חמישה פסקי דין לפינוי שניתנו בבית משפט השלום בירושלים הם שלב דרמטי במאמצי הייהוד של סילוואן. השתלשלות הסיפור חושפת את האופן בו החוק, הבירוקרטיה ומערכת המשפט מתייחסים לתושבים הפלסטינים בירושלים.
קרדיט: חגי אגמון שניר
ב־8 בינואר 2025 חתמה שופטת בית המשפט השלום בירושלים, מרים קסלסי, על פסק דין נגד רביחה בורקאן ו14 נתבעים נוספים: "התובעים הם נציגי הקדש בנבנישתי ובשמו הם דורשים סילוק ידם של הנתבעים ממקרקעין בלתי מוסדרים בכפר סילוואן". נפתח פסק הדין. באותו היום, נתנה קסלסי פסק דין נוסף, נגד יוסף מוחמד בצבוץ ותשעה נתבעים נוספים, גם הוא נפתח באותן מילים בדיוק. כך גם עוד שלושה פסקי דין שניתנו כולם בתוך שבעה ימים. לא רק הפתיח, גם התוצאה בכל המקרים זהה: המשפחות הפלסטיניות, 131 תושבים בסך הכול, יאלצו לפנות בתוך חצי שנה את הבתים בהם הן גרות מזה עשרות שנים שבשכונת בטן אלהווא שבסילוואן לטובת "הקדש בנבנישתי". על פי פסקי הדין כל משפחה תיאלץ גם לשלם 50,000 שקלים הוצאות משפט לנציגי ההקדש. "הסכום יישא ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל", הבהירה השופטת קסלסי בכל פסקי הדין.
אבל מיהו אותו בנבנישתי? מי הם הנאמנים שלו? ומדוע נגזר על חמש משפחות לפנות את ביתן עבורם ועוד לשלם על כך? חמשת פסקי הדין הם שלב דרמטי במאמץ משפטי ופוליטי ענק לייהוד שכונת בטן אלהווא. אבל אפשר לראות בהם גם זעיר אנפין של תולדות ירושלים והיחסים בין הקהילות שבה מאז המאה ה־19 וגם תמצית העוול, האתנוקרטיה וההפליה של מערכות המשפט והפוליטיקה הישראלית כלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית.
תחילת הסיפור ב־1882. משלל סיבות, ביניהן כיבוש תימן על ידי האימפריה העות'מנית, פתיחת תעלת סואץ, בצורת, מגפה וגם שמועות על גאולה וחישובי קיצים, עקרו כמה מאות יהודים תימנים ממקום מושבם ועלו לירושלים. העולים מתימן לא התקבלו על ידי הקהילות הירושלמיות הממוסדות – הספרדית והאשכנזית, לא נהנו מכספי חלוקה ולא מצאו את מקומם בתוך חומות העיר העתיקה. עיתוני התקופה דיווחו שהתימנים סובלים מחרפת רעב וחלק מבני הקהילה התימנית התיישבו במערות שבשיפולי הר הזיתים, בתוך הכפר סילוואן, שכבר אז היה כפר ערבי גדול יחסית (במפקד אוכלוסין ב־1870 נמנו בו 240 גברים). לעזרת התימנים התגייסה קבוצה של בני אליטה ירושלמית, בראשות י.ד. פרומקין, עורך עיתון חבצלת". אלו הקימו את חברת "עזרת נִדְחִים" והחלו לגייס תרומות. ב־1883 הם קיבלו כתרומה חלקת קרקע בגודל שבעה דונם בסילוואן. הקרקע נרשמה על שמו של הרב משה בנבנישתי, שעמד אז בראש ועד העדה הספרדית של ירושלים. הסיבה לרישום על שמו הייתה כנראה משום שהרב היה אזרח עות'מני ורישום הקרקע על שמו הייתה קלה יותר. על הקרקע הוקמו 72 חדרים של דיור ציבורי שנמסרו לתימנים על ידי "עזרת נִדְחִים". ב־1899 נחתם בפני בית הדין השרעי של ירושלים כתב ההקדש הנוגע ל"כל 72 החדרים ובור מים המיועד לאיסוף מי הגשמים עומדים על תלם ובנויים בחלקת האדמה הנמצאת מחוץ לירושלים הנאצלה ושייכת לאדמות הכתר". שלושה נאמנים מונו להקדש – שני הרבנים הראשיים של ירושלים ומנהל בית הספר "אליאנס למלאכה". כתב ההקדש ציין שמטרות ההקדש הן לסייע לקהילה היהודית תימנית של העיר. הקמת ההקדש העבירה את הקרקע מ"עזרת נִדְחִים" לידי ועד העדה הספרדית, הגוף הייצוגי של היהודים המזרחים בירושלים.
