חשיבות, אתגרים, ותובנות יישומיות
משמעות הזכות להשתתפות
זכות ההשתתפות של ילדים ונוער בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לחייהם מוכרת כזכות מרכזית של ילדים. אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, בה חברות 192 מדינות, שיחקה תפקיד מרכזי בשינוי שחל בתפיסת הילדות והילדים, מאובייקטים הזקוקים להגנה לסובייקטים בעלי זכויות אינדיבידואליות. הזכות להשתתפות היא זו המסמלת יותר מכל את השינוי בהבנָיה החברתית של מושג הילדוּת, כיוון שהיא מטילה חובה על הורים, אפוטרופוסים, מחנכים, עובדים סוציאליים, ומנהיגים פוליטיים להתחשב בנקודת המבט של ילדים וילדות וליחס משקל הולם לדעותיהם, לצד ובנוסף על ייצוג טובתם. הזכות להשתתפות מסמלת גם את המשמעות הבין-אישית של שיח הזכויות המקודם באמנה, כלומר את חשיבותם של קשרי משפחה וקהילה במימושן של הזכויות, שאינן יכולות להתקיים בריק. הזכות להשתתפות אינה יוצרת חובה לפעול בהתאם לרצון הילד.ה. מנגד, היא לא מסתפקת במתן אפשרות לילדים להציג את עמדותיהם, אלא מחייבת שילדים וילדות ייכללו בדיאלוג, בשיח, בהחלפה הדדית של דעות, רגשות ומחשבות על הנושא שבו דנים, יחד עם מבוגרים המוסמכים לקבל החלטה בו.
הזכות להשתתפות בהחלטות חשובה שכן היא זו המאפשרת לילדים.ות להיראות, להישמע, ולהילקח בחשבון כאשר דנים בגורלם. היא מבטאת את האנושיות המצויה בכל ילד וילדה: העובדה שלכל אחד ואחת רצונות, צרכים, שאיפות, פחדים ומחשבות נבדלים, שיש להכיר בהם ולתת להם משקל כאשר מקבלים החלטות בעניינם. במילים אחרות הזכות להשתתפות היא לב-לבה של גישה הומאנית כלפי ילדים.ות, הרואה כל אחד ואחת מהם כסובייקט נבדל וראוי להתייחסות אישית ומכבדת. התייחסות לילדים כאל שותפים מכבדת את הצורך הטבעי של ילדים וילדות בשליטה, צורך אשר גובר במצבים של מתח, קורבּנוּת והתמודדות עם טראומה. היא אף מבטאת הכרה בתלות של ילדים בסביבתם, שכן ניתן לממש את הזכות להשתתפות רק בנוכחות שותפים ושותפות להחלטה אשר מקשיבים לילד.ה באופן מכבד ומנהלים איתו.ה דיאלוג. הזכות להשתתפות, כעקרון מרכזי המייצג את תפיסת האמנה את הילדים כנושאי זכויות בין-אישיות, הולידה צורך במנגנונים חדשים ויצירתיים לקבלת החלטות משותפת בהקשרים שונים, כגון במקרים של ילדים בסיכון, במערכת החינוך, בענייני בריאות, ובקביעת מדיניות. מטרת הרשימה היא לסכם תובנות שהתגבשו מעשור של עבודה משותפת עם חוקרים וחוקרות מרחבי העולם, שהניבה ספר ערוך ואסופת מאמרים מקוונת בנושא. חמש תמות יידונו, והן: הצורך בחקיקה לעיגון הזכות להשתתפות; החשיבות של הכשרה, התנסות, והתוודעות עבור אנשי מקצוע; האתגר לעבור מהשתתפות טוקניסטית (מס שפתיים) להשתתפות אמיתית, מכלילה; הצורך לנהל ציפיות באופן מושכל; וההבנה של השתתפות כמושג בין-אישי.
