מה בין זכויות האדם ותפיסת הטוב המשותף

mvhr_vbytl_tmvnh_mlvvh.png

על אף הביקורת מצד מחנה זכויות האדם כלפי אג'נדת הטוב המשותף, בחינה מעמיקה של שתי האג'נדות מצביעה על חפיפה ביניהן בטווח הארוך. לאור הדה־לגיטימציה שקהילת זכויות האדם סובלת ממנה, ראוי שהיא תשקול להדגיש גם את תרומתה לטוב המשותף.

 

mvhr_vbytl_tmvnh_mlvvh.png

 

אג'נדת הטוב המשותף מקודמת בפועל בחברה האזרחית בישראל בעיקר על ידי מכון שחרית, על ידי אישים כמו הנשיא לשעבר, ראובן ריבלין, ועל ידי גופים שמקדמים רעיונות דומים כמו הרב־תרבותיות שמקדמת למשל עמותת מבט. כשבוחנים את העבודה הנעשית לקידום האג'נדה הזו, ניתן להסיק שהיא שואפת לייצר מדיניות ואף תפישת עולם שתקלע, לפחות במידה חלקית, לתפישת הטוב של מרבית הקבוצות והקהילות השונות שחיות בארץ. עם זאת, היא מתבצעת תוך התעלמות יחסית מהפלסטינים בגדה המערבית. העקרונות של הפעילות כוללים רב־תרבותיות, תמיכה בהעצמת ממשלים וגורמים מקומיים, עבודה מלמטה למעלה, קבלה של תפישות ועולמות ערכיים מגוונים, דיאלוג בין קבוצות, וניסיון לראות את המחבר על פני המקטב והמפלג. מהלך כזה ייצר, לטענת תומכי האג'נדה, יחסים פחות אנטגוניסטים ומבוססי־פחד בין הקבוצות השונות, ויקדם חברה טובה יותר. לפי מנכ"ל שחרית, ד"ר אילון שוורץ, תפיסת הטוב המשותף "מגדירה מחדש גבולות, מחפשת שותפות בכל מקום, ומאמינה בבני אדם ובקשרים ביניהם, כשהערך המוביל אותה הוא, במילותיו של ג'ורג' אורוול, ׳הוגנות עממית׳." שוורץ מדגיש את חשיבות הדיאלוג בין הקבוצות השונות בישראל, ומעמיד אותו ככלי מרכזי של אג'נדת הטוב המשותף, לצד רעיונות כגון אחווה, סולידריות, בניית אמון וכדומה.

האג'נדה הזו, לפחות כפי שהיא מיושמת בישראל, סופגת ביקורת מגוונת וחשדנות מצד קהילת זכויות האדם המקומית. הטוב המשותף נתפס כמשותף ליהודים בלבד תוך הדרת הפלסטינים, בפרט אלו שבשטחים הכבושים. הוא לעיתים גם מתפרש כנדיבות של אדונים תחת תנאי דיכוי וכפיפות, ולא כשדה שבו מחפשים מעמדה שווה את מה שמיטיב עם כלל האנשים שהמדינה אחראית עליהם. הביקורות גורסות, בין היתר, שהאג'נדה הזו מתעלמת ממבני הכח והניצול בחברה, כמו גם מהעובדה שטבעה של הפוליטיקה הוא הנגדה בין עמדות ולא חתירה לקונצנזוס, ושהטוב המשותף מזמין לדיון אנשים בעלי עמדות לא ליברליות. הביקורת גורסת שבמקרים רבים אג'נדת הטוב המשותף מוכנה להתפשר על עקרונות (או הליכים) ליברליים לשם השגת מטרת־העל שלה כפי שהיא מתוארת לעיל.

נוכח הביקורות הללו, ארגוני זכויות האדם כמעט ולא ממסגרים את עבודתם כתרומה ל"טוב משותף". פעמים רבות הארגונים אף מאמצים את הרעיון שישנה סתירה בין אג'נדת זכויות האדם לבין זו של הטוב המשותף. אנו טוענים שזוהי הנגדה כוזבת, שכן בטווח הארוך אג'נדת זכויות האדם בהחלט מקדמת טוב משותף.

