מאז ראשית המאה ה–21 החל צומח ברחבי הגלובוס קולנוע פוסט-ג'נוסייד ייחודי, שאינו מתמקד בניצולים אלא ברוצחיהם, ואשר מסייע לנו להגדיר את המעבר התרבותי-פסיכולוגי-חברתי מעידן העדות, כפי שהוא נקרא לאחר השואה, לעידן שאני מכנה בשם "perpetrator era" (עידן המרצחים). למרות ריבוי הסרטים הללו ברחבי העולם, לטענתי דווקא הקולנוע הקמבודי הוא זה שסולל את הדרך במערב להבנה מחודשת של עמדות הסובייקט הכרוכות ברצח עם (ג'נוסייד) (ובייחוד זו של הרוצח). הקולנוע הדוקומנטרי הקמבודי תובע מאתנו התבוננות מחדש בפרדיגמה התיאורטית הדומיננטית לגבי עידן העדות, שצמחה בשנות ה-90 של המאה ה-20, ואשר כיוון שהתבססה בעיקר על השואה, הייתה במהותה אירופוצנטרית. במלים אחרות, הגדרות עידן העדות – שהפכו להגדרות המובילות בחקר הטראומה, בחקר הג'נוסייד, בשיח זכויות האדם ובחקר הקולנוע הפוסט-טראומטי – התפתחו בהתעלם מהג'נוסייד בקמבודיה על אף שבאופן יחסי "אחוז האוכלוסייה שמת בקמבודיה בזמן הג'נוסייד הוא גדול יותר מאשר בכל מהפכה אחרת במאה העשרים".

רצח העם הקמבודי הוצא אל הפועל בשנים 1975–1979 על ידי החמר רוג' (Khmer Rouge), הקומוניסטים הקמבודים, בראשותו של הדיקטטור פול פוט. בשם אידיאולוגיה של קומוניזם אוטופי רדיקלי רצחו החמר רוג' כרבע מבני עמם באותה עת, כ-2 מיליון איש. בעקבות הגדרתו של ארווין סטאוב, אני מתייחסת רצח העם הקמבודי כ-auto-genocide (ג'נוסייד עצמי). לטענתי, האוטוג'נוסייד הקמבודי יוצא דופן בקרב הקטסטרופות הג'נוסידאליות האחרות של המאה ה- 20 החל באינדונזיה, רואנדה ודארפור וכלה בגואטמלה ויוגוסלביה-לשעבר. זאת, היות ובניגוד להן האויב הקמבודי לא היה זר ואחר אלא בן אותה קהילה מדומיינת, מחובר בטבורו לאותם אבות קדמונים, שותף לאותו מוצא אתני, דובר אותה שפה ומקיים אותם פולחני דת.

לאחר נפילת משטר האימים של פול פוט, הרוצחים והמענים הקמבודים המשיכו לגור בכפרים לצד הניצולים ולצד אלה שאת בני משפחתם הם עינו ורצחו. סיטואציה יוצאת דופן זו ממומשת בתופעה ייחודית בקולנוע העולמי, לפיה הסרטים הדוקומנטריים הקמבודים מציגים עימות ישיר, פנים מול פנים, בין הניצולים – שהם על פי רוב גם הבמאי או הבמאית – לבין רב-המרצחים, הרוצח או המעוול שהיה שותף להפרה האכזרית של זכויות האדם (הפוסט מנוסח בלשון זכר, אך מתייחס לכל המגדרים). כדי להבהיר ייחודיות זו די אם אציין, שבאירופה או בגרמניה לאחר השואה, למשל, לא ניתן היה להעלות על הדעת שהניצול היהודי ששב לביתו יאתר את הנאצים שעדיין גרים בשכנותו ויראיין אותם כדי לחשוף את האמת ההיסטורית מנקודת מבטם ולתבוע מהם להכיר באחריותם המעשית והמוסרית למעשיהם הנפשעים. היות שמדובר באוטוג'נוסייד, העימות מתרחש בין הניצול בן הדור הראשון (או השני) לבין הרוצח, שלעתים נותר שכנו באותו כפר. הקולנוע הדוקומנטרי הקמבודי מתעד את העימות יוצא הדופן הזה שהוא, על פי תפיסתי, שלב חדש בייצוג ג'נוסייד לאחר השואה. למרות שברוב המכריע של העימותים, רבי-המרצחים אינם מודים באחריותם לזוועות החמר רוג', העימות מצמיח תפיסה אתית חדשה עבור קהל הצופים, שכן הוא מחולל שינוי ביחסי הכוח בין הניצול לרוצח. במובן זה, הקולנוע הקמבודי הוא קולנוע דוקו-אקטיביסטי לא רק בשל העימות שהוא מכונן עם שכנים או בני משפחה (שהיו חלק מהחמר רוג'), אלא גם מפני שכאשר לא מדובר באותו כפר, הוא מתעד את החיפוש אחר רבי-המרצחים, הרוצחים והמעוולים ברחבי קמבודיה הכפרית, ואת איתורם. זהו קולנוע שהפך לשותף פעיל בתהליך העימות של החברה הקמבודית עם האוטוג'נוסייד, עם עצמה.   

