תת האכיפה בפשיעה הפנים-מגזרית והאכיפה הבררנית בפשיעה הלאומנית היא פגיעה בזכותם לכבוד של אזרחי ישראל הערבים
מבוא
ערבי יוצא מביתו עם אקדח טעון, אם פניו לבית יהודי, סיכויי תפיסתו וההעמדתו לדין כנראה יהיו גבוהים יותר מאשר אם פניו היו לבית ערבי. זוהי תחושתם של תושבי הערים המעורבות. נוסף לתחושת פער העניין שהמשטרה מגלה בקורבנות הערבים ביחס ליהודים, צפה תחושת האכיפה המוגברת והמפלה כלפי פעילות עבריינית המתבצעת על ידי ערבים כלפי חוץ. תחושות אלו מעידות על קיומן של שתי מגמות שאצביע עליהן ברשומה זו; הראשונה היא תת האכיפה בפשיעה הפנים-מגזרית בחברה הערבית והאחרת היא אכיפת יתר כאשר מדובר בפשיעה לאומנית. בחינת כל אחת מהמגמות הללו בהשוואה לאוכלוסייה הכללית או למגזר היהודי פוגעת בזכותם של הערבים לשוויון על בסיס מאפיין מכונן זהות ובפרט נפגעת זכותם לשוויון בפני החוק. אולם הצבת שתי המגמות הללו זו לצד זו מציגה תמונה מדאיגה על תפיסת רשויות האכיפה את האזרח הערבי כמסוכן, בעוד שהסכנה הנשקפת לו אינה ראויה להתייחסות. כלומר, האזרח הערבי אינו נתפס כאדם באשר הוא אדם, אלא כמסוכן כלפי חוץ וחסר חשיבות כאשר הוא עצמו מצוי בסכנה. מכאן, שעוד טרם הפגיעה בזכות לשוויון, מדובר במדיניות אכיפה העולה כדי פגיעה בזכות לכבוד. יובהר, זכותם לכבוד של כל אחד ואחת מאזרחי ישראל הערבים ישראל נפגעת, לא רק של קורבנות או עצורים פוטנציאלים.
על מדיניות אכיפת החוק בפשיעה הפנים-מגזרית
ב-2024 הפשיעה בחברה הערבית גואה. טיפול עומק בתופעה מעולם לא בוצע, חרף החלטות ממשלה רבות שכיוונו לכך במידה זו או אחרת. פעמים רבות, בפועל, התכניות לא תוקצבו כפי שתוכננו ובהתאם לא השיגו את יעדן. בתחילת כהונתו של איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי בממשלת ישראל ה-37, פורק האגף במשטרת ישראל שנועד לסיכול פשיעה בחברה הערבית. בתקציב 2024 קוצצה תכנית החומש למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית, למורת רוחו של השב״כ שהזהיר הן מ״העברת מסר לאזרחים הערבים של היעדר מחויבות מצד המדינה" והן מ״פגיעה אסטרטגית בביטחון ובחוסן הלאומי של כלל אזרחי ישראל״.
בינתיים, מספר הקורבנות, חומרת הפעילות העבריינית והיקפה עולים. בשנים 2018–2022, 70% מכלל קורבנות הרצח בישראל היו ערבים. שיעור המעצרים בתיקים שבהם הקורבן היה ערבי נמוך משמעותית משיעורם בתיקים שבהם הקורבן היה יהודי. באותן השנים עלה מספר מקרי הרצח בישראל בכ–33%, העלייה הייתה כולה במקרי רצח של קורבנות לא יהודים.
באשר לשיעור פענוח הפשעים, רשויות אכיפת החוק כשלו מלעמוד ביעד הנמוך שהוצב – 36%, ורק ב-23% ממקרי הרצח בהן הקורבן היה ערבי, הוגשו כתבי אישום. לשם ההשוואה, שיעור הגשת כתבי האישום לגבי מקרי רצח בהם הקורבן היה יהודי בשנים הסמוכות עמד על כ-69%. הנתונים העולים מפילוח מגדרי מדאיגים אף יותר.
מאז 2022 לא פורסמו נתונים רשמיים של משטרת ישראל של מספר מקרי הרצח בישראל או פילוחם לפי לאום. מבדיקת עיתון הארץ, חלה עלייה במספר הנרצחים הערבים, ובשיעורם מקרב האוכלוסיה הכללית, זאת במקביל לעלייה בשיעור מקרי הרצח שלא פוענחו. נראה שבשנים האחרונות שיעור הגשת כתבי האישום במקרי רצח בהם הקורבן הוא ערבי לא עולה על כ-15%. המשטרה טוענת שחסרים לה כלים להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית. זאת לאחר שכאמור, האגף שנועד לסיכול הפשיעה בחברה הערבית פורק.
