חוק העונשין הישראלי אינו שוויוני כי אינו מכיר במקרי אינוס של גברים. הגדרותיהן של עבירות האינוס ו"מעשה סדום" מנציחות תפיסות פטריארכליות והומופוביות, ואף משמרות את הטאבו על השיח סביב פגיעה מינית בגברים. הגיע הזמן לנסח חוק נקי מתפיסות שמרניות וארכאיות, שייתן הכרה והגנה שווה בחוק לנפגעות ולנפגעים.
חמש שנים חלפו מאז מיליוני נשים נפגעות תקיפה מינית ברחבי העולם החלו לשתף את סיפור הפגיעה שלהן ברשתות החברתיות תחת ההאשטאג #metoo. ניצנים מאוחרים של תנועה זו הובילו אל שיח הציבורי בישראל גם את קולם של גברים שנפגעו מינית. בעוד שבציבור קשר השתיקה בנושא זה מתחיל להיפרם, החוק הישראלי נותר מאחור.
לא תופעה מצומצמת, אלא מושתקת
בשנה האחרונה התחלתי לעבוד במרכז "אורשינא", מרחב חברתי-טיפולי לנערים נפגעי תקיפה מינית של עמותת "עלם", שנפתח לאחרונה בירושלים. זו פעם ראשונה שמוצע בארץ מענה ייחודי לנערים שעברו פגיעה מינית, ואחת השאלות השכיחות שהופנו אלינו כשהתחלנו להנגיש את השירות לציבור הייתה – "בנים וגברים בכלל נפגעים מינית?" רבים מופתעים לגלות כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. בכל הנוגע לפגיעות מיניות, גברים מזוהים בדרך כלל עם הצד הפוגע, ואכן לפי דו"ח מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בשנת 2020 ב-97% מהמקרים הפוגע היה גבר. אולם גברים נמצאים גם בצד הנפגע. אותו הדו"ח מצביע גם על כך שמבין הפניות למרכזי הסיוע, 11.2% היו מנפגעים גברים.. עוד ידוע, שבישראל בנים ובנות עד גיל 12 נפגעים מעבירות מין באותה מידה, ולפי מחקרים מסוימים שיעור הפגיעה נותר דומה עד גיל 17. ב-18.5% מתיקי עבירות המין שנפתחו במשטרה ב-2020 הנפגע היה גבר או ילד.
אלה הם הנתונים הרשמיים בנושא, אך הם משקפים באופן חלקי בלבד את היקף התופעה של פגיעה בגברים. ההערכה כיום היא שפחות מ-5% מהגברים שנפגעו מינית מדווחים על כך. עוד, גם בקרב אלו שבחרו להתלונן ניתן לראות קושי, שכן כ-41% מהפניות של גברים שדווחו במהלך 2020 על פגיעה מינית נעשו רק לאחר יותר מעשור לאחר הפגיעה. היעדר הדיווח בקרב גברים נובע ממספר סיבות: ראשית, כל הנפגעים מאלימות מינית, נשים וגברים, מתקשים לדווח, להגיש תלונה או לבקש סיוע לאחר הפגיעה. הסיבות לכך הן מגוונות וקשורות בין השאר בחוסר אמון במערכת והחשש מההליך הפלילי המייסר, שעלול להציף את הטראומה הקשה מחדש. סיבות נוספות טמונות בבושה והסטיגמה סביב פגיעות מיניות, שכן בחברה ישנה נטייה לאמץ מיתוסים המייחסים אשמה גבוהה לקורבן, לצד ביטוי עמדה פייסנית ומסויגת בנוגע למידת אשמתו של הפוגע. לראיה, בקרב כלל בני ה-20 ומעלה בישראל, 73% מנפגעי עבירות המין, ו-94.6% מנפגעי עבירות הטרדה מינית נמנעו מלדווח על הפגיעה למשטרה. שנית, חסם העומד באופן ייחודי בפני גברים הוא שעדיין יש "טאבו" חברתי על השיח סביב פגיעות מיניות בגברים, ומיתוסים לגבי הנושא ממשיכים להתקיים. כך, למשל, תפיסה רווחת היא שגברים לא "אמורים" להיפגע מינית משום שהם חזקים פיזית ולכן ביכולתם להתנגד לכל פגיעה. לדעתי, גם לחוק הפלילי תפקיד חשוב בהבניית השיח הציבורי בנושא זה, וכפי שתכף אראה, להגדרותיהן הנוכחיות של עבירות האינוס ומעשה הסדום בפרק עבירות המין בחוק הישראלי תפקיד חשוב ביחסה של החברה לנפגעים.
