"ככלל, שיטתנו המשפטית, מכירה ומכבדת את הערך של שלמות התא המשפחתי ואת האינטרס של שמירה על שלום הילד, ולפיכך יש למנוע יצירת פער בין מעמדו של ילד קטין לבין מעמדו של הורהו המחזיק בו או הזכאי להחזיק בו" (בג"ץ 979/99 קרלו נ' שר הפנים (1999)).
הפלסטינים החיים בירושלים המזרחית, הם ברובם תושבים ולא אזרחים. זאת למרות מגורים במקום מדורי דורות. משמעות הדבר, כי לא מוקנה להם מעמד אוטומטי עם לידתם, בדומה לילדיהם של אזרחים, אלא שהסדרת המעמד מותנית ותלויה בהליכי רישום סבוכים, בירוקראטית ומשפטית מול רשות האוכלוסין.
לאורך השנים ועד היום פועלת המדינה, באמצעות הזרוע הביצועית של רשות האוכלוסין, במגוון שיטות ואמצעים על מנת להקשות על מתן מעמד לילדים פלסטינים בירושלים המזרחית וזאת משיקולים דמוגרפיים, או סתם מתוך אפליה, לעיתים באצטלא בטחונית, שמעולם לא הוכח הצורך בה.
בין הטכניקות בהן פועלת רשות האוכלוסין ניתן למנות – היעדר נגישות פיזית או אחרת ללשכה בירושלים המזרחית, סחבת ועיכובים בטיפול, היעדר נהלים ואי־הנגשת מידע לציבור, הליכים מורכבים ומסורבלים הדורשים השקעת משאבים ניכרים דווקא בקרב אוכלוסייה עניה, המשתנים מעת לעת. מאז חקיקתו, גם יישום מרחיב של גזרות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), שצמצם את האפשרות של פלסטינים לקבל מעמד, ובכלל זה את אפשרות הסדרת מעמדם של ילדי התושבים.
התוצאות של המדיניות המכוונת של המדינה היא דורות של ילדים שגדלים בישראל ללא מעמד תושבות מוסדר, חלקם קיבלו היתרי שהייה בלבד, וחלקם אינם רשאים כלל לשהות בישראל, כאשר במקרים לא מעטים, אין להם מעמד בשום מקום בעולם.
היעדר מעמד תושבות, מוביל לחיים נטולי יציבות, ושלילת זכויות בסיסיות, כמו הזכות לבריאות, הזכות לחיי משפחה, חופש העיסוק וחופש התנועה. היעדר מעמד אינו מאפשר חיים תקינים במדינה מודרנית ודן את הילד לחיים בשולי החברה, לעיתים בשולי משפחתו שלו, כאשר לחבריה האחרים מעמד גבוה משלו, זכויות ואפשרויות הנמנעות ממנו ובמאבק תמידי להוכחת קיומו.
מעמד תושבות הקבע של תושבי ירושלים המזרחית
מעמדם האזרחי של תושבי ירושלים המזרחית הוסדר לאחר שמקום מגוריהם נכבש וסופח למדינת ישראל בשנת 1967, ונקבע כי מכוח החלת המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על ירושלים המזרחית, יינתן להם מעמד של תושבות, ולא מעמד של אזרחות. בית המשפט העליון הכיר במסגרת פרשת עווד (1988), כי "רואים את כל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב־ 1967 כמי שקיבל רשיון לישיבת קבע".
המעמד של תושבי ירושלים המזרחית, שמעולם לא נכנסו לישראל, ניתן להם על פי הלכת עווד בהסתמך, באופן אבסורדי, על חוק הכניסה לישראל, תשי"ב–1952, אשר נחקק לפני 1967 לצורך הסדרת מעמדם של אנשים שנכנסו לישראל, ולא שישראל נכנסה לשטחם, כבשה וסיפחה אותו אליה. יחד עם זאת, לאורך השנים הוכר כי מעמדה של אוכלוסייה זו הינו מעמד מיוחד, כי הם מובחנים ממהגרים אשר הגיעו למדינת ישראל ומחזיקים במעמד אזרחי במקום אחר, והם הוכרו כילידי המקום. כך, למשל בפרשת אלחאלק (2017) הוכר במפורש "מעמדם המיוחד של תושבי מזרח ירושלים כתושבים ילידים - להבדיל ממי שקנו זכות לישיבת קבע מכוח רישיון לאחר הגירה לישראל".
