד הסנגוריה הציבורית של ריו דה ז'ניירו נסמך על פרוטוקול איסטנבול כדי להביא לבדיקה חוזרת של טענות לעינויים בהליך פלילי. שבעה עצורים טענו כי עברו עינויים על־ידי כוחות הצבא של ברזיל שעצרו אותם בחשד לסחר בסמים. הבדיקות החדשות שנערכו בהוראת בית־המשפט אישרו את הטענות בדבר העינויים שעברו הנאשמים, והביאו לפסילת כל הראיות שהושגו באמצעותם, ולזיכוי הנאשמים.
כאמור, הכללים המופיעים בסטנדרטים שאומצו על ידי האו"ם הם מאד מפורטים ומתייחסים לכל ההיבטים הרלוונטיים של פעולת רשויות האכיפה, התביעה והמשפט. הם בדרך כלל מנוסחים בתהליך ממושך על ידי מומחים למשפט פלילי וזכויות אדם מכל העולם, ובשלב הראשון אימוצם דורש תמימות דעים בין כל חברות הוועדה של האו"ם למניעת פשיעה וצדק כללי (גוף משנה של הוועדה הכלכלית־חברתית של האו"ם). כך למשל כללי מנדלה (מ־2015) כוללים 122 סעיפים, ותהליך ניסוחם ואימוצם נמשך חמש שנים.
הסטנדרטים השונים קובעים אמות מידה להגינות, ליעילות ולהומניות של מערכת המשפט הפלילי. ניתן להיעזר בהם לביצוע הערכות מעמיקות של המידה שבה מגזר ספציפי של מערכת המשפט הפלילי במדינה תואם את הגישה המקובלת של הקהילה הבין־לאומית. סטנדרטים ונורמות הם גם אבני הבניין לשיפור מערכת המשפט הפלילי. בהתבסס על ההערכות האמורות, הם יכולים לסייע לבעלי עניין מרכזיים לפתח אסטרטגיות והמלצות לאומיות לרפורמות בתחומים שונים של המשפט הפלילי. כך, למשל, לאחר אימוץ העקרונות וההנחיות החדשים של האו"ם בנוגע לגישה לסיוע משפטי במערכות משפט פלילי על ידי העצרת הכללית של האו"ם בדצמבר 2012, מדינות שונות בעולם אימצו חקיקה חדשה על בסיס הכללים (למשל סיירה לאון) או שינו את אופני העבודה של הגופים האחראים לסיוע משפטי (למשל בהודו).
הסטנדרטים והנורמות קובעים "שיטות עבודה מומלצות" וניתן להתאים אותם על ידי מדינות כדי לענות על צרכים מדינתיים. אופיים הלא מחייב מאפשר התאמה לצרכים מקומיים ויישום הדרגתי. הסטנדרטים והנורמות מתפתחים ומתעדכנים כל הזמן כדי לשקף חידושים בדיני זכויות האדם וגישות חדשות למניעת פשיעה ולטיפול בעבריינים.
המצב בישראל
בישראל רוב הכללים הללו טרם זכו להכרה משפטית בחקיקה או בפסיקה, אולם אין מניעה כי גורמי אכיפת החוק, התביעה, הסנגוריה ושירות בתי הסוהר ייעזרו בהם ככלים מנחים בעבודתם (למשל בהנחיות שב"ס הנחיות הפרקליטות או המשטרה). גם בתי המשפט בישראל יכולים להישען על כללים אלו בפרשנות חקיקה, על בסיס החזקה כי חוקי ישראל תואמים את האמנות הבין־לאומיות שהיא הצטרפה אליהן, באותם מקרים בהם סטנדרטים אלו מהווים הנחיות מפורטות ליישום האמנות.
הסנגוריה הציבורית, שיש לה מומחיות רבה בתחום, לקחה בעבר חלק בניסוח כללים בינלאומיים וביישומם. הסנגור הארצי הראשי לשעבר, ד"ר יואב ספיר, השתתף ב־2011 במפגש מומחים באו"ם לגיבוש הכללים בנוגע לייצוג בהליכים פליליים. הסנגוריה הציבורית גם השתתפה בפרויקט של האו"ם בליבריה בשנים 2013–2015 שנועד לסייע לחיזוק הסנגוריה הציבורית במדינה זו. הסניגוריה הציבורית יכולה להוביל את הפצת הכללים הללו בישראל ולקדם את יישומם במסגרת דו"חות שנתיים או ספציפיים (כפי שעשתה לגבי כללי מנדלה), בתיקים של נאשמים ובעתירות לבג"ץ כידיד בית המשפט.
בתי הספר למשפטים ייטיבו עם תלמידיהם המתעתדים לעסוק בתחומי זכויות האדם או המשפט הפלילי, אם יכללו סטנדרטים אלו בתוכניות הלימודים שלהם. כך יקבלו הסטודנטים תמונה מלאה יותר של משפט זכויות האדם הרלוונטי להליך הפלילי, ויכירו כלים משפטיים מעשיים למימוש זכויות אלו.
מירי שרון, תלמידת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים, עבדה כעשור במשרד האו"ם לסמים ופשיעה (UNODC) בווינה.