תופעת החסימות המשטרתיות המאולתרות בשכונות מזרח ירושלים היא רחבה, תופעה זו פוגעת בחופש התנועה של תושבי שכונות אלה וכתוצאה מכך נפגעות זכויותיהם של התושבים להתפרנס, לקבל טיפול רפואי, ללמוד ועוד. הפגיעה בחופש התנועה עקב חסימות אלה אינה עומדת במבחני פסקת ההגבלה ועל כן צריך לשים לה כץ.
להודא דרוויש היה קשה לנשום. בני משפחתה לקחו אותה לרכבם והחלו לנסוע לכיוון היציאה משכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים. אמבולנסים לא נכנסים לשם כשהשכונה נחסמת בבטונדות. על כן לא היה טעם להזמין אמבולנס. בתוך חמש דקות הם הגיעו למחסום, ניסו לעקוף את תור המכוניות ומיהרו לצאת מן השכונה, אך שוטרים עצרו אותם ואמרו שהם לא יכולים לצאת. הבן ניסה להסביר לשוטרים כשהוא לחוץ וחרד, שאמו במצב קשה, שוכבת במושב האחורי של הרכב ומתקשה לנשום, ושהם חייבים להגיע לבית חולים. לאחר נסיונות שכנוע חוזרים ונשנים הוא הצליח להביא את אחד השוטרים לקרבת הרכב בכדי שיבדוק בעצמו את מצבה של האם. השוטר ראה שאכן שוכבת שם אישה מבוגרת, השתכנע ונתן להם לעבור. כשהגיעו לבית החולים הודא הופנתה לחדר המיון. לאחר זמן מה יצא הרופא המטפל אל המשפחה שהמתינה בחוץ והודיע על פטירתה של הודא. בתעודת הפטירה נכתב שנפטרה מהתקף לב. בחוות דעת רפואית שכתבה רופאה מתנדבת לארגון ״רופאים לזכויות אדם״ נכתב שעיכובה של הודא דרוויש במחסום היווה זרז אפשרי למותה. מדאיגה העובדה שלמרות שהודא גרה ממש בסמיכות לבית החולים הדסה בהר הצופים, וביתה ממוקם במרחק של כחמש דקות נסיעה מבית החולים, הדרך לשם ארכה כחצי שעה.
בשנים האחרונות נחסמו פעמים רבות כבישים מרכזיים וכניסות לשכונות ערביות במזרח ירושלים כמו: עיסאוויה, א־טור, ג'בל מוכבר וראס אל־עמוד. המחסומים מעכבים כניסה ויציאה של כלי רכב עקב ביצוע בידוק לתושבים, ולעיתים אף מונעים מעבר של הולכי רגל, אופי החסימות ואופן הבידוק משתנים מאזור לאזור, ומשך החסימה נע ממספר ימים עד לתקופה של חודשים כך שהגבלת חופש התנועה של תושבי שכונות אלה באמצעות המחסומים המשטרתיים המאולתרים הפכו לשיטה. לטענת המשטרה המחסומים מוצבים לשמירה על בטחון הנפש והרכוש ולשמירה על הסדר הציבורי. קשה להצביע בכל חסימה ספציפית על הסיבה הספציפית שבגינה חוסמים. לא תמיד סיבות אלה גלויות וניתן לברר את הטעמים להצבתן. לרוב המשטרה טוענת שהחסימות נועדו למנוע הפרות סדר ולכן היא מציבה חסימות בכניסה לשכונות אלה כשעולות סיבות לחששות, כמו מתיחות עקב הריסת בתים, במועדים וימי חג, במחאות נגד השלטון או עקב פיגועים או חשש להפגנות אלימות.
החסימות פוגעות בחופש התנועה של תושבי השכונות שהזכרתי ומגבילות את הגישה שלהם לבתי ספר, למוסדות חינוך, לבתי חולים, למקומות עבודה ולמקומות אחרים. כתוצאה מכך, נפגעות זכויותיהם של התושבים להתפרנס, לקבל טיפול רפואי, ללמוד ועוד. בפרשת חורב (1997), נשיא בית המשפט העליון כתוארו דאז אהרן ברק ציין שחופש התנועה הוא אחת הזכויות היותר בסיסיות, חופש המצוי ברמה הגבוהה ביותר במדרג הזכויות בישראל.