ארבעים שנה לאחר שהאמת לגבי שלטון האימים של החמר רוג' הושתקה על ידי המשטר, שאסר על הוראת התקופה בבתי הספר ובאוניברסיטאות או על עיסוק בה בכל דרך ציבורית או פומבית אחרת, הקולנוע הקמבודי מציג אמת זו בנחישות ובאומץ. הסרטים הדוקומנטריים (והעלילתיים), שברובם הם אוטוביוגרפיים או סמי-אוטוביוגרפיים, לא רק שוברים ארבעים שנות שתיקה אלא גם עוסקים בנושאים הנתפסים בקמבודיה בת הזמן כטאבו – בעיקר שיתוף הפעולה הרצחני עם החמר רוג' בתוך המשפחה הביולוגית (או הסמלית); נישואים כפויים ואונס.

בעוד האמת לגבי העבדות במחנות הקולקטיביסטיים, הרעב האיום, ההוצאות להורג והשלכת מיליוני גופות המתים ללא קבורה ב"שדות ההרג" (ה-Killing Fields) התגלתה אט אט ברחבי העולם, סיפור האלימות המגדרית בקמבודיה, שהקולנוע חושף אותו, נותר לא מוכר ונסיבותיו נשארו לוטות בערפל במשך מספר עשורים. בספטמבר 1977 פול פוט הציב כמטרה לאומית את הגדלת האוכלוסין בקמבודיה מ-7 מיליון נפשות ל-20 מיליון תוך 10–15 שנים. אך ב-1978 שיעור המיתות היה כה גבוה, וכה מעט ילדים נולדו או שרדו, שהמשטר החליט על מדיניות של ריבוי האוכלוסייה בכפייה. כ-500 אלף נשים, לעתים בנות 14 או 15, הוכרחו להינשא לחיילי החמר רוג'. הנערות והנשים בכל רחבי קמבודיה כלל לא היו מודעות למדיניות זו. הן הצטוו להינשא לגבר שאותו לא הכירו ולא פגשו מעולם לפני כן. טקסי החתונה, שהיו המוניים והשתתפו בהם בין עשרים למאה זוגות, לא נערכו על פי כללי המסורת הקמבודית שחייבה את ניהולם על ידי כמרים בודהיסטים, שכן הפולחן הדתי היה אסור. בני המשפחה של הנישאים לא הגיעו, כמובן, ולא נערכו הטקסים המסורתיים של מתן כבוד לאבות המשפחה המתים. כפי שניתן לראות מתמונת הארכיון היחידה של טקס חתונה שנותרה מתקופת החמר רוג', לבני הזוג ניתנו מדים חדשים, הם עמדו סמוך זה לזו או אחזו ידיים, ונשבעו לקיים את מטרות המפלגה הקומוניסטית והמהפכה.