יוער, כי לאחרונה, קבע בית הדין הגבוה בהאג בפסקה 165 לחוות דעתו מיום 19.7.24 בעניין כיבוש השטחים, כי עצם העובדה שישראל מחילה על תושבי ירושלים המזרחית דיני הגירה, אינה חוקית ומהווה סיפוח של השטח, וזאת בהתייחס להחלת חוק הכניסה לישראל בהתאם להלכת עווד.
מעמד תושבות הקבע מקנה תעודת זהות, מאפשר מגורים בישראל, מקנה זכויות סוציאליות, מאפשר עבודה ללא הגבלה (כמעט), אולם אינו מאפשר השתתפות בבחירות הארציות (להבדיל מהמקומיות), ואינו מקנה דרכון אלא תעודת נסיעה קצרת מועד. המעמד ניתן לשלילה או הפקעה במצבים מסוימים, כגון בשל היעדרות לתקופה משמעותית מישראל, רכישת מעמד במקום אחר, או בשל טענות ביטחוניות. המעמד אינו מוקנה אוטומטית לילדים של תושבים.
הליך הסדרת מעמד לילדים של תושבים
רישום ילד שנולד במרשם האוכלוסין, הוא צעד ראשון המוטל על כל הורה לאחר לידה. הליך זה אמור להיות הליך פשוט וקצר, כאשר קיים אינטרס הן למדינה והן למשפחה להסדיר ולרשום את הרך הנולד בהקדם. רישום הילד מבטיח את מעמדו במדינה, את האפשרות שלו לחיות ביציבות לצד הוריו ובאותו מעמד, ואת קשת הזכויות הנלוות למעמד זה.
פעולה כמו ברורה מאליה זו באשר לאזרחי ישראל ומדינות העולם הנאור, אינה נגישה והיא עתירת חסמים בירוקרטים עבור ילדיהם של תושבי הקבע הפלסטינים מירושלים המזרחית. בניגוד לילדיהם של אזרחים הזכאים לאזרחות עם לידתם (סעיף 4 לחוק האזרחות, תשי"ב–1952), ילדים של תושבים אינם זכאים אוטומטית לאזרחות ואף לא למעמד של תושבות קבע. ילדי תושבי קבע נדרשים לעבור הליך של רישום או הסדרת מעמד ילדים כדי לקבל מעמד בישראל. אם הילד נולד מחוץ לישראל, הליך זה מוגדר כאיחוד משפחות. בשני המצבים מדובר בהליך מורכב, שמציב בפני התושב חסמים שחלקם בלתי עבירים, אשר תחת החובה לייעלו ולפשטו על מנת להבטיח את טובת ילדי התושבים, דומה כי הבירוקרטיה מגויסת כל כולה לשם הערמת קשיים והכבדה שמטרתם להמעיט בילדים ירושלמים פלסטינים אשר ירשמו במרשם האוכלוסין.
בפועל במקרים רבים מאוד גם ילדים שגרו כאן מינקות, לא מקבלים מעמד, ואותם חסמים משיגים את מטרתם. לעיתים ההורים לא ידעו כיצד להסתדר עם הבירוקרטיה והדרישות הפרוצדוראליות והמהותיות, שלא פורסמו בציבור ולא עוגנו בנוהל, או שכתוצאה מעוניים וקשיי היום יום דחו את ההתמודדות היקרה, הסבוכה והמעורפלת עם משרד הפנים. בחלק מהמקרים נרשמו אותם ילדים בשטחים במרשם הרשות הפלסטינית בהנחיית משרד הפנים, כתנאי לבחינת עניינם ובכך הם מוגדרים על פי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשפ"ב–2022 כתושבי שטחים, כלומר מי שהוא נתין של הרשות הפלסטינית, אשר לא מורשים לקבל מעמד בישראל אלא על פי חריגים צרים, ונגזר גורלם למעמד נחות בישראל.
