לאלימות מינית בעת מלחמה יש השלכות מרחיקות לכת. לבתי דין פליליים בין-לאומיים וועדות אמת ופיוס יש תפקיד חשוב בהתמודדות עמן.
ארגוני זכויות אדם מדינתיים ובין-לאומיים החלו לדווח על אלימות מינית נגד נשים וילדות בשטחים שנכבשו על ידי רוסיה, פחות מחודשיים לאחר שזו פלשה לאוקראינה ב- 24 לפברואר 2022. יתרה מזאת, הפלישה הרוסית הובילה לגל של פליטים ועקורים, מתוכם כ-90% נשים וילדים. בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם, מזכ"לית ארגון UN Women סימה באהוס (Sima Bahous), הדגישה כי נשים וילדות באוקראינה נמצאות בסיכון גבוה במיוחד להיפגע ממעשים של אלימות מינית, אונס וסחר בבני אדם. עדין אין נתונים מדויקים לגבי היקף התופעה, אולם הדיווחים חושפים מגוון דפוסים של אלימות מינית (וביניהם אונס על ידי מספר תוקפים ואינוס בפומבי לעיני ילדים). ארגוני נשים באוקראינה מניחים שתיעוד זה משקף רק את קצה הקרחון של התופעה בפועל, הן בשל הקשיים הכרוכים בדיווח על אלימות מינית, והן משום שזו מתרחשת כחלק מהתקפה נרחבת ושיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית באוקראינה.
אלימות מינית נגד נשים בעת מלחמה אינה תופעה חדשה, אך בעבר היא נתפסה כבלתי נמנעת, כפי שנתפסו הריגת אזרחים וכיבוש שטחים. במלחמת העולם הראשונה דווח על אונס נשים בלגיות בידי חיילים גרמנים. במלחמת העולם השנייה חיילים גרמנים אנסו נשים רוסיות וכאשר מאזן העוצמה התהפך, חיילים רוסים אנסו נשים גרמניות. בזירת המזרח הרחוק, הכיבוש היפני של סין לווה באלימות מינית כלפי נשים סיניות (תופעה הידועה בכינויה "האונס של ננקינג"). בנוסף לכך, נשים קוריאניות אולצו לשמש כשפחות מין של הצבא היפני ("נשות הנחמה"), תופעה שהושתקה במשך עשרות שנים והעיבה עד לאחרונה על היחסים בין שתי המדינות. אלימות מינית, אשר אונס הוא ביטויה הקיצוני, מתרחשת גם במלחמות פנים-מדינתיות, כגון אלו שהתרחשו בסיירה לאון, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בפרו, בקולומביה, ברואנדה, ביוגוסלביה לשעבר, ובשנתיים האחרונות גם במלחמת האזרחים באתיופיה.
בין הפרטי לציבורי: גופן של נשים כשדה קרב
מגוון רחב של זכויות אדם נפגעות כתוצאה מאלימות מינית המתרחשת בעת מלחמה. ראשית, זו תקיפה אלימה הפוגעת בזכות לביטחון אישי ושלמות הגוף. שנית, היא עלולה להוביל למכלול של בעיות בריאותיות, מטראומה וגינלית דרך מחלות מין וכלה בהריונות לא רצויים, הפלות לא בטוחות ותמותת אימהות. במישור הפסיכולוגי, קורבנות של אלימות מינית עלולות לסבול מדיכאון, הפרעות דחק פוסט-טראומטיות ונטייה גוברת להתמכרויות ולהתאבדות. בנוסף לכך, הן פגיעות יותר לסוגים נוספים של אלימות מגדרית, ובפרט אלימות אינטימית מצד בני זוג.
ההשלכות החברתיות מרחיקות הלכת של אלימות מינית בעת מלחמה פחות מוכרות מההשלכות הפיזיות והבריאותיות שתוארו לעיל. בחברות פטריארכליות, אונס הוא אקט פוליטי שנועד להשפיל, לבזות ולבייש את היריב, על רקע הקשר הסימבולי בין מקומן החברתי של נשים לבין כבוד הקהילה ושלמותה. בחברות בהן נשים נתפסות כקניינו של הגבר, אינוסן מבטא פגיעה ב"רכושו" ולפיכך סימן לחולשתו ולתבוסתו. אונס שיטתי ורחב היקף, אשר נועד במכוון לכפות הריון ולידה על נשים מקבוצה אתנית יריבה, משמש גם אמצעי להשמדת עם. כיצד? ראשית, בחברות המייחסות את מוצאו האתני של התינוק למוצאו האתני של האב, ייוולדו תינוקות שמוצאם האתני ייוחס לקבוצה היריבה. שנית, ישנה סבירות נמוכה שהנשים אשר נאנסו באותה מלחמה (בין אם ילדו או לא), תוכלנה להשתלב מחדש בתוך קהילותיהן, להינשא וללדת ילדים נוספים. כך, אונס שיטתי והמוני עלול להוביל, מצד אחד, לילודה של תינוקות שמוצאם האתני ייוחס לקבוצה היריבה, ומצד שני, לצמצום הילדוה בתוך הקבוצה, בעקבות נידוי חברתי של הנשים שנאנסו.