מבקר המדינה מעיר כמעט בכל דו"ח שנתי על התמודדות מדינת ישראל ומשטרת ישראל עם הפשיעה בחברה הערבית. בפרט, ב-2017 הוא קבע שהמשטרה לא מצמצמת את הפער בין מספר מקרי הפשיעה לכתבי האישום בחברה הערבית.
שני טיעונים בלתי לגיטימיים נוספים נשמעו מפי השרים הממונים, באשר לכשלונה של משטרת ישראל להתמודד עם הפשיעה בחברה הערבית. הראשון, מפי גלעד ארדן כשכיהן כשר לביטחון פנים ב-2019, בהתייחס למחאות נגד טיפול המשטרה באלימות ביישובים הערביים, היה שהחברה הערבית אלימה וכדי שפעילות המשטרה תישא פרי נדרשים שינוי קודים תרבותיים. השני, מפי איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי ב-2023, היה שנדרשת התערבות השב״כ כיוון שלמשטרה חסרים המשאבים הדרושים להתמודדות עם העלייה במקרי הרצח בחברה הערבית (דרישה שסורבה). על שני טיעונים אלה אענה בדוגמה אחת – ההתמודדות עם הפשיעה בחברה היהודית. לפני כעשרים שנה, ניסיונות חיסול לאור יום שגבו חיי קורבנות תמימים, מכוניות מתפוצצות ומטעני חבלה באזורים ציבוריים, היו נחלתן גם של ערים יהודיות, תחת האימה שהטילו ארגוני פשע היהודיים ברחובות. אז לא נשמעו טענות שנדרשים שינוי קודים תרבותיים או שהכלים העומדים בפני משטרת ישראל אינם מספקים, והפשע המאורגן בחברה היהודית נמחה כמעט כליל בתוך כעשר שנות חקירה ושבע שנות הליכים משפטיים. מאז, משטרת ישראל מצליחה להמשיך ולצמצם מדי שנה את הרצח בחברה היהודית, במקביל למגמת העלייה במקרי הרצח בחברה הערבית. אף אם ניתן לעמוד על הבדלים בין הפשיעה היהודית דאז לזו בחברה בערבית כיום, למשל בהיקפה (אם כי לא באופי פעילותה, שנראה דומה), יש בפסקת הפתיחה של ההכרעה בערעורם של הנאשמים לבית המשפט העליון משום תשובה לכך - ״פעילותו העבריינית של הארגון הייתה תקדימית הן בממדיה והן בתוצאותיה הקטלניות״. הפעילות העבריינית היהודית גם נתפסה כחריגה בהיקפה אז, וניתן רק להניח מה היו מימדיה היום אלמלא טופלה בצורה כה יסודית. לסיכום, אף אם בהשוואת הפשיעה בין החברות אין אנלוגיה מושלמת, בטיפול המוצלח של רשויות אכיפת החוק בפשיעה בחברה היהודית יש כדי להטיל ספק בטענות השרים.
אכיפת החוק בפשיעה הלאומנית או בעבירות המסכנות את הציבור היהודי
בהיעדר נתוני אכיפה המפולחים לפי סוג העבירה או ההשתייכות הלאומית של החשוד והקורבן , סקירת מגמת אכיפת היתר בפשיעה הלאומנית שנעשית בידי אזרחי ישראל הערבים היא מורכבת יותר. עם זאת, יש עדויות להפליה במדיניות האכיפה גם בתוך מערכת אכיפת החוק. כך, למשל, כבר ב-2009 קיבל בית משפט השלום טענת קטין ערבי, שיש הפליה במדיניות האכיפה כלפי קטינים ערבים, בהשוואה לקטינים מן המגזר היהודי, בעבירות ״אידיאולוגיות״ שעניינן תקיפת אנשי כוחות הביטחון. יש תופעה כללית של ריבוי מעצרים שלא מגיעים לכדי הגשת כתב אישום נגד חשודים במגזר הערבי. כן ניתן ללמוד על אכיפת יתר מדיניות האכיפה בעבירות ההסתה לטרור, לגזענות ולאלימות כעבירות פשיעה לאומנית או כזו המייצגת סכנה כלפי יהודים.