חופש התנועה
חופש התנועה בשטח המדינה לא עוגן במסגרת חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, זאת בשונה מחופש היציאה מהמדינה וזכויות הכניסה של אזרח אליה, שמעוגנים באופן מפורש בסעיף 6 לחוק היסוד. עם זאת, הפסיקה מכירה בחופש התנועה הפנימי כנגזרת של ערך כבוד האדם המעוגן בחוק היסוד, ועל מנת להגן על ערך החירות צריך להגן על חופש התנועה. משמעות הדבר היא שאין לפגוע בזכות זו אלא בהתאם לפסקת ההגבלה המעוגנת בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולפיה "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק־יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". הזכות לחופש התנועה היא זכות שמעוגנת ומוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מדינת ישראל מחויבת באמנה זו. על פי האמנה, אדם הנמצא כדין בתוך שטחה של מדינה זכאי לנוע בתוך שטח זה. הגבלת חופש זה מותרת מטעמים של שמירת הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי, בריאות או מוסר הציבור, או להגנה על זכויות הזולת וחירויותיו המתיישבות עם הזכויות האחרות שהוכרו באמנה. על כן, ההגנה על חופש התנועה הן במשפט הישראלי והן במשפט הבינלאומי חזקה ותואמות אחת את השנייה.
המעמד של מזרח ירושלים ותושביה במשפט הישראלי
בעיר ירושלים מתגוררים כ־332,600 תושבים ערבים, שהם כ־38% מתושבי העיר. כ־96% מתושביה הערבים של ירושלים מתגוררים בשכונות מזרח העיר. ביוני 1967 הוכרז על סיפוח מזרח ירושלים, בעקבות הסיפוח התקבל בכנסת תיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט תש״ח–1948, במסגרתו תוקן סעיף 11(ב) לפקודה שלפיו הוכרז על החלת המשפט, השיפוט והמינהל בכל שטח המדינה. לאחר מכן, פרסמה הממשלה צו סדרי השלטון והמשפט (מס׳ 1) התשכ"ז–1967, הצו מגדיר את מזרח ירושלים כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה. בד בבד תוקן גם סעיף 8(א) שהסמיך את שר הפנים להרחיב את תחום העירייה. שר הפנים הכריז על הרחבת שטחה המוניציפלי של העיר ירושלים, ובכך הוחלו במזרח ירושלים הן המשפט הישראלי והן סמכויות העירייה. המעמד המשפטי של תושבי מזרח ירושלים נותר עמום עד לפסק דין שנתן בית המשפט העליון ב־1988 בעניינו של מוברק עוואד, שבו נקבע שמעמדם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים שהתפקדו במרשם האוכלוסין שנערך ב־1967 הם כמי שקיבלו רישיון משתמע לישיבת קבע על פי חוק הכניסה לישראל. תושב קבע זכאי לכל הזכויות שמהן נהנה אזרח, למעט הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת והזכות לכנס למדינה. על כן, תושבי מזרח ירושלים זכאים לחופש התנועה.
כל עוד המדינה רואה במזרח ירושלים חלק בלתי נפרד משטחה, היא מחויבת לכבד את הזכויות המוקנות לתושבי מדינת ישראל מכח הדין הישראלי ומכוח התחייבויותיה הבינלאומיות הנוגעות לדיני זכויות אדם, לרבות ההתחייבויות המעוגנות באמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, ביניהן הזכות לחופש תנועה. זכות זו נפגעת עקב הצבת החסימות.
חסימות במזרח ירושלים
תפקידה של המשטרה הוא לשמור על הסדר ועל שלום הציבור תוך הקפדה על דרכי התנהלות חוקיות, תקינות וראויות, ועל שימוש מושכל, מידתי ומחושב בכוח העומד לרשותה. על המשטרה מוטלת אחריות להתמודד עם אירועי הפרות סדר ועליה לפעול לשמירת השקט ולאפשר חיים תקינים במרחבים ציבוריים. עליה להקפיד על כך שאכיפת החוק תיעשה באופן סביר ומידתי בהתאם לכללי המשפט הפלילי, ולא תפגע בזכויות הפרט מעבר למינימום ההכרחי.
תנאי ראשון כדי שפגיעה בזכות יסוד תהיה מותרת הוא הסמכה מפורשת בחוק. פקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א–1971 מפרטת את סמכויותיה של המשטרה במילוי תפקידיה. סעיף 4א לפקודה זו מעניק את הסמכות למשטרה להורות באופן סביר לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש והרכוש כל הוראה לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה ובכלל להורות על מניעת גישה לאזור או למקום, או יציאה ממנו. לרוב, המשטרה מנמקת את הפגיעה בחופש התנועה בשכונות מזרח ירושלים בהתבסס על סעיף זה ומתוך שיקולי ביטחון המדינה. אין בפקודה זו סמכות לחסום שכונות שלמות למשך זמן בלתי מוגבל מראש. כך, שעל אף שקיימת למשטרה סמכות כללית לשמור על ביטחון הציבור, אין לה סמכות קונקרטית וספציפית להציב מחסומים בכניסה אל ובתוך השכונה, תוך כדי פגיעה בזכויות יסוד.
על פי הפקודה האמורה, צמצום חופש התנועה מותנה בקיומו של חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש והרכוש, ובתנאי שההוראה תהיה הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני. לא ניתן להכליל קיומו של חשש ממשי על אוכלוסייה רחבת היקף רק בגין מקום מגוריהם והשתייכותם הלאומית. סימון עשרות אלפי תושבים שמתגוררים בשכונות מזרח ירושלים כחשודים פוטנציאלים בהפרות סדר רק על סמך מגוריהם אינו עולה כפרשנות סבירה להוראות הפקודה.
נוסף על כך, ככל שהחסימות נועדו למנוע הפרות סדר, לא נראה שיש קשר ישיר בין חסימות צירי נסיעה מרכזיים בשכונות אלה לבין תכלית זו. זאת כיוון שהמשתתפים בהפרות סדר הם, רובם ככולם, הולכי רגל. על כן, החסימה מונעת כניסה ויציאה של כלי רכב של האנשים שמנסים לנהל שגרת חייהם אך אינה מהווה מנגנון למניעת יציאת מפרי סדר פוטנציאליים רגלית והנפגעים העיקריים מחסימות אלה הם דווקא התושבים הנוסעים ברכבם לעבודה ובחזרה לביתם בשכונה.
החסימות אף אינן עומדות במבחני המידתיות. החסימות של כבישי הגישה הראשיים והמרכזיים לשכונות מזרח ירושלים פוגעות בזכויות התנועה הבסיסיות ובזכויות רבות של התושבים ומפריעות לשגרת חייהם. הן מונעות מהתושבים לבחור בדרכים קצרות ונוחות יותר לנסיעה. התושבים נאלצים לעבור מסלולים ארוכים ועמוסים, או להימנע משימוש בכלי רכב לחלוטין. התושבים בשכונות הללו נאלצים להתמודד גם עם סכנת עיכוב מיותרת בהגעת שירותי חירום, כך שזמן ההגעה של אמבולנסים ורכבי כיבוי אש ככל שיידרש יתארך בהרבה. הכבישים הראשיים מובילים לבתי ספר בו לומדים אלפי תלמידים, כך שהחסימות מקשות על ההגעה לבתי הספר ולמוסדות החינוך.
במסגרת של יחסי כוח וההגמוניה של המדינה על שימוש באמצעי הכוח, והיותה הגורם הבלעדי שמפעיל אמצעים אלה, גוברים הסיכויים שהחסימות מוצבות לשם שליטה על השכונות. כל שכונה קשורה בקשר הדוק למקומות אחרים בעיר, כך שהפגיעה היא במרקם החיים העירוני כולו.
סיכום
מדיניות החסימות המאולתרים בשכונות הערביות במזרח ירושלים היא רחבה והמחסומים ניצבים באופן מתמשך. על המשטרה מוטלת האחריות לפעול למען חיים תקינים עבור כל אזרחיה ותושביה של העיר ירושלים. אמנם כיום, התושבים משלמים מחירים רבים וכבדים, זכותם לחופש התנועה נפגעת ובעקבותיה נפגעות עוד זכויות רבות. החסימה גורמת לשיבוש חיי היום יום של תושבי השכונות, ומעמידה אותם בסכנה במקרה שהם נזקקים לשירותי חירום. הפגיעה בחופש התנועה לא עומדת במבחנים של פסקת ההגבלה, ועל כן היא אסורה.
