היעדר חקיקה מפורטת בנושא חשיפת זהות מטרידים אנונימיים ברשתות החברתיות פוגעת בזכותן של הנפגעות לפרטיות ולהליך הוגן, בכך שהיא מקשה על חשיפת זהות המטרידים ומותירה את הנפגעות ללא מענה משפטי הולם וללא אפשרות לתבוע צדק ופיצוי.
הפצת תמונות וסרטונים מיניים ברשת היא תופעה מזעזעת ומטרידה. בעבר, הפצת מידע פוגעני הייתה מוגבלת בהיקפה, קשה לאיתור וגרמה לפגיעה נקודתית וזמנית. עם התפתחות המרחב הווירטואלי, הפצת תמונות הפכה לנרחבת, בלתי הפיכה ולעיתים בלתי ניתנת למחיקה, והיא גוררת אחריה פגיעה ממושכת. הנגישות הבלתי מוגבלת לטכנולוגיות מידע חינמיות, האנונימיות שמספקות פלטפורמות מקוונות, והיכולת להפיץ תכנים במהירות וויראלית הפכו את הפלטפורמות הללו לנגישות ונוחות להפצת תמונות פוגעניות בעלות אופי מיני. לפי דוח איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית 2024, בתוך שנה הוכפלו התלונות על הפצת תמונות עם תכנים מיניים. מקרים רבים של הפצת חומרים אינטימיים ללא הסכמה פוגעים בצורה חמורה ביותר בגברים ובעיקר בנשים, ומשאירים אותן להתמודד עם תחושות של מצוקה, כאב ובלבול. בפוסט זה, אבחן את החקיקה הקיימת, את הקשיים באכיפתה ואדון בדרכים האפשריות לשיפור האכיפה וההגנה על זכויות האדם בתחום זה.
תיקון מספר 10 לחוק למניעת הטרדה מינית: חקיקתו והקשיים באכיפתו
תיקון מספר 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח–1998 נחקק בשנת 2014 ומכונה גם "חוק הסרטונים". תיקון זה הגיע על רקע ההבנה שמרחב הסייבר הוא כר פורה להטרדות מיניות. בתיקון הוסף סעיף 3(א)(5א) לחוק מניעת הטרדה מינית, תשנ"ח–1998 שבו נקבעה התנהגות נוספת המהווה הטרדה מינית, לצד התנהגויות אחרות המנויות בחוק. ההתנהגות הוגדרה כך: "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום". כמו כן, בתיקון הוגדרו הגנות אפשריות, שבהתקיים תנאיהן ההתנהגות אינה מהווה עבירה על חוק זה. לפי סעיף 5(א) לחוק, התנהגות זו תחשב כעבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 לחוק הגנת פרטיות, תשמ"א–1981, שדינה 5 שנות מאסר. על פי דברי ההסבר להצעת החוק, החוק נחקק במטרה לאפיין הפצה של סרטונים בעלי אופי מיני ללא הסכמת המצולם כעבירה מינית המהווה הטרדה מינית, ולא רק כהפרת פרטיות. קביעת ההתנהגות כהטרדה מינית נועדה להכיר בחומרתה ולאפשר לפסוק בגינה פיצויים ללא הוכחת נזק, כאמור בסעיף 6 לחוק לניעת הטרדה מינית, תשנ"ח–1998, כמו גם הוראות בתחום הפלילי המגינות על נפגעי עבירות מין בכלל והטרדה מינית בפרט.
מדברי ההסבר להצעת החוק ניתן ללמוד שמטרתה להתמודד עם תופעה חברתית המתעצמת ככל שהשימוש בטכנולוגיה גדל, ובמסגרתה מופצים תכנים בעלי אופי מיני ללא הסכמת המצולמים במטרה לבייש, לאיים, להעניש או לסחוט. במקרים אחרים, ההפצה נעשית על רקע כלכלי ברשתות חברתיות כמו טלגרם שבקבוצות רבות בה מוכרים וסוחרים תמונות וסרטונים אינטימיים.
אולם מילים לחוד ומציאות לחוד, ובפועל החוק אינו יעיל מספיק במלחמה למיגור התופעה ויש קשיים ממשיים באכיפתו. אכיפת החוק מורכבת, שכן מפיצים רבים פועלים תחת מעטה אנונימיות באמצעות אפליקציות שונות באינטרנט. כמו כן, בישראל פלטפורמות להעברת מסרים אינן מחויבות להסיר תוכן פוגעני ללא צו בית משפט, אך פלטפורמות רבות מסירות תוכן כזה באמצעות מנגנון הודעה והסרה. אולם מנגנון זה אינו מבטיח את עצירת הפצת התוכן הפוגעני. על פי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת לשנת 2018, שעסק בטיפול הרשויות בעבירות של פרסום תצלומים, הקלטות או סרטים בעלי אופי מיני ללא הסכמת המצולם, 84% מהתיקים שבהם הפצת התוכן הייתה העבירה היחידה נסגרו, וב-71% מהמקרים האלו עילת הסגירה הייתה "עבריין לא נודע". נפגעים המבקשים לנקוט צעדים אזרחיים נגד מבצעי הפעולה האנונימיים נתקלים במצב שבו, נכון להיום, אין מנגנון לחשיפת זהות העבריין, גם כאשר חשיפה זו אפשרית מבחינה טכנולוגית.
היעדר אכיפה בחוק הסרטונים: פגיעה בזכויות האדם של הנפגעות
נפגעות העבירה מעידות על נזקים כבדים בעקבות הפצת התכנים. פרסום החומרים האינטימיים גורם להן לנזק נפשי חמור. מרבית הנפגעות נאלצות לקבל טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים באופן קבוע, והפגיעות מותירות בהן צלקות נפשיות עמוקות וממושכות. אחת החוויות הקשות שנפגעות מתארות בעקבות הפרסום הפוגעני היא פנייה של זרים אליהן בבקשה לקבל שירותים מיניים. החשש והפחד מפני זה גורמים להפרעות קשות בשגרת חייהן של הנפגעות, עד למצב של היעדרות מעבודה ופחד לצאת מהבית. הסימפטומים השכיחים כוללים עצבנות, התקפי היסטריה, דיכאון ואנורקסיה. יש נפגעות שבעקבות הפגיעה שמו קץ לחייהן. הפגיעות הנובעות מפרסומים מיניים פוגעות בהן גם מבחינה כלכלית. נשים שתמונותיהן פורסמו מאבדות לעיתים קרובות את מקום עבודתן ולא מצליחות למצוא תעסוקה חלופית, שכן התמונות בדרך כלל מלוות בפרטים מזהים נוספים, ומעסיקים רבים נמנעים מלהעסיק אותן מחשש מחשש לפגיעה במוניטין של הארגון או לעיסוק תקשורתי סביב הנושא.
היעדר האכיפה של חוק הסרטונים פוגע בזכויות האדם של הנפגעות במספר מישורים. ראשית, הפגיעה בפרטיותן של הנפגעות נותרת ללא מענה הולם, כאשר פרסומים פוגעניים ואינטימיים של הנפגעות ממשיכים להתפשט ברחבי הרשת ללא הרתעה מספקת של הפוגעים. הפצת התכנים האינטימיים חושפת את הנפגעות למיליוני צופים ברחבי הרשת, כאשר החשיפה ממשיכה להתרחב עם הזמן. שנית, היעדר מנגנון לחשיפת זהות הפוגעים פוגע בזכותן של הנפגעות להליך הוגן. הנפגעות לא יכולות להתלונן על הפוגעים ולהביא לפתיחת הליכים פליליים נגדם ואין באפשרותן לתבוע סעד בהליך אזרחי כדי לקבל פיצויים שיוכלו לסייע להן ולו במעט בשיקום חייהן שנהרסו. כמו כן, פרסום זה פוגע באופן ישיר בליבת האוטונומיה של הנפגעות, כאשר חלקי גופן האינטימיים נחשפים לעיני כולם. חשיפת איבריה האינטימיים ופרסום פרטיה האישיים ללא הסכמתה פוגעים בכבודה, מבזים אותה ומשפילים אותה באופן ברור ומוחלט.