בשנים 2011–2015 60% מהמעצרים בוצעו נגד לא יהודים, כאשר למעלה ממחציתם הסתיימו ללא הגשת כתב אישום. זהו נתון הגבוה ב-20% משיעור המעצרים שהסתיימו ללא כתב אישום במגזר היהודי. יובהר - הדבר אינו עומד בסתירה לטענה בדבר תת האכיפה בפשיעה הפנים-מגזרית (המידע לגבי פשיעה זו מפולח לפי לאום הקורבן) כיוון שלמשל, תת-האכיפה במקרי הרצח בחברה הערבית מתבטא בשיעור מעצרים נמוך, ובמקרי רצח רבים בהם הקורבן ערבי כלל לא נעצרו חשודים. אם שיעור המעצר של ערבים (ובפרט אלו שלא מובילים לכתב אישום) גדל ביחס לשיעור המעצרים באוכלוסיה הכללית, ואילו שיעור המעצרים הכללי או הגשת כתבי האישום במקרי הרצח בהם הקורבן ערבי קטן, הרי זו אינדיקציה שהמעצרים הרבים אינם חלק מהמאמץ למיגור הפשיעה הפנים-מגזרית, אלא אכיפת יתר בעבירות אחרות.
גם בעבירות ההסתה מתבצעת אכיפת יתר כלפי ערבים. על פי נתוני פרקליטות המדינה, בשנת 2024, 58% מהחשודים בעבירות הסתה לאלימות או לגזענות היו ערבים. ויוזכר ששיעור החברה הערבית באוכלוסייה הוא 21% בלבד. לפי דו״ח של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, 77% מהנאשמים בעבירות הסתה בשנים 2014–2021 היו ערבים. משך בירור התלונה הוא על פי רוב קצר משמעותית כשהחשודים הם ערבים לעומת כשהחשודים הם יהודים. למשל, כמחצית החשודים הערבים הועמדו לבין בתוך חודש מתחילת החקירה. בעוד שעל פי רוב, חשודים יהודים הועמדו לדין בתוך שנה עד שש שנים ממועד ביצוע העבירה. שיעורי ההרשעה נבדלים בעשרות אחוזים בין המגזרים.
הזכות לכבוד בפסיקת בית המשפט העליון
כבוד האדם בישראל הוא ערך חוקתי וזכות חוקתית. הזכות לכבוד לא רק קבועה בחוק היסוד המשמש כמגילת זכויות האדם הישראלית, אלא גם נושאת את שמו - חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. למרות חשיבותו של כבוד האדם, תוכנה של הזכות אינו ברור דיו. הפגיעה בזכות לכבוד מלווה במקרים רבים בפגיעה בזכויות נוספות או מסווגת לכתחילה כפגיעה באחת מזכויות הבת שלה, כדוגמת הזכות לשוויון, חופש הביטוי והזכות לקיום בכבוד מינימלי. ליווי הפגיעה בזכות לכבוד בפגיעות נוספות הוביל לכך שהפגיעה בה נתפסה בפסיקה כשיורית: ״פגיעה בכבוד האדם תיתכן גם כפגיעה "עצמאית", וזאת כאשר מעשה מסוים שנעשה או מוסד מסוים שהוקם אינם פוגעים לכשעצמם בזכויות אדם אחרות, אך עצם עשייתם או קיומם מבטא מבחינה חברתית יחס של חוסר כבוד לפרט ולערכו כאדם״. אולם בהמשך הבהיר בית המשפט העליון כי ״הזכות לכבוד האדם היא זכות חוקתית בפני עצמה והיא אגד של זכויות יסוד אחרות. הזכות לכבוד האדם מטילה על רשויות השלטון חובה שלילית וחיובית כאחד – החובה שלא לפגוע בכבוד והחובה להגן על הכבוד״.