פרוצודרליזם מול מבחן התוצאה

סיבה עמוקה יותר לביקורת של קהילת זכויות האדם על אג'נדת הטוב המשותף היא שבניגוד לאג'נדת הטוב המשותף, שמעצם הגדרתה ממוקדת בתוצאות, כלומר בטוב משותף שיווצר בתהליך דליברטיבי, זכויות האדם ממומשות, פעמים רבות על ידי התמקדות בפרוצדורה ופחות בתוצאות של אותה פרוצדורה. זכויות האדם הן למעשה כללים – לרוב משפטיים – שלאורם מדינות, מוסדות ואנשים אמורים לנהוג מול כלל האנשים שתחת אחריותם, ובעיקר מול קבוצות מיעוט או קבוצות מוחלשות אחרות. במקרים רבים, זכויות האדם מאופיינות במה שנהוג לכנות בתחום הפילוסופיה של המוסר כ"פרוצדורליזם״, כלומר, בעקרונות שעוסקים בפרוצדורה הראויה, כגון הליך משפטי תקין, הזכות לחופש ביטוי, וחופש התארגנות. ההתמקדות בהליך מייצרת הימנעות מכוונת מעיסוק בתוצאותיו. לדוגמה, הדרישה להליך משפטי תקין אינה מהווה טענה שהאדם הנשפט הוא חף מפשע, והתביעה לחופש ביטוי והתארגנות לא טוענת דבר לגבי התכנים של ההתבטאויות וההתארגנויות המוגנות תחת הפרוצדורה הזו. לעיתים ההתמקדות בהליך מגיעה, בעיני אנשי זכויות האדם, לכדי תפישה של מבחן התוצאה כלא רלבנטי. כך, למשל, סביר להניח כי ההתנגדות של ארגוני זכויות האדם לעונש מוות הייתה נשארת על כנה גם אם מחקרים היו מגלים כי זוהי פרקטיקה יעילה בהפחתת פשיעה חמורה. הרוח הפרוצדורליסטית של זכויות האדם מעוררת ביקורת רבה, שכן הזכויות הללו מגנות לא פעם על אנשים, התבטאויות או התארגנויות שנתפסות על ידי מרבית חלקי החברה באופן שלילי. למשל, תביעה להליך משפטי תקין לחשודים באונס, רצח או מעשי טרור מעוררת ביקורת לפיה החשודים במעשים אלה לא ראויים לזכויות בסיסיות; הגנה על חופש הביטוי של גזענים או, להבדיל, של מי שפגעו בקודשי הדת, מעוררת ביקורת לפיה התבטאויות אלה פוגעות בנורמות הציבוריות. מקרים מאתגרים כאלו ממחישים את הצורך והיכולת של ארגוני זכויות האדם להיות חסרי פניות ולהגן על זכויות למרות חוסר הפופולריות שבדבר. ישנן זכויות שממוקדות בתוצאה ולא בפרוצדורה – הזכות לחיים היא מקרה מובהק כזה – אבל לב הוויכוח בין אג'נדת הטוב המשותף לתפישת זכויות האדם לא נוגע לזכויות אלו.

מנגד, ההתמקדות של אנשי אג'נדת הטוב המשותף במבחן התוצאה – הבניית הטוב משותף – מעודדת אותם לדלג מעל המשוכות שנובעות מהשיח הליברלי. דוגמה לכך היא גישתם של אנשי הטוב המשותף הרואה באנשים על הספקטרום הגזעני בני שיח ומטרה לדיאלוג בעוד שבעבור אנשי זכויות האדם הם לרוב ממוסגרים כאויב המהווה מושא להוקעה ולעג. כמו בתמונת מראה, אג'נדת הטוב המשותף סופגת ביקורת על התמקדותה בדיאלוג תוך התפשרות על העקרונות והפרוצדורות הליברליים, ואג'נדת זכויות האדם סופגת ביקורת על התוצאות הפוטנציאליות השליליות שעלולות לנבוע מדבקותה בפרוצדורות.