המשמעות של אי רישום במרשם האוכלוסין הישראלי היא הרסנית ועלולה להביא לחיים ללא מעמד. מי שאינו רשום במרשם לא יוכל לגור בישראל כחוק, ולא להנות מהזכויות שמוקנות לתושב המדינה, ובכללן רשת בטחון סוציאלית, ביטוח בריאות ממלכתי, חופש תנועה ואפשרות לקיום חיי משפחה - הוא לא יוכל להתחתן ולחיות בישראל עם משפחתו.
חסמים אלה הם תוצאה של מדיניות מכוונת ושיטתית הנובעת ממניעים דמוגראפיים, גזעניים ופוליטיים, לעיתים באצטלה ביטחונית ולעיתים בלעדיה. היא גורמת פגיעה קשה בילדים, בהורים ובתא המשפחתי כולו, לשנים ארוכות, לעיתים לנצח.
החסמים הבירוקרטיים המופעלים על מנת להקשות על רישום ילדי תושבים בירושלים המזרחית
הוכחת מרכז חיים: בפרשת עווד נקבע, כי מעמדם של התושבים הפלסטינים בירושלים המזרחית הינו דקלרטיבי (כלומר מעיד על מצב קיים של תושבות) וגם קונסטיטוטיבי (כלומר יוצר את המצב המשפטי). כנגזרת מכך, משרד הפנים מפעיל לאורך השנים מדיניות לפיה לשם קבלת כל שירות שהוא, כולל רישום ילדים, על התושבים הפלסטינים להוכיח בפניו כי הם מקיימים מרכז חיים בישראל, כלומר שהם תושבים בפועל.
על מנת להוכיח מרכז חיים יש להציג עשרות מסמכים, ובכללם חשבונות צריכה, הסכמי שכירות ובעלות, מכתבים ממכרים ומשכנים, מסמכים רפואיים, מסמכים רשמיים מרשויות ועוד. לעיתים קרובות מתבקשים מסמכים ומידע שהם בשליטת צד שלישי כמו בן משפחה, או בעל הבית, שאין לו כל נגיעה ישירה או מחויבות כלפי הפונה. כמו כן, מתקיימות חקירות חודרניות ישירות ועקיפות בבית הפונים וכן אצל מכרים, בני משפחה ונותני שירותים מסביבתם אודות אורחות חייהם, שבמסגרתן נבדקים חפציהם האישיים של המבקשים, תוכן המקרר שלהם, תוכן הארונות ואף כמות חומרי הניקוי בהם הם משתמשים. מדובר בחדירה עמוקה וקשה לפרטיות, הדורשת השקעת משאבים ניכרת. יש לזכור, כי רבים מהמסמכים הם בעברית, וכן שחלק מהתושבים בירושלים המזרחית חיים בדירות ובאזורים שכלל אינם מקבלים שירותים של מים וארנונה, ולפיכך קשה להם עוד יותר להוכיח את מרכז החיים שלהם.
עמימות: שיטה ביורוקרטית נוספת המופעלת מצד המדינה, שמטרתה להקשות על הסדרת מעמד של ילדים ירושלמים, היא עמימות. במשך שנים ארוכות הורים כלל לא ידעו וגם לא יכלו לדעת כיצד להסדיר את מעמד ילדיהם. משרד הפנים לא גיבש ולא פרסם נהלים לציבור, ומדיניותו הייתה עמומה, מזגזגת, וככלל מבוססת על תורה שבעל פה. קשה לתפוס זאת, אבל מאות אלפי ילדים שנולדו בירושלים עד שנת 2011 לא הצדיקו, מבחינת רשות האוכלוסין, קביעת נוהל סדור וכתוב. הנוהל עוגן לראשונה רק ב־2011 במסגרת פרשת נופל, לאחר שמוקדם יותר בעניין האגודה לזכויות האזרח (2007), הורה בית המשפט למשרד הפנים לפרסם את נהליו שעד אז הוסתרו מהציבור.