הקולנוע הקמבודי חושף לראשונה כי התיבנות-מחדש של הנישואים הכפויים היה לאין ערוך יותר פרוורטי מהמתואר במחקר ההיסטורי: בליל החתונה, מרגלי החמר רוג' (שהתמקמו בתחתית הכלונסאות שעליהן בנויים בדרך כלל צריפי המגורים בכפרים) צותתו לזוגות הטריים כדי להבטיח שהנישואים מומשו. אם הכלה סירבה לממשם, היא נענשה בעינויים ובמוות. גם אם ליל הכלולות לא כלל אונס קבוצתי (מה שלעתים ארע, בייחוד לכלות סרבניות), הוא היה חשוף למבט החודר של מרגלי החמר רוג'.

בעיניי, לא רק שלילת הבחירה החופשית וההסכמה להינשא, ולא רק האלימות הגופנית והאונס מאפיינים את הפרוורסיה של הנישואים הכפויים והאונס. ההכרח לשמור על קשר נישואים בין הקורבן לבין מי שביצע בה פשעים חמורים כגון אונס, עינוי וכפיית הריון; משך הנישואים עצמם; וכן עצם ההורות לילד או לילדים שנולדו כתוצאה מהריונות כפויים שראשיתם באונס – הם חלק מהותי מהפשע.

הסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "חתונה אדומה" ("Red Wedding") מ­-2013, בבימוים של לידה צ'אן וגיום סואון, בני הדור השני לרצח העם, מספר את סיפורה של פן סוצ'אן, שבגיל 16 אולצה להינשא לחייל חמר רוג' שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות ושאותו לא פגשה מעולם. בליל החתונה היא עברה התעללות, הוכתה ונאנסה מספר פעמים על ידי בעלה ומאוחר יותר על ידי חיילי חמר רוג' נוספים. המומה מבושה וחרדה, סוצ'אן שמרה על שתיקה במשך 30 שנה, עד שב-2006 הוקם בית הדין הבין-לאומי לרבי המרצחים הקמבודים (המכונה בית המשפט של החמר רוג'), ה- ECCC. ב-2014 בית הדין דן למאסר עולם שלושה מרבי המרצחים שנותרו בחיים. כסרט דוקו-אקטיביסטי, הסרט "חתונה אדומה" מסייע לסוצ'אן, שבזמן עשייתו היא בת 48, לאתר את המעוולים שכפו עליה להינשא (גיסתה-לשעבר ושכניה לכפר), ולהתעמת עימם. הבמאים מלווים אותה בתהליך המסתיים בהגשת תלונה ל-ECCC נגד הנהגת החמר רוג' על הנישואים הכפויים והאונס שעברה. אין ספק שהקולנוע הקמבודי זכה בלגיטימציה חברתית להציג את העימותים עם רבי המרצחים, הרוצחים והמעוולים, על רקע הייסוד של בית הדין הבין-לאומי.

סוצ'אן מתעמתת עם המעוולת שכפתה עליה את הנישואים, צילום מתוך הסרט

בתחילת עדותה אנו שומעים את סוצ'אן אומרת: "הסיפור הזה מעורר בי בחילה. אני מצטערת שזה מה שקרה לגוף שלי. אני שונאת את בעלי לשעבר. אני רוצה לכרות את כל חלקי גופי שהוא אי פעם נגע בהם". הן גיסתה והן המעוולת האחרת שהיו שליחות של ההנהגה וכפו זאת עליה אינן מכחישות בזמן העימותים שאירועי האונס בליל הכלולות ולאחריו אכן אירעו; ועם זאת, העימות הבא, עם חייל החמר רוג' לשעבר שעדיין מחזיק בעמדת כוח כראש הכפר, מסתיים בסירובו לקבל אחריות ובאיום על סוצ'אן. הסרט עוקב אחר מאבקה של סוצ'אן, שאינה נרתעת מהאיומים הללו ולאחר סדרת המפגשים הזו היא מגישה את התלונה והופכת לתובעת אזרחית civil party בהליך הפלילי. "חתונה אדומה" מילא תפקיד מכריע בהכרה של ה-ECCC בנישואים הכפויים ובאלימות מבוססת-מגדר נגד נשים כפשע נגד האנושות. קטעים מהסרט הוקרנו במהלך עדותה של סוצ'אן כתימוכין לעדותה במשפטם של נואון צ'יאה Nuon Chea ("אח מס' 2", המשנה לפול פוט) וקיו סמפן Khieu Samphan (ראש המדינה). לאחר שצ'יאה וסמפן נשפטו למאסר עולם בשל פשעים נגד האנושות, בית הדין הכריז על שלב משפטי נוסף, שבו הם הואשמו בין היתר בהחלת המדיניות של נישואי כפייה ואונס.