1. חשיבותה של חקיקה להבטחת הזכות של ילדים להשתתף בהחלטות הנוגעות להם
כדי שהשתתפות ילדים וילדות בהחלטות לגביהם תהפוך לשגרתית, יש צורך בחקיקה מפורשת שתהפוך את ההשתתפות לברירת המחדל, או לפחות למדיניות רצויה. ללא חקיקה כזו, מפגשים שיתופיים נותרים בשוליים. כך למשל, אשלי פארקס משווה בין מעורבותם של ילדים בבתי משפט למשפחה באירלנד לעומת זו המתרחשת בניו זילנד. באירלנד, בהיעדרה של חקיקה המחייבת שיתוף ילדים בהליך, המבוגרים משמשים כשומרי סף הקובעים למעשה אם הילד או הילדה ישותפו בהליך אם לאו. בניו זילנד, לעומת זאת, שופטים שומעים ילדים כעניין יומיומי בענייני משפחה, בהתאם לחוק הקובע את השיתוף כברירת המחדל. ברור שתוכן החקיקה משפיע על טיב ההשתתפות. הנחיות מפורטות לגבי מה רצוי שתכלול חקיקה העוסקת בשיתוף ילדים בהחלטות מופיעות בהערה הכללית משנת 2009 של הוועדה המנטרת את יישום האמנה בדבר זכויות הילד בנוגע למימוש הזכות להשתתפות.
2. חשיבותן של הכשרה, התנסות והתוודעות
החוק הכתוב הוא רק צעד ראשון לקראת שימוש רב יותר בפרקטיקות משתפות עם ילדים. באזורים שונים בעולם ובהקשרים שונים, מבוגרים מתגלים כמי שמאפשרים ומיישמים השתתפות ילדים מצד אחד, וכמי שחוסמים את מימושה מהצד האחר. חסמים שונים גורמים למבוגרים להמעיט בשיתוף ילדים בהחלטות: תפיסות של ילדים וילדות כחסרי יכולת לקבל החלטות, חוסר אמון ביכולתם-שלהם לדבר עם ילדים, פחד ממעמסה רגשית שתנבע מהתקשורת הישירה עם ילדים, וחשש שההשתתפות עלולה לפגוע בטובת הילד או הילדה. כך, למשל, מחקרן של מרשל, ביירן ולנדי בסקוטלנד לגבי היוועצויות קובעי מדיניות עם ילדים ובני נוער גילה שחוסר אמון עצמי של קובעי מדיניות ביכולתם לדבר עם בני נוער היווה מחסום בפני שיתופם בהליכי קבלת החלטות גם במקרים בהם נעשה הליך פורמלי של שמיעת בני נוער.
נראה, אם כן, שכדי ששיתוף ילדים בהחלטות יהווה חלק אינהרנטי בתהליכי קבלת החלטות יש צורך להתמודד עם הרתיעה של אנשי ונשות מקצוע משיתוף כזה. שלושה כיווני פעולה אפשריים יכולים להתגבר על חסמים כאלו: הכשרה, התנסות, והתוודעות. "הכשרה" אין משמעותה בהכרח הכשרה פרונטלית חד-צדדית. באוסטרליה ביצעו גראהאם, פיצ'ג'רלד וקשמור מחקר פעולה (action research) שכלל אנשי טיפול העובדים עם משפחות במשבר, במהלכו למדו החוקרים והעובדים יחדיו על תפיסות של ילדוּת, ילדים, והשתתפות. המשובים לתהליך הראו עד כמה היה חשוב לאנשי המקצוע לעבור את התהליך בעצמם, ולא לקבל "כתורה מסיני" הנחיות לגבי מה ראוי ומה נכון בסוגיות אלו. בישראל ביצעו תמר מורג ויואה שורק פרויקט ניסויי של שיתוף ילדים בהחלטות בבית המשפט לענייני משפחה. המחקר הדגים, בין היתר, את החשיבות של התנסות. בעוד שבשלב הראשון שיעור ההסכמה של ילדים להשתתף בהליכי קבלת ההחלטות היה נמוך, ככל שאנשי המקצוע צברו ניסיון ובטחון בתכנית כך הצליחו יותר ביעילות לשכנע ילדים, הורים ושופטים לאפשר את שיתוף הילדים בהליך. נוסף על הניסיון שנצבר בקרב נשות המקצוע שהשתתפו בפרויקט הניסויי, התברר שההתוודעות של עמיתים ועמיתות מבתי משפט אחרים בארץ לפרויקט, דרך שמועות ומפגשי עמיתים, הביאה לשינוי גם בבתי משפט שלא נכללו בפרויקט; תובנה זו עלתה גם מהניסיון בקנדה. נראה, אם כן, שפעילות חינוך והכשרה כצעד ראשון, המלווה בהתנסות מעשית וצבירת נסיון, עשויים להגביר את נכונותם של אנשי מקצוע לשתף ילדים וילדות בהחלטות. חשיפה רחבה יותר לתכניות כאלו יכולה "לגלוש" אל מחוץ להן, ובכך להשפיע על הפרקטיקות באופן רחב יותר.
3. ממס-שפתיים להשתתפות משמעותית
בעוד שחלק מאנשי המקצוע נרתעים משיתוף ילדים, חלק אחר מתנגד לו, בעיקר מי שאינם תומכים בגישת הזכויות בהקשר של ילדים. לעיתים קרובות, תפיסות של ילדים כנחותים, חסרי יכולת ו"אנשים בהיווצרות" קשורות באופן מודע ובלתי-מודע בסירוב לוותר על כוח ומעמד לטובת הקשבה לילדים. כאשר חוק או הנחיה מחייבים לקיים הליך שיתופי עם ילדים, המתנגדים לגישת הזכויות מקיימים פעמים רבות הליכים "טוקניסטים". כך למשל, אמילי בס, המתארת הליכים פליליים בבית המשפט לנוער, מציינת שכשנער או נערה מוזמנים לדבר בעת ההליך אין לדבריהם כל משמעות על התוצאה המשפטית, ומשווה זאת ל"הזמנה של השופט את הנער.ה לשיר אַרִיָה". בישראל, ערן עוזיאלי ערך מחקר על השמות במסגרות לחינוך מיוחד, ומציין את ההשתתפות המועטה של תלמידים ותלמידות בוועדות החלטה. מחקרים שעסקו בשיתוף ילדים בהחלטות ציבוריות, מצאו שמנגנונים לשיתוף ילדים ממוסגרים בתוך גבולות של החלטות בנושאים המיועדים "לילדים בלבד" כגון תכנון של מסיבות ואירועים חברתיים – כפי שמדגימים ניר טל ולטם פרי חזן במחקרם על מועצות נוער עירוניות בישראל.
שיתוף ילדים שהינו מס-שפתיים יכול להיות בעל השלכות מזיקות עוד יותר מאי-השתתפות, שכן ההזמנה להשתתף יוצרת ציפיות שנשארות בלתי ממומשות. ילדים ניחנים ביכולת מצוינת לזהות שיתוף מלאכותי והצהרות ריקות. מחקרים מצאו שכאשר ילדים זיהו שיתוף טוקניסטי הם חשו מתוסכלים, כועסים ומאוכזבים. לעומת זאת, ילדים שנתקלו בעניין אמיתי בדעותיהם חשו "חשובים" ו"בעלי השפעה", וציינו שהיו מרוצים מכך שקולם נשמע. סימנים שילדים זיהו כמבטאים עניין אמיתי היו קשר עין, העלאת שאלות רלוונטיות, מעקב לאחר המפגש, ונוכחותה של נציגת הממסד בעלת סמכות לקבל החלטה רלוונטית.
האתגר, אם כן, נמתח אל מעבר להבניית השתתפות בהליכים באופן פורמאלי וחוקי. יש צורך ביצירתה של "תרבות מכלילה", שבה מפגשי השתתפות נערכים באופן קבוע עם ילדים. הליך מכליל (inclusive) מתייחס לילדים כאל שותפים שווים מבחינת כבודם וחשיבותם, גם אם תרומתם שונה. התייחסות לילדים כאל שותפים משמעה תפיסתם כמי שיכולים לתרום, באופן פוטנציאלי, להגעה להחלטה מיטבית, ועל-כן דעותיהם, תחושותיהם ורצונותיהם מתבקשים לא בחסד, אלא מתוך הבנת חשיבותם בהליך קבלת ההחלטות. אין מדובר במעמד שווה-ערך לזה של מבוגרים, אולם ככל שגיל הילד.ה מתקדם, כן גדל באופן טבעי משקל דעתו.ה בקבלת ההחלטה.
מה, אם כן, ניתן ללמוד לגבי דרכים להפוך השתתפות ילדים למכלילה, משמעותית, ואמיתית? ההערה הכללית של הוועדה המנטרת את יישום האמנה בדבר זכויות הילד קובעת תשע דרישות מנחות בנוגע לזכות להשתתפות. מפגשים לשיתוף ילדים צריכים להיות שקופים ואינפורמטיביים, רצוניים, מכבדים, רלוונטיים, ידידותיים לילדים, מכלילים, נתמכים בהכשרה, בטוחים, ומבוססים על אחריותיות (accountability). יש גם צורך להתייחס להיבטים טמפורליים של שיתוף ילדים בהחלטות, וביניהם העיתוי שבו נעשה השיתוף ביחס למועד ההחלטה הדרושה, אורך ההיוועצות, המועד ביום לקיומה, ומספר המפגשים. כל אלו צריכים להיקבע מתוך התאמה לצרכים של ילדים, למגבלותיהם וליכולותיהם.
בהליכי קבלת החלטות אישיים, מסתבר שהליכים פורמליים ואדברסריים מאתגרים את מימושה של הזכות להשתתפות. כך, למשל, בבית המשפט לענייני משפחה יש מתח אינהרנטי בין הרצון לגרום לילד.ה להרגיש נוח להתבטא על ידי ריכוך הכללים הפורמאליסטים, לבין הזכויות להליך הוגן של הצדדים המתדיינים. גם בהליכים פליליים נגד בני נוער קיימים תמריצים לתובעים ולסנגורים לשתף פעולה, כדי להבטיח הליכים מהירים, לעיתים קרובות על חשבון יכולתם של בני נוער להשתתף באופן משמעותי. לעומת זאת, נראה שהליכים בלתי-אדברסריים בהשראת גישת הצדק המאחה מהווים זירות טבעיות להשתתפות משמעותית של ילדים, שכן הם מבוססים על אידאולוגיה של קבלת החלטות משותפת ושוויונית. דוגמאות לכך הן מפגשים קבוצתיים של משפחות וילדים הנערכים בצפון קרוליינה המערבים ילדי אומנה, קבוצות דיון משפחתיות בוורמונט העוסקות בילדים בסיכון או בנוער מפר-חוק; ובמעגלי שילוב מחדש בהאוואי, המערבים ילדי אסירים לפני שחרור הוריהם. נראה שההצלחה של הליכים אלו נעוצה, לפחות בחלקה, בהתאמה של כל הליך לצרכים, למשאלות וליכולות של כל ילד וילדה. הסבר אפשרי נוסף הוא הדגש על תרומתם של מעגלי התמיכה הטבעיים של הילדים, המספקים תעתיקים קרובים ככל האפשר (אך משופרים) של הליכי קבלת החלטות משפחתיים שגרתיים.
בספרי העוסק בילדים נפגעי עבירה וצדק מאחה הצעתי שמונה כללי אצבע מנחים לשיתוף מכליל של ילדים וילדות בהחלטות. כללים אלו התבססו על ניתוח צרכיהם של ילדים נפגעי עבירה כפי שאותרו בספרות הפסיכו-סוציאלית, כמו גם על זכויותיהם המוכרות בזירה הבינלאומית. אלו כללו התייחסות הוליסטית לילדים וילדות; התאמת ההליך באופן אישי לכל ילד.ה; התייחסות לילדים כשותפים לדיון; התייחסות למושג שותפות כרצף; שימת דגש על האחריות לפענח את מסריהם של ילדים בכל גיל; חשיבותה של הנכונות לאפשר לילדים וילדות לקחת סיכונים במקביל לנקיטת אמצעי זהירות; חשיבות ההליך עצמו כמטרה בפני עצמה; והצורך בייצוג מעצים ולא פטרוני.
