הארגון UN Women היה שותף אקטיבי להשתקת דיווחים על אלימות והתעללות מינית כחלק ממתקפת חמאס על אוכלוסייה אזרחית בישראל. כך נחשפו החסמים המורכבים בפני הגנה אפקטיבית על זכויותיהן של נשים, גם בעידן הנוכחי של מחויבות בין־לאומית מוצהרת לקידום שוויון מגדרי.
פוסט זה הוא עשירי מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
לטבח ההמוני בנשים, ילדים, וגברים שביצעו מחבלי חמאס בישראל ב־7 באוקטובר נוסף היבט מחריד של טרור שכוון כנגד חלק מהקורבנות – אלימות מינית ומגדרית. למרות זאת, ארגון הנשים הבין־לאומי החשוב בעולם UN WOMEN המחויב להוביל את המאבק לקידום זכויות נשים והגנה עליהן בזירה הבין־לאומית, נמנע במשך שבועות ארוכים מלהכיר בהיבטים המגדריים המיוחדים של הפגיעה הקשה באוכלוסייה אזרחית בישראל ומלגנותם. הארגון עשה זאת בסופו של דבר רק לאחר לחץ מסיבי, תוך שהוא נגרר למהלך ואינו מוביל אותו.
ברשימה קצרה זו אני מבקשת להאיר את ההיסטוריה של אלימות מינית כנגד נשים ונערות בסכסוכים אלימים ואת התפתחות הטיפול המשפטי בה ברמה הבין־לאומית. טענתי היא שלאחר שנים של השתקה והכחשה, הקהילה הבין־לאומית יצרה מנגנונים פורמליים ראויים, שתכליתם המוצהרת היא הכרה בפגיעה המיוחדת הכרוכה באלימות מינית במלחמה ומיגור התופעה באמצעות חשיפה, גינוי וענישה. אלא שאירועי 7 באוקטובר האירו פער מטריד בין ההסדרים הרשמיים לבין ההתנהלות בפועל. ניתוח טקסטואלי של ההצהרות, ניירות העמדה והדוחות שפרסם ארגון UN WOMEN בשבועות שחלפו מאז מתקפת החמאס על ישראל והמלחמה שפרצה בעקבותיה, חושף כיצד הטקסטים הרשמיים, שבחלקם נושאים כותרות המתיימרות לשרטט תמונה מקיפה ביחס להיבטים המגדריים של המלחמה, הפכו לאמצעי להעלמת האלימות המינית והפגיעה בנשים ובנערות שהתרחשה בצד הישראלי. מי שאמור היה להיות חוד החנית במאבק נגד מנגנוני השתקה והכחשה של אלימות מגדרית, הפך להיות גורם משמעותי בהנצחתם באמצעות שימוש בעמדת הכוח המוסדית שלו. תוצאה מטרידה זו מספקת דוגמה עכשווית לאופן שבו מבני כוח פטריארכליים ממשיכים לשגשג גם בעידן הנוכחי של מחויבות בין־לאומית מוצהרת לשוויון מגדרי.
פגיעה מינית במלחמה והתפתחות המשפט הבין־לאומי – פרספקטיבה היסטורית ופמיניסטית
אונס ופגיעה מינית במלחמה הן תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. מכיוון שגופן של נשים ומיניותן נתפסו באופן מסורתי כשייכים לגברים וזוהו עם כבוד הגבר ובהתאם עם כבוד האומה, אונס ופגיעה בנשים בשל היותן נשים היו נדבך מרכזי בסכסוכים אלימים בכל חלקי הגלובוס. כיבוש גופה של האישה באמצעות אינוסה שימש אמצעי להשפלת האויב, ולפגיעה במורל הלאומי. הוא גם היווה ביטוי סמלי מובהק לתבוסה המוחצת של הצד השני. כך, במשך אלפי שנים, גופן של נשים היה הפקר, תוך שמבני כוח פטריארכליים מעודדים ומכשירים את הפגיעה המיוחדת בהן במלחמה.