לפרשנות הזכות לכבוד הוצעו כמה מודלים. אסקור את שלושת המודלים שנבחנו בפסיקה, על אף שנבחר מודל אחד, כדי להדגיש שהמדיניות פוגעת בכבודם של אזרחי ישראל הערבים גם לפי הפרשנויות המצמצמות, ומקל וחומר לפי מודל הביניים והמודל המרחיב. המודל המצמצם מתרכז בגרעין של כבוד האדם, שעניינו פגיעות נפשיות או השפלה והשמצה. אולם לטעמי מודל זה אינו מספק. להבנתי הוא דורש ניתוח של היסוד הנפשי של הנפגע או הפוגע, או של שניהם (בין אם בדרישת בחינה סובייקטיבית או אובייקטיבית לפי סטנדרט ״האדם הסביר״). במובן זה חוטא המודל לאופייה של הזכות לכבוד, המבטאת דרישה חיובית ליחס אנושי, למשל מתן הזדמנות שווה, ולא דרישה שלילית להימנע מהשפלה או השמצה. כפי שהדגים השופט לוי בעניין גיוס בני הישיבות: "אדם, המגלה כי לבחירותיו לא ניתן משקל שווה לאלו של רעיו, הנוכח כי אין יסוד רציונלי לעובדה כי האחר, בניגוד אליו, זוכה לממש את העדפותיו, המרגיש כי אינו זוכה להכרה, ובפרט שעה שבחירותיו משרתות גם את ענינם של אחרים זולתו, והחש עצמו נפגע בגין בחירות שעשה בלא שיש טעם ממשי לדבר, הוא ללא ספק, אדם שכבודו נפגע". תפיסה זו של השופט לוי מייצגת את מודל הביניים. בעוד שלפי המודל הרחב, כבוד האדם הוא הבסיס לכל הזכויות וכולן כלולות בו.
הן המודל המצמצם והן המודל הרחב נדחו על ידי בית המשפט העליון. במקומם אומץ מודל ביניים, לפיו כבוד האדם אינו מוגבל לפגיעות בגרעין כבוד האדם, ומנגד לא מכיל את כל הזכויות, אלא רק את אותן זכויות אשר ״קשורות לכבוד האדם בקשר ענייני הדוק״. נראה שהגדרה זו עדיין לא מספקת די הכוונה להיקפה של הזכות, אולם בית המשפט הבהיר באותו העניין כי "כבוד האדם נשען על ההכרה בשלמותו הפיזית והרוחנית של האדם, באנושיותו, בערכו כאדם, וכל זאת בלא קשר למידת התועלת הצומחת ממנו לאחרים״.
פרשנות נוספת לזכות לכבוד - הזכות לכבוד סגולי
אורית קמיר הציעה הבחנה מושגית בין שני סוגי הכבוד המוגנים בזכות החוקתית לכבוד האדם. ״הכבוד הסגולי״ שהוא ערכו של האנושי בכל אדם באשר הוא אדם ו״כבוד המחיה״, שהוא ערכו של מקבץ תכונות המאפיינות קיום אנושי מיטבי ומימוש הפוטנציאל של הפרט.
כבוד סגולי הוא מעין תכונה ערכית אנושית המאצילה על כל פרט השייך לקבוצה האנושית את הזכות המלאה שהסובבים אותו יקבלו את שייכותו לקהילה האנושית, יכירו בערכו כחבר מלא בה וינהגו בו כפי שמתבקש מכך.
ערכו הוא מוחלט במובן שהוא אינו תלוי בשום משתנה, אלא חל באופן אוניברסלי שוויוני לגבי כל אדם מעצם אנושיותו, תמיד, בכל תנאי וללא יוצא מן הכלל. הזכויות הנגזרות ממנו הן הקשורות למשל לשוויון מלא ומוחלט בין כל בני האדם. זכויות הנגזרות מכבוד המחיה, לעומת זאת, הן אלו הנחוצות לאדם כדי לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלו ולהשיג קיום אנושי מיטבי, למשל הזכות להשתייך לקהילה, ללמוד את שפתה ותרבותה.
זכויות הכבוד הסגולי הן מזעריות ומוחלטות, לעומת זכויות כבוד המחיה שהן מרביות אך יחסיות. קמיר טוענת שההגנה שמספק חוק היסוד לקבוצת זכויות הכבוד הסגולי היא מלאה, בעוד שההגנה לזכויות כבוד המחיה היא חלקית ומשתנה לפי הקרבה לליבת הזכות. הבחנה זו בין הזכות המוחלטת לזכות היחסית רלוונטית כיוון שלא תימצא הצדקה לפגיעה בזכויות הכבוד הסגולי, פגיעה בהן היא לעולם הפרה.
זכויות האדם ובהן הזכות לכבוד נתונות לאדם ולא לקבוצה אך קמיר הציעה שנדרשת התייחסות להיבטיו הקבוצתיים של כבוד האדם. בפועל, אף אם לא הוכרו זכויות קבוצתיות להן זכאיות קבוצות המיעוט בישראל, הפגיעה בערבים באשר הם קבוצה מתרחשת בתחומי חיים רבים, כך שאזרחותם ״זוכה״ לכינוי ״אזרחות סוג ב׳״. פוסט זה מבקש להצביע על פגיעה נוספת וחמורה בקבוצת אזרחים זו – הפגיעה בזכותם לכבוד.