העונש זהה, הסטיגמה שונה והטרמינולוגיה פוגענית
המחוקק הישראלי אימץ מהחקיקה המנדטורית את הגדרותיהן של עבירות האינוס ומעשה הסדום. אמנם לאורך השנים נעשו בעבירת מספר תיקונים כחלק מרפורמות שונות, אך ההפרדה הקטגורית בין העבירות על בסיס פתח החדירה נותרה על כנה: לפי סעיף 345 לחוק העונשין, עבירת האינוס מוגדרת כ"בעילת אישה" שלא בהסכמתה החופשית. "בעילה" מוגדרת כהחדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה. הענישה בגין אינוס עומדת על 16 שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות יכולה להגיע עד ל-20 שנה. לפי סעיף 347, "מעשה סדום" מוגדר כהחדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם. כאשר מעשה סדום מבוצע בנסיבות דומות לאינוס, הענישה על עבירה זו זהה לענישה על אינוס, ויכולה להגיע עד ל-20 שנות מאסר.
לאור העובדה שהענישה בגין שתי העבירות זהה, לכאורה נראה שהחוק מעניק הגנה שווה לאוטונומיה המינית וכבודם של נשים וגברים. אך אם כך עולה השאלה מדוע יש צורך בשתי עבירות נפרדות. לגישתה של פרופ' אורנה אליגון-דר, חוקרת ומומחית למשפט הפלילי, המחוקק אימץ הבחנה בין העבירות משום שתפס את הפגיעה המינית בנשים כייחודית וחמורה יותר מן הפגיעה בגברים. דוגמאות לתפיסה זו היא מביאה מדיוני הכנסת ובית המשפט: כך למשל, במסגרת הדיונים סביב תיקון 61, אחד מהתיקונים המשמעותיים שנעשו בעבירת האינוס שבעקבותיו בוטל יסוד השימוש בכוח כחלק מהגדרת העבירה, דובר רבות על החשיבות בהגנה על האוטונומיה המינית וכבודן של נשים נפגעות, ללא התייחסות לנפגעים הגברים. חברת הכנסת יעל דיין, מיוזמות התיקון, הסבירה שהדחיפות לחקיקה נבעה מ"התגברות האלימות כלפי נשים". עוד באותו עניין, חבר הכנסת צבי הנדל טען ש"אין דבר יותר מרתיח בן-אנוש מאשר רצח או אונס של אישה", וחבר הכנסת זבולון אורלב התייחס לחשיבותה של "קואליציה רחבה להגנה על כבודן של נשים". אליגון-דר מזכירה גם את פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת טייב, שהיוותה את אחד הגורמים לקידום תיקון 61 האמור. בפסק הדין כתב השופט אנגלרד כתב כי "מן הראוי כי גורמי החקיקה ייתנו את דעתם על תיקון המצב, אשר יביא לידי כך כי דיני האינוס יגנו הגנה מלאה על כבוד האישה וחירותה". מדבריה של פרופ' אליגון-דר עולה כי הסטיגמה הפלילית והחברתית שיוחדה לעבירת האינוס היא חמורה יותר מזו של "מעשה סדום". על כן, בעוד שההשלכות הטראומתיות של ביצוע "מעשה סדום" ופגיעתו באוטונומיה המינית של גברים הן חמורות באופן דומה לפגיעה של אינוס בנשים, נראה המחוקק מתייג את הפגיעה בגברים כפחות חמורה, ואינו מעניק לאוטונומיה המינית וכבודם של גברים נפגעים הגנה שווה לאוטונומיה ולכבודן של נשים נפגעות.