בפועל, הן קהילת זכויות האדם והן קהילת הטוב המשותף נמנעות בדרך כלל מעמדות קצה – פרוצדורליזם מוחלט או הישענות מוחלטת על מבחן התוצאה. אך בהחלט ניתן להבחין בנטייה כללית של ארגוני זכויות האדם ופעיליהם ־ ן לכיוון הפרוצדורליסטי, ובנטייה של פעילות ־ ים בתחום הטוב המשותף למבחן התוצאה, לעיתים באופן שיוצר עיוותים מוסריים או דילמות ביחס לשתי האג'נדות.

הנגדה כוזבת בין זכויות האדם והטוב המשותף

אנו טוענים שהצגת הדברים כהנגדה לא תמיד מוצדקת. החפיפה בין זכויות האדם (או מבחן הפרוצדורה) לתפיסת הטוב המשותף (או מבחן התוצאה) היא משמעותית. אף אם הפרוצדורות המגולמות בדיני זכויות האדם עשויות להביא תוצאות בעייתיות בטווח הקצר, בטווח הארוך הן ערובה לחברה טובה יותר. לדוגמא, בכירים רבים לשעבר במנגנוני מודיעין וסיכול – למשל עמי אילון וכרמי גילון בסדרה התיעודית "שומרי הסף" – טוענים כי עינויים הוכחו ככלי שמניב לעיתים מידע מודיעיני מציל חיים בטווח הקצר. אך ידע מקצועי מלמד כי, מעבר למידע לא נכון שנחקרים מוסרים עקב עינויים, לעיתים מתוך רצון לרצות את המענים, העינויים מביאים, בטווח קצת יותר ארוך, לרדיקליזציה אידאולוגית, ומצמיחים מנהיגי טרור ודמויות מיתיות שמעוררות השראה ומניעות לפעולה אלימה צעירים. בכך, איסור על עינויים לא מסייע רק לחשודים בטרור, אלא לחברה בכללותה.

ככלל, שמירה קפדנית על זכויות האדם מניבה שיפור בהיבטים שונים עבור החברה בכללותה, ולא רק עבור המוטבים הישירים של אותן זכויות. למשל, בפסגתו של מדד החיים הטובים של ארגון ה־OECD, המשקלל כמה מדדי איכות חיים, מככבות מדינות שרקורד זכויות האדם שלהן יחסית טוב. המתאם לא, בהכרח מצביע על קשר סיבתי, אך לאורך זמן, מתאמים כאלו מאפשרים לכל הפחות לשער שיש קשר בין רקורד זכויות אדם חיובי לבין איכות חיים באופן כללי. דוגמה שכן מראה סיבתיות נוגעת לשמירה על זכויות חברתיות וכלכליות, שהוכחה, במקרים מסוימים, ככזו שמצמצמת פערים ברווחה, בחינוך ובתעסוקה ומאפשרת צמיחה יציבה של הכלכלה. דוגמה זו מגולמת במדינות הנורדיות, שם אפילו הזכות המורחבת להתאגדות מובילה לא פעם ליחסים פחות לעומתיים בין איגודי עובדים לבין מעסיקים. זאת, כיוון שתנאי העבודה הטובים ועוצמתם של האיגודים מתמרצים עובדים לפריון עבודה גבוה, ומניאים מעסיקים מלהתנכל לעובדים, כך שיחסי העבודה הם פחות קונפליקטואליים ביחס למדינות רבות עם שיעור התאגדות נמוך יותר. גם שמירה על חופש הביטוי וההתאגדות (במובן הפוליטי) מזוהות עם מדדים כלכליים חיוביים.