מחקר שבחן את השלכותיה ארוכות הטווח של האלימות המינית על המבנה החברתי-תרבותי ברואנדה, מראה כי גם לאחר כמעט 30 שנה מאז רצח העם, דור שלם של נשים וילדים שנולדו כתוצאה מהאונס השיטתי, עדין סובל מאובדן זהות, מיחסים משפחתיים מעורערים ומבידוד חברתי. מחקר מקיף שבחן עמדות כלפי שורדות של אלימות מינית כעשור לאחר מלחמת האזרחים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו חשף כי גם במקרה זה נשים חוו בושה, אשמה ונידוי. אם כן, אונס שיטתי פוגע לא רק בזהות האישית של הנפגעת, אלא גם בזהות התרבותית של הקהילה; זו פרקטיקה בעלת השלכות בין-דוריות והיא מהווה אמצעי לערעור היציבות החברתית והזהות התרבותית של קהילות שלמות.
מהגנה על צניעות לאיסור על אלימות: השינוי במעמדה של עבירת האינוס במשפט הבין-לאומי
למרות שכיחותה של תופעת האלימות המינית בעת מלחמה וחומרתה, היא לא זכתה להתייחסות ראויה במשפט הבין-לאומי, עד להקמתם של בתי הדין הפליליים הבין-לאומיים לעניין יוגוסלביה לשעבר (ICTY) ורואנדה (ICTR) במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה ה-20. רק בפברואר 2001 הורשעו לראשונה חיילים סרבים במעשי אונס, שעבוד מיני ועינויים של נשים מוסלמיות, ומעשים אלו הוגדרו על ידי בית הדין הפלילי הבין-לאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות. הפסיקה התקדימית הכירה בזכותן של נשים לחירות מאלימות כזכות אדם בסיסית, ובאונס שיטתי כאמצעי כוחני ואכזרי של שליטה פוליטית וחברתית. העמדה הנוקשה שנקט בית הדין סימנה מפנה לעומת עמדתם של בתי הדין הבין-לאומיים הראשונים שהוקמו בנירנברג ובטוקיו לאחר מלחמת העולם השנייה. אלה לא העמידו לדין בגין אונס המוני, למרות שהוצגו להם עדויות בנושא.
בתי הדין הפליליים הבין לאומיים לעניין יוגוסלביה לשעבר ולעניין רואנדה הכירו באונס גם כמעשה המשמש להשמדת עם. חוקת בית הדין הבין-לאומי הפלילי הקבוע (ICC) מגדירה "אונס, שעבוד מיני, זנות כפויה, הריון כפוי, עיקור כפוי, נישואים כפויים וכל סוג נוסף של אלימות מינית בדרגת חומרה דומה" כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. התפתחות זו, חשוב להדגיש, אינה מובנת מאליה, והנה תוצאה של מאבק ממושך מצד רשתות נשים עבר-לאומיות, הפועלות מאז המלחמה ביוגוסלביה לשעבר להעלות את המודעות הציבורית לתופעה ולהעניש בגינה במוסדות שיפוט בין-לאומי. רשתות נשים אלה מורכבות בעיקרן מחוקרות ומשפטניות הקוראות תגר על ההטיות המגדריות העומדות ביסוד המשפט הבין-לאומי מצד אחד, ומארגוני נשים המטפלים בשורדות ומתעדים את התופעה, מצד שני. הקמתם של בתי הדין הבין-לאומיים הפליליים לעניין יוגוסלביה לשעבר ורואנדה, כמו גם המשא ומתן על חוקת בית-הדין הבין-לאומי הפלילי הקבוע (ICC), נתפשו עד ידן כהזדמנות להוביל לשינוי מעמדה של עבירת האינוס במשפט הבין-לאומי ולקידום צדק מגדרי.
הכלים הבין-לאומיים הנוגעים למשפט ההומניטרי המודרני הם תקנות האג משנת 1899 ו-1907, אמנות ז'נבה משנת 1949 והפרוטוקולים המשלימים להן משנת 1977. לפי סעיף 27 לאמנת ז'נבה הרביעית, נשים אשר נקלעו לסכסוך בין-לאומי חמוש זכאיות להגנה מיוחדת מפני "כל התקפה על כבודן, בפרט אונס וכפיית זנות, או כל צורה של התקפה על צניעותן".