מניעת נגישות פיזית: אמצעי נוסף שנועד להקשות על הסדרת מעמד ילדים, הוא מניעת נגישות פיזית ללשכה. לאורך שנים ארוכות הייתה הנגישות ללשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית, בה מטופלות מרבית הבקשות, כמעט בלתי אפשרית. הלשכה הייתה ממוקמת בבניין ישן, לא מותאם ולא נגיש. לא ניתן היה להזמין תור ללשכה וכדי להיכנס היה צריך לעמוד ימים ולילות בחוץ, או להיעזר "במאכערים" למיניהם. הלשכה הועברה למבנה אחר בואדי ג'וז לפני כעשור, אולם גם שם נאלצים הפונים להתמודד עם קשיי נגישות משמעותיים, באופן שהצריך לאורך השנים שוב ושוב התערבות שיפוטית.
עומס בשילוב עיכובים בטיפול: היעדר הנגישות הפיזית והיעדר השקעת משאבים במתן שירות לציבור, בשילוב עם הבדיקות הדקדקניות של כל בקשה ובקשה, תוך הכבדה בדרישות של עוד ועוד מסמכים וטפסים, יצר במכוון עומס ניכר על הלשכה בירושלים המזרחית והביא למעגל שוטה של עיכוב בטיפול בבקשות, לעיתים לאורך שנים. לכך יש להוסיף כי בניגוד ליתר תושבי ישראל, ככלל, כבולים תושבי ירושלים המזרחית, בעניין מרבית השירותים ובהם הסדרת מעמד ילדים, ללשכה אחת בלבד במזרח העיר. משמעות העומס והעיכוב בטיפול הינה כפולה: לעיתים הדבר גרם למשפחות "להתייאש" מהליך הרישום; ולעיתים המשמעות הייתה שהילד לא ירשם, או ירשם במעמד נחות, כפי שנראה להלן.
הפליה: דרך נוספת להקשות על הסדרת מעמד של ילדים ירושלמים היא הפליה. כך עד לשנת 1994, ננקטה מדיניות לפיה נשים פלסטיניות ירושלמיות לא היו רשאיות לבקש איחוד משפחות עבור בני זוגן הזרים, בטענה שאישה הולכת אחרי הגבר ולא להיפך. משכך, נשים שנישאו לזרים, תושבי שטחים או אזרחים זרים אחרים, נאלצו לגלות ממולדתן ולא הורשו להקים את משפחתן בישראל. בשנת 1994 בוטלה המדיניות בעקבות פרשת גרבית (1993). אולם, עם שובן של אותן נשים לירושלים, הן נדרשו להוכיח כי מרכז חייהן היה בישראל בשנים שקדמו לכך כתנאי להסדרת מעמד בן זוגן וילדיהן, ולעיתים אף להתמודד עם שלילת מעמדן. בשלב זה מצאו עצמן התושבות השבות במלכוד: על מנת לבסס "מרכז חיים" במשך שנתיים יהיה עליהן להיפרד מבני זוגן וילדיהן, שלהם אין מעמד בישראל ולכן אינם מורשים לשהות עם נשותיהם ואימותיהם במשך שנתיים אלו. מצב דברים זה היווה חסם משמעותי על רישום הילדים. בחלק מהמקרים אף נשלל מעמדן של אותן נשים בשל שהייה ממושכת מחוץ לישראל בתקופה בה נאסר עליהן לחיות בה עם משפחתן. שלילת התושבות הביאה להארכה של שנים באפשרות להתאחד עם הילדים בארץ, שכן הדבר חייב ראשית לעבור הליך ממושך להשבת התושבות.
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) ויישומו הבירוקרטי הנרחב: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) שנחקק לראשונה בשנת 2003 (ומיושם ברציפות עד היום), הביא עמו גזרות חוקיות ובירוקרטיות חדשות, תחת אצטלא ביטחונית, שהקשו ומקשות על רישום ילדים של תושבי ירושלים המזרחית, הנשואים לתושבי שטחים או שילדיהם גרו תקופה מסוימת בשטחים, או שנרשמו בשטחים. למרות שלא הובאו נתונים כלשהם הנוגעים לסיכון הביטחוני שהילדים הצעירים מהווים, נאסר על מתן מעמד תושבות לילדים בגיל 14 ומעלה (בתחילה נקבע גיל 12), ככל שהילד נרשם בשטחים או שרק נטען כי גר בעבר בשטחים. ילדים מעל גיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה צבאי בלבד, שמאפשר שהייה ועבודה בישראל, ללא זכויות סוציאליות, ללא אפשרות לנהוג, ללא אפשרות להינשא לאישה מחוץ לישראל ולחיות עמה בירושלים. כמו כן, ילד שלא נרשם עד גיל 18 לא יוכל לקבל מעמד כלשהו בישראל.
ראוי לציין, כי עד לפסיקה בפרשת סרור (2011) גיל הילד נקבע על פי מועד ההחלטה בבקשה, ללא קשר לעיכובים מצד רשות האוכלוסין. בפרשת דופש (2008) הוכר כי עיכוב בלתי מוצדק או טעות מצד הרשות יוכלו להוות הצדקה להכרה במועד מוקדם יותר מיום מתן ההחלטה למתן מעמד. לצד זאת, עד לפסיקה בעניין רדואן (2014) ובעניין משאהרה (2015), לא ניתן היה כלל להגיש בקשה לרישום ילד ללא הוכחת מרכז חיים של שנתיים, והמועד הקובע לגיל הילד היה בפועל המועד של הוכחת מרכז חיים של שנתיים. המצב כיום הינו שניתן להגיש את הבקשה ברגע שההורה מגיע לארץ, והבקשה תדון כעבור שנתיים אך גיל הילד יחשב לגילו במועד הגשת הבקשה.
סיכום
לתושבי מדינת ישראל יש זכות לחיות בבטחה עם ילדיהם, כאשר מעמדם המשפטי מוסדר. זכות זו נובעת מהיותם תושבי קבע של מדינת ישראל, כמו גם מזכות היסוד שלהם כהורים שהמדינה לא תמנע מהם להגן על ילדיהם ולהעניק להם את המירב שביכולתם. על המדינה מוטלת החובה הברורה והטבעית לא רק שלא לפגוע בכך, אלא גם להגן באופן אקטיבי על האדם מפני פגיעה ביכולתו להעניק לילדיו את ההגנה לה הם זקוקים.
מכלול האמצעים הבירוקרטיים והמשפטיים שמפעילה המדינה במסגרת המדיניות המכוונת להקשות על רישום ילדי תושבי ירושלים המזרחית נושאת פרי. רבים מהילדים שנולדו בעשרות השנים האחרונות, לא נרשמו או מקבלים היתרי שהייה בלבד. ילדים אלה נדונו לחיים שלמים במעמד נחות, ללא זכויות המאפשרות חיים נורמטיביים כמו הזכות להינשא למי שיבחרו, אפשרות לנהוג, לבחור כל עבודה, ולהיות זכאים לזכויות סוציאליות. יתרה מכך, לילדיהם שלהם יוכל להיות מעמד בישראל רק אם יינשאו לתושבת ישראל, אך הם עצמם לא יוכלו לרכוש מעמד זה גם אם הם חיים כאן מילדות בקרב משפחתם.
מדיניות רשות האוכלוסין מהווה הפרה בוטה של זכויות יסוד של תושבי ישראל, ביניהן הזכות להענקת מעמד לקטינים, להגנה על התא המשפחתי, לשמירה על טובתם של קטינים, על זכותם לקשר עם הוריהם, ועל זכותם של הורים לקשר עם ילדיהם הקטינים.