מגמה זו נראית גם בתחום הביטחון, שבו לכאורה אג'נדת הטוב המשותף מתנגשת עם אג'נדת זכויות האדם בשל התפיסה הציבורית הבלתי־מבוססת של מתח בין זכויות אדם למאבק בטרור. בישראל זו תפיסה לפיה זכויות לפלסטינים מהוות איום על ביטחונם של ישראלים־יהודים (שמשתקפת, למשל, בסקר עמדות שערכה היוזמה לביטחון וזכויות האדם ב־2021). מחקרים מראים ששמירה על זכויות האדם משפרת את הביטחון, בפרט בטווח הארוך. סקירה מקיפה של מחקרים שנערכה על ידי היוזמה לביטחון ולזכויות האדם, מראה שהפרות של זכויות האדם מעודדות עלייה בשיעור האלימות הפוליטית והטרור. מחקרים מראים גם שצמצום הפגיעה בזכויות מיעוטים ואפלייתם מקטין את הפוטנציאל להתלקחות של אלימות פוליטית או מנמיך הלהבות אם האלימות כבר פרצה. במובן הזה, זכויות האדם תורמות לעיתים קרובות לטוב המשותף, גם אם לא קל להבחין בתרומה זו או שהיא לא ממוסגרת באופן ברור, וגם אם לעיתים התרומה לא מתממשת באופן מיידי.

הדה־לגיטימציה שאג'נדת זכויות האדם עוברת בשני העשורים האחרונים (למשל עם הקמת ארגונים כמו NGO מוניטור ב־2002, המכון לאסטרטגיה ציונית ב־2005 ואם תרצו ב־2006) מחדדת את הצורך בהצגת זכויות האדם כתורמות לחברה בכללותה. בזמן שמתנגדי אג'נדת זכויות האדם ממצבים בהצלחה את זכויות האדם כאיום על ביטחון החברה בכללותה ובפרט בהקשר הפלסטיני, וכאיום על הכלכלה, על האופי היהודי של המדינה ועל המסורת – אג'נדת הטוב המשותף, כצורת מסגור, מציעה מענה למיצוב השלילי הזה. לטענתנו, מסגור זה מערער את ההנגדה בין זכויות האדם של "ההם" (לרוב קבוצות מודרות וחלשות) לאינטרס "שלנו" (המיינסטרים החברתי שהוא בעל כוח פוליטי רב). מסגור עבודת זכויות האדם בשפה של טוב משותף יכול להבהיר לציבורים רחבים את התרומה של זכויות האדם לחברה בכללותה, ובכלל זה למיינסטרים, ולא רק למוטבים הישירים. כך, זכויות האדם לא ייראו כאקט של אצילות נפש או כהקרבה למען קבוצות שוליים, שהן לעיתים שנואות על הזרם המרכזי בחברה.

להתקרב לטוב המשותף מבלי להתפשר על ערכי הליבה

חשוב להדגיש שאין כאן קריאה לארגוני זכויות האדם ופעיליהם־ן לשנות את אסטרטגיית הפעולה, או להתפשר על עקרונות האג'נדה ולהתקרב לגישת הטוב המשותף. טענתנו היא שמסגור של עבודת זכויות האדם ככזו שתורמת גם לטוב המשותף הוא לא רק נכון עובדתית, אלא גם כלי משמעותי כדי לבסס לגיטימציה קריטית מאין כמוה לארגוני זכויות האדם, בפרט בישראל. במובן הזה הטוב המשותף הוא לא רק שיטה לעצב מדיניות שמקובלת על כלל הקבוצות בחברה, אלא גם דרך מסגור של נושאים אחרים, כמו זכויות האדם. פרויקט "מפיצים זכויות" מבית אמנסטי אינטרנשיונל ישראל (גילוי נאות: אנו מייסדיו) מנסה, בין היתר, ליישם מסגור כזה כדי להרחיב את השורות ולחזק את הלגיטימציה הציבורית של מחנה זכויות האדם.