4. ניהול מושכל של ציפיות
תמה נוספת שעלתה מעדויותיהם של ילדים ובני נוער עסקה בצורך בניהול נכון של ציפיותיהם המוקדמות מההליך המשתף. זאת בעיקר בתחומים בהם יש סיכוי רב לשיתוף שהינו טוקניסטי, מהפה לחוץ. בדרך כלל ילדים וילדות אינם מצפים לקבוע את התוצאה הסופית של הדיון; ציפייתם העיקרית היא שהמבוגרים יקשיבו להם באופן מתמשך ומכבד. אבל מתברר שאפילו ציפיות צנועות המתמצות בתקווה להישמע, מתגלות לעיתים כבלתי מציאותיות. כך, למשל, בנדטה פאדי דוראמי מספרת על נערות בהאיטי שנשלחו על ידי הוריהן מבתיהן כדי לשמש כעוזרות בית, וחושפת את אכזבתן מכך שלא ניתנה להן אפילו ההזדמנות להציג חלופות כמו להישלח למשפחות הגרות בשכנות.
עם זאת, יש מצבים שבהם ציפיותיהם של ילדים אינן מתמצות ברצון להקשבה ולהתייחסות מכבדת ורצינית. בהליכים ציבוריים בעיקר, המוטיבציה של ילדים עשויה להיות רצון להביא לשינוי אמיתי. כאשר אומרים לילדים שמעורבותם תביא לשינוי במדיניות, הם עלולים להתאכזב כאשר מעורבותם לא משיגה תוצאה זו.
5. השתתפות כזכות בין-אישית
לבסוף, המאפיין החשוב ביותר עבור ילדים וילדות בהשתתפות בהליכים לקבלת החלטות הוא סוג מסוים של מערכת יחסים עם המבוגרים הרלוונטיים. ילדים מעריכים קשר מתמשך ומכבד המבוסס על היכרות אישית איתם ועניין אמיתי בהם. הם מגיבים בהתנגדות, התנתקות, או אדישות במפגשים החסרים תכונות אלו. השתתפות עבור ילדים משמעה, יותר מכל, להיות חלק מדיאלוג ומקהילה, ולחוש קשר ושייכות. ילדים ובני נוער רוצים להיות מסוגלים להסכים, להתנגד, לשנות את דעתם ולשנותה שוב. הם רוצים תמיכה והקשבה בעוד הם מתלבטים בין אפשרויות או מביעים דעות בלתי עקביות.
סיכום: השתתפות ילדים בהחלטות במעגלי החיים השונים
בהשראת אורי ברופנברנר ניתן להבין את הזכות להשתתפות בהחלטות של ילדים וילדות כמתקיימת בתוך מערכת אקולוגית הסובבת סביבם: החל במעגל המשפחתי, דרך מעגלים סביב הילד.ה כגון מסגרות חינוכיות ומעגלים סביב התא המשפחתי, וכלה במעגלים הקהילתיים והתרבותיים הרחבים ביותר. מעגלי החיים השונים משפיעים על יכולת המימוש של הזכות להשתתפות: כאשר הדינמיקה המשפחתית מרגילה את הילד.ה להבעת דעה, לקיום דיאלוג ולשיח סביב החלטות, יהיה קל יותר לילד.ה להביע עמדה ולהשתתף בתהליכי קבלת החלטות בבית הספר, בשירותי בריאות ובקהילה. הכשרות של צוות ההוראה לשיתוף ילדים בהחלטות עשויות לחלחל, דרך הפרקטיקות בבית הספר, גם למשפחות ולבתים. חקיקה ומדיניות חברתית המקדמות תהליכי קבלת החלטות משותפים בנושאים שונים יכולה לייצר הזדמנויות להשתתפות בהחלטות ולפיתוח יכולת עיצוב עמדה ודעה מגיל צעיר.
לא ניתן להתעלם מהקשר בין מימוש זכותם של ילדים להשתתפות בתא המשפחתי ובמוסדות החינוך, לבין התנהגותם בזירה הציבורית. ילדים וילדות שרגילים להיות שותפים בהליכי קבלת החלטות דליברטיביים, מכבדים וקבועים, יהיו אזרחים קשובים, פעילים ואסרטיביים. בהיעדר מנגנוני הקשבה ושיח במשפחה, בבית הספר ובקהילה, נותר לילד.ה לבחור בין שתיקה ופאסיביות לבין התנגדות ואלימות.
פרופ' טלי גל היא מחזיקת הקתדרה לזכויות ילדים ונוער בפקולטה למשפטים ובמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ועומדת בראש התכנית לזכויות ילדים ונוער במרכז מינרבה לזכויות אדם בפקולטה למשפטים.