קצרה היריעה מלספר את סיפור כפר התימנים, אבל מעדויות התקופה עולה כי היחסים בין התושבים התימנים היהודים לבין התושבים הערביים מוסלמים של סילוואן היו קרובים למדי. באותן שנים התקיימו בירושלים מגוון של זהויות מורכבות שהיום קשה לנו לדמיין. ניתן לטעון כי היהודים התימנים של סילוואן יכלו להתאים להגדרה של "יהודים ערבים". במנהגיהם, בלבושם, בשפתם ובתרבותם הם היו קרובים כנראה יותר לשכניהם הערבים מאשר לאנשי היישוב החדש. הדוגמא המובהקת ביותר היא החלטתו של השייח' גוזלן, מראשי המשפחות המוסלמיות שגרו בשכנות ליהודים, לפרוס את חסותו על התימנים ולהגן עליהם במהלך אירועי תרפ"ט (1929).
אבל המתח הגובר בין היהודים לערבים בירושלים מנעה מהזהות המורכבת הזו לשרוד, וכמו שכונות אחרות ודומות סביב העיר העתיקה (ג'ורת אלענב, שמאעה, בתי ניסן ב"ק ואחרות), גם כפר התימנים ננטש בהדרגה. בתיו פורקו, האבנים נמכרו על ידי ועד העדה הספרדית ובמקום התיישבו משפחות פלסטיניות. אפשר לראות בכפר התימנים ובשכונות התפר האחרות ייצוגים מרחביים־גאוגרפיים של הזהות הלימינלית היהודית־ערבית. מחיקתם מהנוף (ובמידה מסוימת גם מההיסטוריוגרפיה) היא תוצאה של היעלמות הזהות הזו כאשר האלימות התגברה והחומות התגבהו בין הצדדים.
כאשר הצבא הירדני כבש את השטח ב־1948 הועברה הקרקע לניהולו של הממונה הירדני על נכסי אויב, המקבילה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים במדינת ישראל הצעירה. אלא שהאפוטרופוסים התנהגו בצורה הפוכה לחלוטין זה מזה. בעוד שהירדני שמר על רישום הנדל"ן על שמם של היהודים החיים מעבר לגבול, הישראלי היה ראש החץ במהלך דרמטי להלאמת הרכוש העצום שהותירו הפליטים הפלסטינים, באמצעות חוק נכסי נפקדים, תש"י–1950.
בשנות החמישים והשישים התיישבו על הקרקע משפחות פלסטיניות, חלקן משפחות פליטים, רובן רכשו את הקרקע, לטענתן, בתום לב מאדם שהחזיק בה מתוקף חוזה שכירות עם ועד העדה הספרדית. ב־1967 נכבשה סילוואן עם שאר הגדה המערבית, שלושה שבועות אחר כך היא הפכה לחלק מירושלים המאוחדת. ב־2001 פנו שלושה אנשים לבית המשפט המחוזי בירושלים, שניים מהם הם עובדי עמותת "עטרת כהנים" והשלישי רב מוכר בירושלים, ובקשו להפוך לנאמני הקדש בנבנישתי. בהחלטה קצרצרה, 244 מילים אורכה, קיבל השופט יעקב צמח את בקשתם. השופט צמח נימק: "מאחר ושני הרבנים [הראשיים של ירושלים] אינם מסוגלים למלא את תפקידם כנאמנים בהקדש" ו"משרד החינוך והתרבות מלמד כי בית הספר היהודי למלאכה אליאנס אינו קיים עוד". כך הפכה עמותת "עטרת כהנים", ארגון ימין קיצוני שעיקר פעילותו ייהוד ירושלים, לדבר הקרוב ביותר לבעלים של קרקע עליה גרים מאות בני אדם, שאפילו לא עודכנו על המהלך.
"עטרת כהנים" פצחה לאחר מכן במסע משפטי ארוך לפינוי המשפחות מביתן. עשרות שופטים והרכבים מבית משפט השלום ועד בית המשפט העליון דנו בשאלות שעסקו בגבולות החלקה שנתרמה בסוף המאה ה־19, במעמד הקרקע בדין העות'מני, בגבולות העיר הירדנית, בדיני ההקדשות במשפט הישראלי ועוד. עצים של דקויות משפטיות שהסוו יער של מהלך פוליטי דרמטי שנועד לשנות את אופייה של השכונה במרכז סילוואן.