תפקידו של הדין הפלילי לא מסתכם רק בענישת עבריינים והגנה על נפגעים, אלא גם בהכוונת ההתנהגות של הציבור. כחלק מכך, לא רק ההתנהגויות האסורות בחוק מעצבות נורמות ותפיסות חברתיות, אלא גם המונחים המתארים אותן. עבירת "מעשה סדום" אומנם מנוסחת באופן ניטרלי מבחינה מגדרית, אך מן הנסיבות בהן חוקקה העבירה והמשמעויות הטרמינולוגיות שעולות ממנה, ניתן ללמוד על זיהוי המונח "מעשה סדום" עם גברים ועל המטען ההומופובי שהוא נושא. ההבחנה בין מעשה סדום לאינוס מקורה בתקופה המנדטורית, בה יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק. בעוד שהנוסח בחוק הבריטי הגדיר באנגלית "מעשה סדום על כל אדם", לאחר הקמת המדינה תורגמה עברת "מעשה סדום" באופן שונה לעברית ונוסחה כ"השוכב עם זכר משכבי אישה נגד רצונו". חשוב להבהיר כי החוק מכנה את הפרקטיקה של חדירה לפי הטבעת כ"מעשה סדום", מונח שמקורו בסיפור על עיר החטאים המקראית המעיד על כך שהפרקטיקה עצמה אינה מוסרית ומהווה חטא דתי, גם כאשר היא נעשית בהסכמה. מאז אמנם בוטל האיסור על יחסים הומוסקסואליים בישראל, אך המונח "מעשה סדום" נותר על כנו בחוק.
גם בעבירת האינוס עדיין מצויות תפיסות ארכאיות: חדירה וגינלית מכונה בחוק "בעילת אישה", מונח שמקורו בפרשנות המקרא, שם "בעילה" ביטאה מעשה נישואים, קניין ושליטה של איש באישה, לרבות יחסי מין. כך המונח מנציח תפיסת עולם פטריארכלית, לפיה האישה משועבדת לגבר. בסוגיה זו של מינוח העבירה, חשוב להתייחס לכך שאחת התופעות הנפוצות בקרב גברים נפגעים היא שלעיתים הם לא יודעים לתאר את מה שקרה להם ואינם מצליחים לתת "שם" לפגיעה שעברו. חלקם אף מתארים בלבול בתפיסת זהותם המינית עקב תופעות פיזיולוגיות בלתי נשלטות של עוררות מינית שהתרחשו במהלך הפגיעה. "מעשה סדום", בשונה מאינוס, הוא מונח עמום בשיח הציבורי בכל הקשור לתיאור של פגיעה מינית, ולכן מייצר קושי נוסף בהכרה באירוע הפגיעה אצל גברים. על כן, לא רק שהדין הקיים אינו מעניק הגנה שווה לנפגעים הגברים ומנציח תפיסות הומופוביות כלפיהם, הוא גם מהווה חסם לדיווח על פגיעה בקרבם.
עת לשינוי
פרק עבירות המין בחוק העונשין עבר מספר שינויים במהלך השנים שביטאו את השפעותיהן של תפיסות פמיניסטיות וליברליות על המחוקק. כך למשל, בוטל האיסור על יחסי מין בין גברים, הוחלף המונח "נגד רצונה" במונח "שלא בהסכמתה החופשית" בעבירת האינוס, ועוד. גם הדין האנגלי שהשפיע רבות על החקיקה הישראלית, עבר בעצמו שתי רפורמות משמעותיות בהגדרות עבירות האינוס: ב-1994 שונה החוק באנגליה ועבירת האינוס הוחלה גם על גברים, וב-2004 בוטלה שם עבירת מעשה הסדום.
במהלך השנים הועלו מספר הצעות חוק לשינויים נוספים בחוק הישראלי, בפרט בהגדרת האינוס. האחרונה שבהן, שהוגשה לשולחן הכנסת במאי 2022 ונוסחה בשיתוף פעולה עם ארגון הנוער "איגי", מבקשת לבטל את השימוש בביטוי "בעילת אישה" ולהחליפו בביטוי "האונס אדם". "האונס" מוגדר בהצעה כ"מי שחודר לגופו של אדם, גבר או אישה שלא בהסכמתם/ן החופשית". הצעה זו כוללת גם ביטול עבירת "מעשה סדום" ומחיקת המונח מכל סעיף בו הוא מופיע בפרק. ההצעה מוסיפה שיסודות עבירת "מעשה סדום" יכללו בעבירת ה"אינוס". הצעה זו לא נהנית מרציפות עם כינון הכנסת החדשה, ולא ברור אם תוגש מחדש.
חוגים פמיניסטיים מסוימים מבקרים את הרעיון של ניטרליות מגדרית בעבירת האינוס. לפי הביקורת, חשוב להשאיר הגדרתה כעבירה החלה על פגיעה בנשים בלבד. הטעם המרכזית לעמדה זו היא שייחודה של העבירה מבטא את ההקשר החברתי לכך שאלימות מינית בכלל, ואינוס בפרט, משמשים כלי מרכזי לדיכוי נשים על-ידי גברים. גישה זו קוראת תיגר על התפיסה לפיה עבירת האינוס צריכה לחול גם ביחס לגברים, שכן הפיכתה לניטרלית מבחינה מגדרית תייצר "עיוורון צבעים" ותטשטש את העובדה שאינוס היא תופעה חברתית המבוצעת בעיקר כלפי נשים.
על אף הזדהותי עם המאבק הפמיניסטי, אני סבור שהביקורת בסוגיה זו אינה משכנעת. ייתכן שעבירת אינוס ניטרלית לא תשקף באופן ברור את יחסי הכוחות המגדריים בחברה. עם זאת, מדובר במחיר שסביר לשלם למען שינוי ההבניות החברתיות סביב התפיסה לגבי מהי גבריות ומהי פגיעה בגברים, ולמען הבהרת הנכונות של החברה להגנה מלאה על האוטונומיה המינית שלהם. נוסף על כן, במציאות בה גברים מזוהים בדרך כלל רק עם הצד הפוגע, הכרה שוויונית בגברים נפגעים עשויה לשמש פתח לשותפות עמוקה ורחבה יותר בין גברים לנשים במאבק נגד אלימות מינית ולמען שוויון מגדרי. אציין שישנה גם הגות פמיניסטית התומכת בניטרליות מגדרית של עבירת האינוס. כך למשל, פרופ' קתרין מקינון, אחת מהפעילות המרכזיות לזכויות נשים בארצות הברית, שהשפיעה רבות על ההגות הפמיניסטית בת זמננו, מנתחת את האונס כתופעה מגדרית המבוצעת בעיקר כלפי נשים, אך מציעה ניסוח ניטרלי מגדרי של העבירה.
סיכום
הנושא של פגיעות מיניות בגברים הפך להיות מדובר יותר בשנים האחרונות בישראל. ניתן לייחס זאת למגוון תהליכים שהחברה הישראלית עוברת, ובמרכזם המאבק באלימות המינית של התנועה הפמיניסטית ופעילותה של הקהילה הגאה. מהנתונים הקיימים ומעדויות מהשיח הציבורי, נראה כי התופעה רחבה יותר משנהוג לחשוב. החברה הישראלית הצליחה להוציא מתוך המשפט הפלילי הישראלי חלק מהתפיסות הפטריארכליות וההומופוביות שהשתקפו בו, אך נראה שתהליך זה לא הושלם והחוק עדיין משקף תפיסות מיושנות ופוגעניות. הדין הקיים מעביר מסר של חשיבות פחותה לפגיעה המינית בגברים. שינויו עשוי להיות אבן דרך בשבירת קשר השתיקה סביב פגיעות מיניות בגברים בכלל, ואינוס גברים בפרט. על אף הטענה שחוק ניטרלי מבחינה מגדרית עשוי לטשטש את העובדה שלאורך ההיסטוריה אונס שימש גברים ככלי לדיכוי נשים כקבוצה חברתית, לדעתי חוק שוויוני הוא הסדר עדיף וצודק יותר. הסדר כזה יבטא הכרה ברורה בכאבם של גברים, נערים וילדים שנפגעו בחייהם, לרבות נכונות של המדינה להגן עליהם, ויהווה צעד משמעותי במאבק המשותף של נשים וגברים למען שוויון מגדרי.