חשיפת משתמשים אנונימיים ברשתות החברתיות
הסדרה מפורטת של מתן צווים שיחייבו מתווכות תוכן וספקיות אינטרנט לחשוף זהות מפיצי תוכן מיני פוגעני ברשת האינטרנט מתעכבת כבר תקופה ממושכת. היה ניסיון לטפל בנושא במסגרת הצעת חוק מסחר אלקטרוני בשנת 2008, אך הצעה זו לא הגיעה לכדי חקיקה. עיקר פסקי הדין בנושא נתנו בתביעות לשון הרע. בית המשפט פיתח שלוש גישות למילוי החלל החקיקתי כדי לאפשר לחייב את ספקיות האינטרנט והפלטפורמות להעברת המסרים לחשוף את זהות המעוול ברשת: הגישה הראשונה נקבעה על ידי השופטת אגמון-גונן בפרשת בזק בינלאומי (2006), ולפיה יש להוכיח קיומו של חשש סביר לכך שבוצעה עבירה פלילית של לשון הרע. הגישה השנייה נקבעה על ידי השופט עמית (בשבתו בבית המשפט המחוזי) בפרשת מור (2007) , והקלה את המבחן שקבעה השופטת אגמון גונן בעניין בזק בינלאומי. לפי השופט עמית, אין להגביל את הסמכות להורות על חשיפת זהותם של מעוולים אנונימיים ברשת למקרים שבהם קיים חשש לעבירה פלילית, אלאויש לאפשר זאת גם במקרים בהם קיים חשש לעוולה אזרחית. לשם כך, נקבע שעל המבקש להראות קיומו של "דבר מה נוסף" כדי להצדיק את חשיפת זהות הגולש, למשל סיכויי הצלחת התביעהועוצמת הביטוי הפוגע. הגישה השלישית והמקלה ביותר לסמכות להורות על חשיפת זהותו של גולש נקבעה על ידי השופטת פלפל בפרשת מזמור (2008), לפיה ניתן לחשוף זהות של מפיץ מידע אנונימי ברשת במקרה של שימוש לרעה באנונימיות גם במקרים של עוולה אזרחית, ולא רק במקרים של חשש סביר לעבירה פלילית או בהתקיים "דבר מה נוסף".
אולם, בערעור על פסק דינו של השופט עמית בפרשת מור פסק בית המשפט העליון (2010) שאין מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, ואין לחולל מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. פסק הדין למעשה סגר את הדלת בפני האפשרות לחייב את ספק השירותים לחשוף את זהות המעוול האנונימי על ידי צו של בית משפט, והעביר את ההחלטה בנושא למחוקק. לפי הלכת מור, כאשר מוגשת בקשה לחשיפת זהותו של גולש אנונימי, בית המשפט לא ייתן צו לחשיפת זהותו . כעבור מספר שנים, בית המשפט העליון בפרשת פלונית אשרר את הלכת מור וקבע שלא ניתן לחשוף את זהותו של פוגע גם במקרים של הפצת תכנים אינטימיים ברשת של נפגעות. לפי בית המשפט, במקרה זה על הנפגעת לפנות לרשויות האכיפה בבקשה שיפעילו את סמכויותיהן כדי לאתר את הפוגע האנונימי. אולם כפי שמראים הנתונים שהצגתי בהתחלה, המשטרה מתקשה מאוד בחשיפת הזהות של משתמשים במקרים הללו ומרביתם נסגרים. לכן, בלי סיוע של המחוקק, לא תתאפשר חשיפת זהותם של פוגעים מינית ברשת.
חשיפת משתמשים אנונימיים המטרידים מינית ברשתות החברתיות: הדין הרצוי
כחבר בקליניקה לזכויות אדם במרחב הסייבר, אני נחשף לסיפורים כואבים של נשים שנפגעו מפרסום חומרים אינטימיים שלהן ברשתות החברתיות. עולמן של רבות מהנפגעות קרס בן רגע. חוסר הוודאות לגבי זהות הפוגע מעצים את תחושות הבלבול והחרדה, כאשר שאלות כמו "עד מתי?", "האם זה ייפסק?", ו"מיהו האדם שפועל נגדי?" מהדהדות בראשן. הצעת חוק שאנו מפתחים בקליניקה נועדה לשנות את המצב, ולהכניס את המדינה לזירה כדי להתמודד עם התופעה ההרסנית הזו ולתמוך בנפגעות.
הצעת החוק מבוססת על המודל בחוק זכויות יוצרים לחשיפת זהות של מפר זכויות יוצרים. לפי סעיף 60ב לחוק:
"אדם הטוען כי הופרה זכות יוצרים שלו באמצעות רשת תקשורת אלקטרונית, וזהותו של מי שעשה את הפעולה שעשייתה מהווה את ההפרה כאמור אינה ידועה לו, רשאי לבקש מבית משפט להורות לאדם ששמו נקוב בבקשה למסור לבית המשפט פרטי מידע שברשותו לגבי עושה הפעולה, הנדרשים לשם בירור זהותו של עושה הפעולה ונקיטת הליכים משפטיים נגדו בשל אותה הפרה".