המחקר הפמיניסטי מעלה מספר ביקורות נגד התפישה הנורמטיבית העומדת ביסוד סעיף זה, לפיה נשים מוצגות כסמל לשלמות הקהילה ולקניינו של הגבר, ולכן הצורך בהגנה על כבודן וצניעותן. המלכוד שבקשירת אונס וכבוד (honour) הינו רב ממדי. ראשית, מעשה האינוס לא מוצג כתקיפה פיזית, כפשע אלים נגד שלמות הגוף של נשים, אלא כהתקפה על צניעותן. עדויותיהן של נשים ממגוון מלחמות מצביעות על כך שהשימוש במונח "צניעות" אינו מתאים לתיאור הסבל שעברו. שנית, כאשר הערך המוגן הוא "כבוד" (honour), הפגיעה מוצגת מנקודת מבטה של החברה, וכך מתאפשרת הצגתה של האישה הנאנסת כחסרת כבוד וערך, בפרט בחברות מסורתיות ופטריארכליות. ושלישית, מעשה האינוס לא מוצג כפרקטיקה של הפליה מגדרית. כך למשל, בעוד שרצח עם נתפש כרדיפה על בסיס דתי, גזעי, אתני או לאומי, אין מקבילה לרדיפה על בסיס מגדרי.
חוסר ההתייחסות לאונס כפשע אלים וחמור מתבטא גם בהיעדרו מסעיף 147 לאמנת ז'נבה הרביעית. סעיף זה מונה עבירות שהן "הפרות חמורות"(grave breaches) של המשפט ההומניטרי הבין-לאומי אשר ביצוען אינו רק הפרה מצד המדינה, אלא מהווה פשע מלחמה שיש לגביו אחריות פלילית אישית. למרות שאונס עשוי להתאים לעבירה הכללית המצוינת בסעיף 147, "יחס לא הומני", העובדה שעבירה זו לא צוינה במפורש מעוררת השתאות, בפרט לנוכח הכללתן של עבירות רכוש בסעיף זה.
צדק מגדרי בראי ועדות אמת ופיוס
העמדה לדין פלילי בגין עבירות של אלימות מינית בעת מלחמה הנה חיונית במאבק לביסוסה של נורמה בין-לאומית חדשה, השמה קץ לחסינות מפני פשעים מגדריים. עם זאת, ממצאיהם של מחקרים אשר בחנו את הקשר בין יעילות הכלי המשפטי לבין צמצום השימוש באלימות מינית, אינם חד משמעיים. יתירה מזאת, יש מגוון של מכשולים מפני העמדה לדין פלילי בגין עבירות מסוג זה, החל מקשיים משפטיים הנוגעים לאיסוף ראיות וכלה בקשיים פסיכולוגיים הנוגעים לתחושת הבושה של קורבנות העבירה, חשש משחזור הטראומה ופחד מפעולות תגמול אלימות.
לפיכך, לצד הנתיב המשפטי חשוב לפתח מנגנונים נוספים שיאפשרו לנפגעות מרחב בטוח ומוגן לספר על האירועים שעברו; שיעניקו להן פיצוי וסעד; ושיתרמו להכרה בתופעה זו כהפרה חמורה של זכויות אדם. ועדות אמת ופיוס, המיועדות לחקור הפרות נרחבות ושיטתיות של זכויות אדם, עשויות לשמש מנגנון יעיל. ישנם סוגים שונים של ועדות אמת ופיוס, אולם כולן, ככלל, בסיום עבודתן מגישות דו"ח מסכם המתאר ומנתח את העובדות, כמו גם מספק המלצות לרפורמות פוליטיות במדינה.
מחקרים שבחנו את עבודתן של ועדות האמת והפיוס שהוקמו בעקבות הסכסוכים הפנים מדינתיים בפרו, אל סלבדור, גואטמלה וקמבודיה, מצאו כי חשיבותן הייתה, בראש ובראשונה, בהכרה ובתוקף שהעניקו לפגיעה ולטראומה שעברו הקורבנות. ועדות אלה תיעדו באופן מעמיק ומקיף את המאפיינים של קורבנות האלימות המינית, את המאפיינים של התוקפים, את המניעים לשימוש בפרקטיקה זו, את האופנים השונים שבהם היא באה לידי ביטוי ואת הקשר בינה לבין הפרות נוספות של זכויות אדם. מנגנון זה אפשר לשורדות לתבוע מחדש (reclaim) את קולן שהושתק לאורך כל שנות הסכסוך, היבט שלא תמיד בא לידי ביטוי בהחלטות שיפוטיות. כמו כן הוא העניק להן פיצויים ותחושת צדק שנמנעה מהן במשך שנים רבות. בנוסף לכך, מחקרים אלה מצאו שיש חשיבות רבה למעורבות של ארגוני החברה האזרחית והשורדות בוועדות אמת ופיוס ובתהליכי משא ומתן. מעורבות זו של מכלול השחקנים חיונית לתהליכי "בניית שלום" בסכסוכים פנים מדינתיים, בהם הקבוצות היריבות צריכות להמשיך ולחיות יחדיו. אם כן, נראה כי מנגנון זה עשוי להיות יעיל לשיקום קהילות, להתמודדות של נשים עם עברן ולמניעת הישנות של הפרות של זכויות אדם בעתיד.
ד"ר שלי הופמן, חברת סגל הוראה באוניברסיטה הפתוחה בישראל ובעבר יו"ר הסניף הישראלי של תנועת אמנסטי אינטרנשיונל.