הפגיעה בזכות לכבוד של אזרחי ישראל הערבים
המגמות שהוצגו לעיל, לפיהן התקציב, המשאבים המשטרתיים והחתירה לפיענוח מידלדלים כאשר הקורבן הוא ערבי, בעוד ששיעור המעצרים של ערבים הוא גבוה, מעידות על פגיעה בזכותם לכבוד של הערבים אזרחי ישראל לפי כל שלושת המודלים. לפי המודל המצמצם (בבחינה סוביקטיבית ואוביקטיבית), השילוב של אכיפת יתר באופן כללי ותת אכיפה כשהפשיעה היא פנים-מגזרית, יכול לעלות כדי השפלה והשמצה. מצב שבו אדם חשוד בעבירה אם היא לאומנית אך לא מושקעים משאבים לדאוג לבטחונו האישי מבטא תפיסה לפיה הערבי מעניין את רשויות המדינה רק אם הוא מסוכן למי שאינו ערבי.
לפי מודל הביניים שאומץ על ידי בית המשפט, קיומן של שתי המגמות שתוארו לעיל ודאי מפחיתה מאנושיותם של הערבים ומערכם כאנשים. מימוש הזכות כמשמעותה במודל זה מחייב שמירה על רמת האכיפה הנדרשת לשמירת שלום הציבור בכל אחת מן המגמות, ללא אכיפת יתר או תת אכיפה באף מגמה. גם עמדת השב״כ לפיה אין לקצץ בתקציב המאבק בפשיעה במגזר הערבי, בין היתר בשל האיום האסטרטגי וזליגת הפשע לחברה הכללית ולמגזר היהודי היא עמדה מטרידה. מטרת רשויות המאבק בפשיעה אמורה להיות שמירה על שלום הציבור כולו. משתמע ממנה שלרשויות יש עניין בשמירה על שלומו של ציבור אחד, דהיינו שהאכיפה בחברה הערבית היא אינסטרומנטלית למניעת הפגיעה בחברה היהודי. מדובר בהפרה בוטה של זכותם לכבוד, ובפגיעה בצלם האנוש. ודאי שלפי המודל הרחב זכותם של אזרחי ישראל הערבים הפגעת בשל הפרת זכויותיהם לשוויון, לחיים בביטחון ולחירות. הזכות לכבוד נפגעת כבסיס לזכויות אלו כולן.
גם לפי תפיסתה של קמיר, זכותם המוחלטת של אזרחים ערבים לכבוד סגולי נפגעת אם לא מתייחסים אליהם כחברים מלאים בקהילה, אלא כמי שערכם משתנה לפי מידת מסוכנותם לחברה. ערך חייהם של קורבנות פשע ערביים הוא פחות מערך חייהם של קורבנות פשע יהודיים, כלפיהם מתבצעת פעילות משטרתית עד להעמדה לדין של העבריין שפגע בהם. בהקשר זה, הפגיעה בזכותם לכבוד של האזרחים הערבים לא יכולה להיות מוצדקת לאור שום תכלית, זכותם לכבוד הסגולי זוכה להגנה מלאה. כל סיבה שתעמיד המדינה לקיומן של מגמות אלו אינה מצדיקה את הפגיעה בכבוד – שכאמור, לכתחילה לא יכולה להיות מוצדקת.
סיכום
כל אחת מהמגמות שתוארו לעיל ראוי שתטופל באופן נפרד, בין היתר בשל הפגיעה בזכותם של אזרחי ישראל הערבים לחיים בביטחון ולשוויון. הצבתן זו מול זו מציגה פגיעה נוספת, מהותית וקשה בזכותם לכבוד, לפי כל המודלים שהוצעו, הן בפסיקה והן בספרות. מדינת ישראל לא עומדת בחובה שלא לפגוע בכבוד האדם ובוודאי שאינה עומדת בחובה להגן על כבודם של אזרחיה הערבים. על מדינת ישראל לצמצם את הפשיעה הפנים-מגזרית בחברה הערבית ובה בעת לחדול מהאכיפה הסלקטיבית הכללית. כדברי ועדת אור שחקרה את אירועי אוקטובר 2000: ״המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה את התובנה, כי הציבור הערבי בכללו אינו אויב שלהם, וכי אין לנהוג בו כאויב״.
החברה הערבית, כבוד האדם