דוגמה למסגור של עבודת זכויות האדם כקרובה לאג'נדת הטוב המשותף, גם אם לא בהכרח ברוח של מכון שחרית, היא ניהול דיאלוג עם גורמים לא ליברליים על מנת להגיע להבנות או לפחות הסכמות אד־הוק ביחס לנושאים מסוימים, תחת קווים אדומים ברורים, כך שלא נוצר איום רחב. באופן יותר קונקרטי, "ביטחון" כמושג טעון בשדה זכויות האדם, יכול לשמש כבסיס לטוב משותף. כיום אג'נדת זכויות האדם נוטה לתפוס את השיח הבטחוני כביטוי למיליטריזם והצדקת דיכוי הפלסטינים, כלומר, כשיח שמנוגד לתפיסת זכויות האדם. חלופה לתפיסה הזו יכולה להיות אסטרטגיה של ניכוס מחדש (רקליימינג): אנו גם בעד ביטחון, אלא שאנו בעד ביטחון לכל, באופן שוויוני; ביטחון שפועל בצורה מידתית על מנת לא להפר זכויות אדם אחרות אגב החתירה הראויה לשמור על חיי אדם. דוגמה נוספת היא החשדנות של פעילות ופעילי זכויות חברתיות כלפי כמעט כל שימוש במושגים של צמיחה כלכלית כניסיון להציע לשכבות המוחלשות עסקה מבזה של "חלחול מטה" (ה־trickle down effect שמגולם בטענה כי רפורמות ניאו-ליברליות יחלחלו עד לשכבות החלשות ויטיבו לבסוף עם כלל החברה, כולל השכבות המוחלשות) – זוהי עסקה שמקצה למוחלשים פירורים, אם בכלל. בעוד שפעמים רבות צמיחה כלכלית אכן מציעה למוחלשים לא יותר מאשר פירורים, התפישה של שיח הצמיחה כסותר באופן קטגורי את הדאגה לשכבות המוחלשות, מציבה את הדאגה הזו כסותרת אינטרסים כלכליים (ולמעשה גם חברתיים) של הציבור הרחב, כלומר כסותרת עוגן לטוב משותף כלכלי. גישה חלופית היא לתבוע צמיחה כלכלית שפירותיה מגיעות לכל, מבלי לוותר על אלמנט הצמיחה ותוך התמקדות רק, או בעיקר, בהיבט של שוויון, כפי שמתקיים, למשל, במדינות הנורדיות.

כדי שהמסגור של זכויות האדם כתורמות לטוב המשותף אכן ישכנע, לא די בשינוי קוסמטי ברמת יחסי הציבור. יש צורך בשינוי מהותי יותר, שכולל בחינה מחודשת של הדגשים בפעילות של קהילת זכויות האדם, כך שיתייחסו גם לטוב משותף כפי שהוא מובן על ידי קהילות שבדרך כלל לא מתחברות למסרי זכויות האדם. כדי להבין אילו דגשים חדשים דרושים בפעילות של קהילת זכויות האדם, יש צורך בדיאלוג עם קהילות שמרניות, גם אם תחת קווים אדומים מוגדרים, כך שאותם דגשים חדשים לא יהוו פשרה על עקרונות ליבה של אג'נדת זכויות האדם. הדגש, בהקשר זה, הוא על הבנות אינטימיות של מצוקותיהן של קהילות שמרניות, וחשיבה יצירתית, המבוססת רצון טוב, על פתרונות שיקדמו זכויות של קבוצה אחת מבלי לדרוס, תוך כדי כך, זכויות של קבוצה אחרת. כאמור, לא מדובר בשינוי אופני הפעולה שלנו, אלא בשימת לב גדולה יותר לאופן שבו ניתן להרחיב את הפוטנציאל של קבלת מסר זכויות האדם בקרב קהילות יותר פריווילגיות, וכן בקרב קהילות יותר שמרניות, אם נמסגר אותם באופן נגיש ופחות מאיים עבורן.

yryb_mvhr_-_tmvnt_pvrtrt_1.jpg

ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר פעולה קולקטיבית ואלימות פוליטית, והוא ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם מנהל התוכניות באמנסטי אינטרנשיונל ישראל

yarivgar@gmail.com

 

 

mvrn_bytl.jpg

מורן אביטל היא דוקטורנטית שחוקרת אסטרטגיות של ארגוני זכויות אדם ישראלים. מייסדת שותפה של היוזמה לביטחון ולזכויות האדם וקמפיינרית באמנסטי אינטרנשיונל ישראל

moran.avital@gmail.com