הצעת החוק מבקשת להחיל את ההסדר הקיים בחוק זכויות יוצרים גם במקרים של הטרדה מינית עם שתי התאמות עיקריות: האחת, להבטיח שהגשת תלונה פלילית או היעדרה לא תשפיע על החלטת בית המשפט בבקשה לחשיפת פרטים בהליך אזרחי. האחרת, לבטל את התנאי, אשר מצוי בחוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007, המגביל את השימוש במידע שנחשף להליך משפטי בלבד. ביטול זה נחוץ נוכח חומרת המעשים והאתגרים הנפשיים עמם מתמודדים קורבנות ההטרדה המינית. חשיפת זהותו של המטריד תאפשר לנפגעת לסגור מעגל מול הפוגע, להשתקם ולפעול מול הרשויות והגופים הרלוונטיים באפקטיביות.
האיזון בחוק זכויות יוצרים ראוי ליישום גם בתחום ההטרדה המינית, הצעת החוק תסמיך את בתי המשפט להורות על חשיפת זהותו של המטריד האנונימי. בניגוד להלכת מור, בית המשפט יוכל להורות על מסירת זהותו של המטריד, אם הבקשה אינה קנטרנית או טורדנית ואם יש עילה לנקיטת הליכים משפטיים.
טענה מרכזית נגד הצעת החוק עשויה להיות הפגיעה בזכות לפרטיות של מי שפרטיו האישיים ייחשפו במקרים בהם החשד להטרדה מינית אינו מוצדק. כמו כן, ישנו חשש כי ההצעה תנוצל לרעה על ידי אנשים שמבקשים לנקום או להתנכל לאחרים, על ידי הגשת בקשות שקריות או מוגזמות. כדי להתמודד עם חששות אלו, הצעת החוק מציעה מספר מנגנונים משפטיים שמטרתם להבטיח איזון בין זכותו של הקורבן להגנה לבין זכותו לפרטיות של האדם שהמידע האישי שלו ייחשף. ראשית, ההצעה מסדירה את הליך הבקשה ומאפשרת לבית המשפט לדרוש מידע נוסף או למנות מומחה כדי להבטיח זיהוי מדויק של המטריד-לכאורה. שנית, בית המשפט רשאי להמציא את הבקשה לחשיפת זהות לאדם שלו מיוחסת ההפצה, בכפוף לשיקול דעתו, תוך התחשבות במידת הפגיעה בזכויותיו, הנזק למבקש מסירוב לבקשת החשיפה, הסיכון לשיבוש הליכי משפט והאפשרות לעיוות דין. אם בית המשפט מחליט להמציא את הבקשה, זהותו של עושה הפעולה תישמר בסוד, והוא יוכל להגיש את עמדתו בכתב מבלי לחשוף את זהותו. הנטל יהיה עליו להוכיח שאינו פגע בקורבן.
סיכום
הפצת התכנים המיניים ללא הסכמה ברשת היא אתגר מוסרי, חברתי ומשפטי שמחייב תגובה מיידית ומשמעותית. בעוד שהחקיקה הנוכחית מציבה תשתית ראשונית להתמודדות עם התופעה, נדרש מאמץ מתמשך לשיפור אכיפת החוק ולהגברת ההרתעה. על החברה כולה, לצד המחוקק והרשויות, להירתם למאבק בתופעה זו ולהבטיח סביבה דיגיטלית שבה זכויות האדם של המשתמשים ברשת נשמרות. רק באמצעות שילוב ידיים בין המחוקק לגורמי האכיפה נוכל להגן על הנפגעות והנפגעים, להעניק להם צדק, וליצור מרחב בטוח ומוגן יותר עבור כולנו. אני קורא למחוקק לקדם את חקיקת החוק המוצע. הסמכת בית המשפט להורות על חשיפת זהות הפוגע היא צעד הכרחי ליצירת הרתעה אמיתית, להקלה על מיצוי הדין עם האחראים לפגיעה, ולחיזוק תחושת הביטחון של הנפגעות והנפגעים. יצירת מנגנונים משפטיים שיאפשרו לחשוף את זהות הפוגע בזמן קצר תסייע לא רק בסיוע מיידי לנפגעות ולנפגעים, אלא גם תשדר מסר חד משמעי לכל מי שמתכוון לבצע עבירות דומות: אין עוד לאנונימיות ברשת.
הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הפוגענית והמסוכנת הזו ולהוכיח שהחברה שלנו אינה מוכנה לסבול הפרות חמורות של זכויות הפרט.