תמונת הארכיון היחידה של נישואים כפויים מתקופת החמר רוג'. צילום: DC-CAM

העשייה הקולנועית, הדיונים בבית המשפט ואירועים שונים במרחב הציבורי כגון הווידוי של שרת התרבות פנג סקונה Phoeung Sakona ב­-2016 בזמן פתיחת התערוכה הראשונה על נישואים כפויים, שהיא עצמה ברחה מגורל זה על ידי כך שבקשה להישלח לחזית, מבשרים שינוי מסוים לגבי ההכחשה וההשתקה הנמשכות בקמבודיה ביחס לגורל נשים בעבר. עם זאת, לפי מחקרים שונים, נישואים כפויים מהווים את אחד הגורמים המכריעים בעלייה באלימות הביתית ובשיעורים גבוהים של נטישה, פוליגמיה, נישואים מחדש ומיצוב נשים יחידות כעומדות בראש משק הבית מאז נפילת שלטון החמר רוג'. חלק ניכר מהזוגות שנישאו בנישואים כפויים ונשארו יחד מתארים את הזוגיות כלא מתפקדת, ויותר ממחציתם (52.9%) דווחו על התעללות בבת הזוג. אלימות מינית ממשיכה להוות בעיה בקמבודיה כיום. דו"ח האו"ם מ-2013 מצא ש-20.4% מהגברים הקמבודים הודו שביצעו אונס. זאת ועוד, יותר מ–40% מהגברים שהודו בביצוע אונס מעולם לא נתנו את הדין על פי החוק על פשעיהם. שיעורי האונס הקבוצתי אף הם גבוהים ביחס למדינות אחרות באזור. מחקרים אלה ואחרים מלמדים אותנו כי כמובן יש צורך במחקר נוסף שיבהיר את הקשרים בין תקופת החמר רוג' לבין האלימות המגדרית והמינית בקמבודיה כיום, וכי אם ה-ECCC ימשיך בדיון בנושא למרות שאחד משני הנאשמים, נואון צ'יאה, מת באוגוסט 2019, זו תהיה הזדמנות מכרעת להכרה באופי הנמשך של אלימות נגד נשים בקמבודיה.

אין ספק שלמרות ההתעלמות הגורפת של המערב ושל המחקר הפמיניסטי מהיחס הנפשע לנשים בקמבודיה במשך עשרות שנים, עדות הנשים בקולנוע ובבית המשפט מקדמת את האבג'קט, הבזוי, כחלק מרכזי בכינון ההיסטוריה הפוסט-טראומטית של נשים. חשיפת האמת לגבי העבר, שבירת טאבויים ג'נוסידאליים, הדגש על זיכרון גופני כמימד לא הגמוני של הזיכרון, וחשיפת המעוולים והמרצחים הופכת את הקולנוע לגורם מרכזי בקידום תרבות הזיכרון הקמבודית. יש לכך חשיבות ניכרת היות שבגלל האוטוג'נוסייד רוב האוכלוסייה הקמבודית היא מאד צעירה. הגיל החציוני בשנת 2020 הוא בערך 20.2 שנים. המשמעות היא שיש לאמנות תפקיד מרכזי בתהליך עיבוד העבר. סרטי הדור הראשון והשני לא רק מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי הפוסט-טראומטי, אלא גם מכוננים עבור הדורות הבאים את האמצעים שבעזרתם יוכלו לדמיין עבר לא ידוע ולגלות את משמעותו בחייהם. בכך הקולנוע תומך בכינון התהליכים החברתיים, הפוליטיים והפסיכותרבותיים הנדרשים מהחברה הקמבודית בתקופה שלאחר הזוועה.