גם כאשר החלה התייחסות משפטית פורמלית לתופעה כחלק מהסכמים בין מדינות, הטיפול המשפטי בה היה אגבי ונקודתי, ושיקף בעיקר נקודת מבט גברית פטריארכלית ביחס לטיב הפגיעה הטמונה באלימות מינית כלפי נשים. למשל, בשנת 1785 נכרתה אמנת ידידות ומסחר בין ארצות־הברית, צרפת, הולנד ופרוסיה, בה הסכימו המדינות החברות כי בשעת מלחמה ביניהן, אם תתעורר, נשים וילדים לא יחוללו. משמע, ההסדר הוגבל למדינות הספורות שהיו צד ישיר לו, האיסור על חילולן של נשים היה עניין אחד מתוך סוגיות רבות אחרות שבהן עסקה האמנה, והשמירה המשתמעת על תומתן המינית של נשים וצניעותן באמצעות הטלת איסור על "חילול" כבודן הוצגה כרציונל העומד ביסוד האיסור הספציפי.
רק בשנת 1949 ולאחר מעשי האונס ההמוני והפגיעה המינית בנשים שהתרחשו כחלק ממלחמת העולם השנייה, גובש איסור בין־לאומי מפורש על אונס ופגיעות מיניות אחרות בנשים במהלך סכסוכים אלימים כחלק מאמנת ג'נבה הרביעית להגנתם של אזרחים במלחמה. אולם, גם אז נקודת המבט הגברית המשיכה לעצב את האופן שבו הוגדרה מהות הפגיעה בנשים והרציונל העומד בבסיס האיסור הבין־לאומי. סעיף 27 לאמנת ג'נבה קבע שיש להגן על נשים במיוחד מפני "מתקפה על כבודן" ובאופן ספציפי מפני אונס, זנות כפויה וכל צורה אחרת של התנהגות מגונה במלחמה. אם כן, גם במחצית המאה העשרים ההגדרה הבין־לאומית של מהות הפגיעה הטמונה באלימות מינית כלפי נשים המשיכה להתמקד בכבודן, תוך העלמת היבט האלימות והפגיעה בזכויות היסוד האחרות שלהן כגון זכותן לחירות, שוויון ואוטונומיה גופנית ומינית.
התפתחות משמעותית בכל הנוגע להמשגה רחבה של הפגיעה הכרוכה באלימות מינית ומגדרית במלחמה נרשמה בשנת 1998 כאשר הוקם בית הדין הפלילי הבין־לאומי (ICC). סעיף 7(g) לחוקת בית הדין (אמנת רומא), שהיא הקודקס הבין־לאומי הפלילי המודרני, קובע שפגיעה מינית המבוצעת כחלק מהתקפה נרחבת (widespread) או שיטתית (systematic) על אוכלוסייה אזרחית, ובמצב שבו המבצעים מודעים לאותה מתקפה, היא פשע כנגד האנושות. תהליך ההכרה הבין־לאומית הרחבה בפגיעה הטמונה באלימות מגדרית במלחמה ובצורך הדחוף למגרה הושלם בהחלטת מועצת הביטחון 1820 משנת 2008, המכירה בכך שאלימות מינית היא טקטיקה של מלחמה, המהווה איום על השלום והביטחון הבין־לאומיים. ההחלטה קוראת לשים קץ לעידן שבו מי שמבצעים אלימות מינית זוכים לחסינות מפני מיצוי הדין עמם, ומדגישה את הצורך הדחוף בפעולה משותפת של המדינות החברות באו"ם למיגור התופעה באמצעות ענישת המבצעים והבטחת הגנה שווה וצדק לקורבנות.
חשוב לציין כי התפתחויות חשובות אלה בזירה הבין־לאומית לא התרחשו בחלל ריק. הן היו תוצר של ביקורת ועשייה פמיניסטית ארוכות שנים שהצביעו על אופיו "הגברי" של המשפט וביקשו לחולל שינוי יסודי בתכניו. משחר ההיסטוריה המשפט עוצב על ידי גברים ושירת אינטרסים גבריים, כך שהסדרים משפטיים שיקפו את הפערים ביחסי הכוח בין גברים לנשים, ובה בעת היוו גם כלי רב עוצמה להנצחתם של פערים אלו ולשימורו של סדר חברתי פטריארכלי. המאבק הפמיניסטי שם לו אפוא למטרה לחשוף את הסוגיות המגדריות שהמשפט השאיר לא מטופלות, כמו למשל אלימות נגד נשים, ולקדם הסדרה משפטית שוויונית וצודקת יותר, שתעמיד במרכזה צרכים ואינטרסים נשיים.
הקמת UN WOMEN – פריצת דרך במחויבות הבין־לאומית הרשמית לקידום שוויון מגדרי
בשנת 2010 כחלק מהחלטה מוצהרת של האו"ם לשים דגש רב יותר על מימוש יעדיו בנושא קידום זכויות נשים והעצמתן הוקם ארגון UN WOMEN. הקמת הארגון נחשבת לנקודת ציון היסטורית בהכרה הבין־לאומית בחשיבות הטיפול באתגרי השוויון המגדרי ובצורך לשנות לשם כך את סדר היום של האו"ם ואת המבנה הארגוני שלו. המטרה הייתה להקים ישות מרכזית אחת שתרכז ותרחיב את פעילות האו"ם בסוגיות הנוגעות לזכויות נשים ונערות והגנה עליהן ותדאג גם לפיקוח על גופים קיימים כמו החטיבה לקידום נשים (DAW), או קרן הפיתוח של האו"ם לנשים (UNIFEM), שפעלו עד אז ללא תיאום מספק ביניהם.
אחד מתפקידיו של UN WOMEN הוא לסייע בגיבושם ואכיפתם של תוכניות, מדיניות וסטנדרטים השומרים על זכויות האדם של נשים ומבטיחים שכל אישה ונערה תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. המאבק באלימות נגד נשים הוא ציר מרכזי בתפיסת התפקיד של הארגון והוא רואה עצמו כמי שמחויב להגנתן של נשים ולמניעת פגיעה בהן גם במהלך סכסוכים אלימים בהתאם לעקרונות של החלטה 1820. כך למשל, שבועות ספורים לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, בקרה מנכ"לית הארגון סימה בחוס (Sima Bahous) באזור המלחמה. עם שובה היא נשאה נאום תקיף בפני עצרת הביטחון של האו"ם שבו הביעה סולידריות עם כל הנשים, הילדים והגברים האוקראינים שנפגעו במלחמה וקראה לחקירה עצמאית של דיווחים על אלימות מינית כדי להבטיח הטלת אחריות על המבצעים וצדק לקורבנות.
תגובת UN WOMEN לאירועי 7 באוקטובר – בין השתקה להכחשה
ב־13 באוקטובר, שבוע לאחר מתקפת החמאס על ישראל, ובשעה שכבר היו דיווחים על היקף האלימות נגד נשים וילדים שהתרחשה כחלק ממתקפה זו ובכלל זה פגיעה והתעללות מינית בחלק מהקורבנות, פרסם ארגון UN WOMEN את הצהרתו הפומבית הראשונה, שנשאה את הכותרת "הצהרה על המצב בישראל ובשטח הפלסטיני הכבוש". המילה "חמאס" לא הופיעה בהצהרה, ונעדר ממנה אזכור של העובדה שב־7 באוקטובר התרחשה מתקפה רצחנית ורחבת היקף של אלפי מחבלי חמאס על אוכלוסייה אזרחית בישראל ובכלל זה על נשים, תינוקות, ילדים, גברים וקשישים. למעשה, מתקפת החמאס על ישראל לא נזכרה כלל, ולו ברמז. במקום זה נכתב שם בשפה כללית ועמומה שהארגון מגנה "את ההתקפות על אזרחים בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים ומודאג מאוד מההשפעה ההרסנית על אזרחים כולל נשים ונערות", מבלי שניתן יהיה להבין על איזה מתקפות מדובר ומה בדיוק קרה לנשים ונערות. בהמשך ההצהרה מופיעה גם אמירה כללית לפיה הארגון מצטרף לקריאתו של מזכ"ל האו"ם "לשחרור מיידי של בני ערובה", מבלי לציין שמדובר בבני ערובה ישראלים, חלקם תינוקות, נשים, ילדות, ונערות. רובה המכריע של ההצהרה מתמקד במצב ההומניטרי בעזה בעקבות הפצצות חיל האוויר הישראלי והיא מסתיימת במילים "UN WOMEN תומכת בנשים פלסטיניות מאז 1997 כדי להשיג את זכויותיהן החברתיות, הכלכליות והפוליטיות. אנו נשארים נוכחים בשטח כדי לספק תמיכה וסיוע ונעשה זאת כל עוד יידרש".
ב־20 באוקטובר פרסם הארגון דו"ח שכותרתו "הערכה מהירה של UN WOMEN ותגובה הומניטרית בשטח הפלסטיני הכבוש". בהודעה לעיתונות שנלוותה לפרסומו של הדו"ח נזכרה לראשונה העובדה שהתרחשה מתקפה "של חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר". בגוף הדו"ח מופיעים נתונים מספריים ביחס להיקף הפגיעה באזרחים בישראל: "1400 מתים, 4629 פצועים וכ־200 חטופים", אולם לא נלווה לכך כל פירוט של ההיבטים המגדריים של פגיעה זו. ב־11 בנובמבר פרסם הארגון מסמך נוסף שנועד על פי כותרתו לספק "עובדות ונתונים ביחס למצבן של נשים ונערות בזמן המלחמה בעזה". ההתייחסות היחידה למה שהתרחש בישראל ב־7 באוקטובר באה לידי ביטוי בכך שלמילים "מתקפת החמאס על ישראל", שהופיעו במסמך נוספה מילת תואר יחידה, שתיארה את המתקפה כ"מחרידה" (horrific), ללא כל הסבר או פירוט.
ב־22 בנובמבר נאמה המנכ"לית של UN WOMEN בפני מועצת הביטחון של האו"ם בדיון שהוקדש למצב במזרח התיכון. דבריה נאמרו לאחר שבועות ארוכים שבהם הופעל לחץ על הארגון, מצידם של ארגוני נשים (כאן וכאן), פעילות פמיניסטיות ונשות אקדמיה, להכיר באלימות המינית שהתרחשה כחלק ממתקפת החמאס ולגנותה. עצומות שנשלחו לארגון כללו מידע רב על היקף הפגיעה בנשים וילדים. בנוסף, נציגות של ארגוני חברה אזרחית בישראל, נפגשו עם נשות ארגון UN WOMEN כבר בסוף חודש אוקטובר ודיווחו להן על ראיות ועדויות שנאספו ביחס לפגיעה מינית והתעללות מינית בקורבנות הטבח בישראל ב־7 באוקטובר. בנאומה הכירה המנכ"לית בפעם הראשונה בכך שקיימים דיווחים "מטרידים על אלימות מינית ומגדרית". עם זאת, גם אז ההתייחסות הרשמית של ארגון UN WOMEN לסוגיה נותרה עמומה ומסויגת. בפתח דבריה בירכה המנכ"לית "על הבשורה ש־50 בני ערובה, כולם נשים וילדים, ישוחררו בתמורה לשחרור 150 נשים וילדים פלסטיניים", תוך שהיא משרטטת הקבלה בין מי שנחטפו באלימות מבתיהם כולל תינוקות וילדים רכים בשנים לבין עצורים ואסירים ששוחררו מבתי הכלא בישראל. בכל הנוגע לטענות ביחס לאלימות מינית היא הוסיפה: "אני חוזרת על הקריאה שלי ... שיש לגנות כל מעשה אלימות נגד נשים ונערות, לרבות אלימות מינית, ויש לחקור אותו במלואו בעדיפות עליונה". העובדה שהדיווחים על אלימות מינית ומגדרית עסקו רק בפגיעה בישראלים כחלק ממתקפת החמאס ב 7 באוקטובר לא אוזכרה, והרושם שנוצר הוא של אירועים שהתרחשו בשני הצדדים כחלק מהאלימות הנמשכת. ברוח כללית זו, המטשטשת ומעלימה את מהותם הספציפית של הדיווחים על אלימות והתעללות מינית, היא הוסיפה שהיא בטוחה שהדווחית המיוחדת של האו"ם למאבק באלימות נגד נשים ונערות תדאג לשתף במידע "על אירועים, דפוסים ומגמות של אלימות מינית הקשורים לסכסוך כדי לסייע לכל החקירות." לקראת סף דבריה ציינה המנכ"לית כי הארגון נפגש עם נשים ישראליות ושמע מהן כי ארגוני חברה אזרחית פועלים "לתיעוד זוועות על רקע מגדר". היא לא הזכירה את העובדה שבעת המפגש הוצגו בפני הארגון שהיא עומדת בראשו ראיות ועדויות ספציפיות שכבר נאספו בדבר מעשי אונס, פגיעה מינית והתעללות מינית שבוצעו בחלק מהקורבנות הישראלים, כולל בנשים שנחטפו לעזה.
מי ששבר בסופו של דבר את קשר השתיקה ביחס לאלימות המגדרית שהתרחשה ב־7 באוקטובר היה מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש. גם אז הוא הסתפק בציוץ בטוויטר שבו נכתב ב 30 בנובמבר: "ישנם מספר רב של דיווחים על אלימות מינית במהלך מעשי הטרור המתועבים של חמאס ב־7 באוקטובר שיש לחקור לעומק ולהעמיד בגינם לדין". בעקבות הצהרה זו פורסם קול קורא ספציפי מטעמה של ועדת החקירה של האו"ם בעניין השטח הפלסטיני הכבוש, ירושלים וישראל, שהוקמה ב־2021, להגשת עדויות וראיות גם על אלימות מינית ומגדרית. רק ב־1 בדצמבר, כמעט חודשיים לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, פרסם UN WOMEN הצהרה נוספת, שבה נכללה בפעם הראשונה האמירה המתבקשת לפיה "כל הנשים, הישראליות, הפלסטיניות, כמו כל האחרות, זכאיות לחיים בטוחים וללא אלימות". הארגון גם הכיר בפעם הראשונה בכך ש"הדיווחים הרבים על זוועות מבוססות מגדר ואלימות מינית" התרחשו כחלק מ"ההתקפות האכזריות של חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר". עם זאת, UN WOMEN לא קרא לחקירה עצמאית של האלימות המגדרית במסגרת ועדה מיוחדת, שתיתן ביטוי מוסדי לכך שאלימות מינית ומגדרית במלחמה הינה פשע נגד האנושות. במקום זאת, ההצהרה הפחיתה במשתמע מהמשמעות של הדיווחים הקיימים כאשר אימצה בהסכמה את המתווה, שגובש, לפיו דיווחים אלה יבוררו כחלק מהמנדט הרחב של הוועדה, לצד טענות רבות אחרות ביחס לכל הפרת זכויות אדם במסגרת הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
שימור מציאות של אלימות מגדרית באמצעות מראית עין של שינוי
העיון בהודעות ובדו"חות של UN WOMEN חושף אפוא כי מי שאמורות היו להיות חוד החנית הבין־לאומי בשבירת קשר השתיקה סביב פגיעה מינית בנשים, כשלו במשך שבועות ארוכים במילוי תפקידן. באמצעות שימוש בעמדת הכוח המוסדית של הארגון, הן השתיקו את קולותיהן של חלק מקורבנות המלחמה והעלימו את הפגיעה בהן.
עובדה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת משום שהיא חושפת את החסמים החדשים המכשילים את המאבק לשוויון וצדק מגדרי גם בעידן הנוכחי, שבו הקהילה הבין־לאומית כבר נקטה בצעדים פורמליים, שתכליתם המוצהרת היא הבטחת הגנה לנשים וקידום זכויותיהן. יתרה מזו, נראה שניתן לקשור את התנהלותו הרשמית של ארגון UN WOMEN לציר נוסף, חדש יותר של ביקורת פמיניסטית, המצביע על האופן שבו מה שנחזה להיות מהלך פרוגרסיבי של שינוי מהווה לעיתים מהלך המשמר מבני כוח קיימים. אם בעבר הביקורת הפמיניסטית התמקדה בהארת המרחבים שבהם המשפט הוא במפורש "גברי", כיום האתגר הוא מורכב יותר והוא מחייב לחשוף גם תהליכים שבהם מראית העין היא של שינוי מיטיב, אך תהליכי העומק הם של שימור. ביקורת זו נותנת לנו כלים להמשיג את התנהלותו של ארגון UN WOMEN ולפענח את המשמעות העמוקה שלה. נשות הארגון, שתרמו בהצהרותיהן ועשייתן במשך שבועות ארוכים להשתקת הדיווחים על הפגיעה המינית והאלימות המגדרית שהתרחשה ב־7 באוקטובר, הוכיחו שללא שינוי תרבותי וארגוני עמוק נוסף, גם הגוף החשוב ביותר בזירה הבין־לאומית לקידום השוויון המגדרי יכול להיות שותף בשעתוק דפוסים פטריארכליים ובכך לרוקן מתוכן את ההישג הפמיניסטי שבעצם הקמתו.
פרופ' נויה רימלט היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומנהלת מייסדת משותפת של הפורום למשפט, מגדר ומדיניות חברתית.