הזירה המשפטית בה פעלו שני הצדדים קבועה בשלל חוקים, נורמות ומבני כוח שכמעט לא הותירו סיכוי לתושבים הפלסטינים לשמור על זכותם לקניין ולדיור או למראית עין של שוויון עם אזרחיה היהודים של ירושלים. ראשית, יש לזכור ולהזכיר, כי הפלסטינים בסילוואן אינם אזרחים של אף מדינה בעולם. אין להם שום כוח פוליטי במערכת שקבעה את הדין לפיו עליהם לפנות את בתיהם. שנית, הדין הישראלי מאפשר רק ליהודים לדרוש את רכושם שננטש ב־1948 (חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], תש"ל–1970), אך מונע מפליטים פלסטינים לעשות את אותו הדבר בנוגע לרכוש שלהם (חוק נכסי נפקדים). שלישית, מדובר בהתמודדות של משפחות עניות (כ-60% מתושבי ירושלים המזרחית חיים מתחת לקו העוני), מוחלשות, שלא דוברות עברית, מול עמותה מקושרת, בעלת כיסים עמוקים וסבלנות אין קץ. רביעית, הרשויות הישראליות, משרד המשפטים, עיריית ירושלים, משטרת ישראל ואחרות רואות את תפקידן העיקרי כמסייעות למאמצי המתנחלים. כך, ב־2018, כאשר העמותה חנכה את בית הכנסת בשכונה (לאחר שמשפחת אבו נאב פונתה ממנו), נעמד השר זאב אלקין מול הקהל והצהיר: "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן [המייסד וראש עמותת עטרת כהנים, נ"ח], כולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת, בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל". חמישית, ישראל הזניחה במתכוון במשך עשרות שנים את צרכי הדיור והתכנון של האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים ודחקה אותה לכלכלה ולבנייה בלתי פורמליות.
הדנ"א של מערכת המשפט בכל הנוגע לזכויותיהם של הפלסטינים נחשף ב־2018, אז ניתנה אחת ההחלטות המכריעות בפרשת בטן אלהווא. הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, בראשות השופטת דפנה ברק־ארז דחה עתירה של 104 תושבי השכונה נגד המדינה. זאת, על אף שהשופטים קבעו שאכן נפלו פגמים בהתנהלות המדינה, שהאפוטרופוס היה צריך להודיע לתושבים על העברת הקרקע לידי "עטרת כהנים" ושהוא היה צריך לבדוק את מעמדה המשפטי של הקרקע. הם אפילו ציינו כי "פינוי אנשים שישבו על הקרקע במשך עשרות שנים ־ חלקם אף מבלי לדעת כי המקרקעין שייכים לאחרים ־ מעורר קושי אנושי" והוסיפו כי "טוב תעשה המדינה אם תשקול במקרים המתאימים מתן מענה למי שפונו מבתיהם". אכן, במקרה אחר של פינוי מקרקעין פרטיים המדינה מצאה לנכון לפצות את המפונים, לדאוג להם למגורים זמניים ואף לבנות עבורם יישובים למגורי קבע בעלות של מאות מיליוני שקלים. היו אלו מתנחלי מגרון, עמונה, דרך האבות מאחזים לא חוקיים נוספים שהוקמו על קרקע פרטית בגדה המערבית. מכל התופעות המדהימות שמזמנת לנו פרשת כפר התימנים בסילוואן, אולי הדבר המדהים ביותר הוא התמימות של שופטי בית המשפט העליון בהעלותם על הדעת שהמדינה אפילו תשקול לנקוט בצעד כזה בנוגע לתושבים פלסטינים בירושלים.
אבל לאחר כל הביקורת הזו החליטו השופטים נגד העותרים בטענה טכנית שנוסחה בדרך פתלתלה: "הקשיים שהודגשו לעיל טבועים בהסדר הסטטוטורי, ואינם תולדה של טיב שיקול הדעת שהפעיל האפוטרופוס הכללי. בנסיבות אלה, ובגדרה של הסמכות הקבועה בחוק הסדרי משפט, איננו סבורים כי יש הצדקה להתערבותנו". בהחלטה זו אפשרו שופטי העליון לעטרת כהנים להמשיך בהליכים המשפטיים נגד המשפחות הפלסטיניות ושבע שנים לאחר מכן לקבל את שלל פסקי הדין של השופטת קסלסי.
המערכת החוקית שיצרה ישראל בירושלים המאוחדת אחרי 1967 יצרה סכנה מתמדת לזכויות האדם של 370 אלף הפלסטינים המתגוררים בירושלים. הסכנה נובעת ממעמדם המשפטי כתושבים ולא כאזרחים, מהעדר כל משקל פוליטי במערכת הישראלית, מהזנחה מכוונת של הרשויות, שיטור יתר ועוד. במצב כזה היה מצופה ממערכת המשפט – מאחרון המתמחים בפרקליטות ועד בכיר שופטי העליון – לעמוד מנגד ולנהוג בזהירות יתרה בשאלות הנוגעות לזכויות האדם שלהם. במבחן הזה, גם במבחן הזה, נכשלה מערכת המשפט הישראלית.
קרדיט: אוליביה פיטוסי
עיתונאי, מסקר את ירושלים, משבר האקלים ולאחרונה את המשבר ההומניטרי בעזה עבור עיתון "הארץ". כותב דוקטורט על תכנון ובנייה במזרח ירושלים במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית.