הדילמה סביב הצורך במסגרת משפטית ייחודית להגנה על זכויות אדם של זקנים.
בימים אלה ממש הסתיימו באו"ם בניו-יורק הדיונים של המפגש ה-12 של קבוצת העבודה הפתוחה בתחום הזיקנה (Open Ended Working Group on Ageing). זהו מפגש של כל המדינות החברות באו"ם, הנפגשות באופן שנתי ודנות באופן כללי על אופן קידום זכויות האדם של הזקנים כלל, ובאפשרות להתקדם בניסוח ואימוץ אמנה בין-לאומית חדשה לזכויות אדם לזקנים, בפרט.
בניגוד לקבוצות מוחלשות אחרות, כדוגמת נשים, ילדים, או אנשים עם מוגבלות, לקבוצת הזקנים אין עדיין אמנה בין-לאומית גלובאלית ייחודית לזכויות האדם שלהם. ב-2017 נכנסה לתוקף האמנה הפאן-אמריקאית לזכויות אדם של זקנים שאומצה ב-2015 (The Inter-American Convention on Protecting the Human Rights of Older Persons); ובאיחוד האפריקאי אומץ ב-2016 נוסח (שטרם נכנס לתוקף) של פרוטוקול חדש בנושא (Protocol to the African Charter on Human and Peoples’ Rights on the Rights of Older Persons). אך ברמת האו"ם טרם נוסחה אמנה שכזו.
מציאות זו מעוררת שאלות רבות, במספר מישורים. ראשית, וכמובן ברמה המקדמית, האם יש בכלל הצדקה לאמנה בין-לאומית חדשה ונוספת המתמקדת בזכויות זקנים דווקא? שאלה זו הינה חשובה ומשמעותית דווקא על רקע מה שניתן לכנות "אינפלציה" באמנות בין-לאומיות לזכויות אדם המתמקדות בתתי-אוכלוסיות מאוד ספציפיות. כך לדוגמה, יכולה להישאל השאלה: האם על רקע כניסתה לתוקף ב-2006 של האמנה הבין-לאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות (CRPD) יש צורך באמנה נוספת לזכויות אדם? האם ריבוי אמנות ספציפיות אינו חותר תחת ההבנה הבסיסית שזכויות אדם הם עניין אוניברסלי, והתחולה שלהם רלבנטית לכל אדם ואישה באשר הם בני/בנות אנוש? אלה שאלות מצויינות שכמובן מחייבות להתייחס לשאלה נוספת: מה בעצם מיוחד ב"זקנים" כקבוצה ? האם הם באמת שונים מבני אדם אחרים? האם יש להם "כויות ייחודיות שאינן מכוסות על ידי האמנות הקיימות בתחום זכויות האדם?
התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות. עם זאת, מאז תחילת המאה ה-21 התפתחה ספרות ענפה שניסתה – ולטעמי אף הצליחה – לתת מענה לחלקן. אחת התשובות החזקות טמונה בהכרה ובמודעות לתופעה חברתית שהינה ייחודית לזקנים: הגילנות (ageism). המושג "גילנות" הוצג לראשונה על ידי פרופ' רוברט בטלר, גרונטולוג וחוקר זיקנה אמריקאי ידוע, בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. באופן כללי, פרופ' בטלר תיאר כיצד זקנים סובלים מהדרה, אפליה, ודעות קדומות, אך ורק בשל גילם הכרונולוגי, באופן המזכיר כיצד נשים (sexism), או שחורים (racism), סובלים מאפליה והדרה בשל מינם או צבע עורם. בעשור האחרון, התפתחו מאוד המודעות, הידע והמחקר בתחום הגילנות - גם בישראל, בעקבות קבוצת מחקר שפרסמה ספר ראשון בתחום בהקשר הישראלי - ובעקבותיהם ההכרה כי זקנים – כקבוצה – הינם בעלי אינטרסים, צרכים, וזכויות אדם, שגם אם אינם ייחודיים הרי שהם בעלי מאפיינים הדורשים התייחסות ספציפית שאיננה זוכה למענה הולם בנורמות הקיימות בתחום.
עצם העובדה שזקנים סובלים מגילנות עדיין לא עונה לשאלה מדוע בעצם לא ניתן לתת מענה לזכויותיהם במסגרת האמנות והחוקים הקיימים בתחום זכויות האדם? האם, לדוגמה, האמנה הבין-לאומית האירופאית לזכויות אדם אינה נותנת מענה לזכויות זקנים? האם האמנה הבין-לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינה מכסה את צרכיהם של הזקנים? ומדוע האמנה הבין-לאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות לא יכולה לתת מענה הולם לזכויותיהם של זקנים מוגבלים ? התשובה לשאלות הללו היא בהכללה: "לא". אמנות זכויות האדם האוניברסליות אינן נותנות מענה לצרכים הייחודיים של הזקנים; וגם האמנות הספציפיות לא תמיד מכסות את זוויות המבט הייחודיות של הזיקנה. ישנם לא מעט מחקרים אמפיריים שנעשו לאורך השנים, שהצביעו על החללים הקיימים בתחום (למשל המחקר שנעשה בתחום ביחס לאמנה האירופאית לזכויות אדם, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסיקת בית הדין האירופאי לזכויות אדם בתחום זכויות הזקנים). כדי להמחיש את הדברים, נסתפק בכמה דוגמאות מעניינות.
הדוגמה הראשונה נוגעת לזכויותיהם של זקנים במסגרות מוסדיות (כגון בתי אבות או מוסדות סיעודיים). תפיסת ועמדת תנועת זכויות האנשים עם מוגבלות (שבמובנים מסויימים מעוגנת גם באמנה הבין-לאומית בנושא) היא כי פתרון "מוסדי" (או חוץ ביתי/חוץ קהילתי) הינה פסולה במהותה ומהווה פגיעה בזכויות אדם. בקרב התנועה לזכויות זקנים לעומת זאת, הגם שהענקת השירותים בקהילה, והזכות ל"הזדקנות בקהילה" Aging in Place, בהחלט מוכרת, הרי שהבחירה לעבור למסגרת מוסדיתאיננה נתפסת בהכרח כפגיעה בזכויות אדם. לפיכך, בקרב התנועה לזכויות זקנים, עיצוב והגדרת זכויותיהם של זקנים במסגרות מוסדיות הינו דבר מהותי וחשוב שאינו מוסדר למעשה עד היום בשום מעטפת של זכויות אדם.
דוגמה נוספת נוגעת לתופעת ההתעללות והניצול של זקנים. ניצול והתעללות הן תופעות חברתיות שבוודאי אינן ייחודיות לזקנים, וניתן למצוא להם מזור במגוון אמנות לזכויות אדם. עם זאת, בגילאי הזיקנה ניתן לזהות מאפיינים ייחודיים (כגון ההקשרים המשפחתיים, הבינדוריים והמבניים) שמחייבים התייחסות נורמטיבית שונה, שאיננה בנמצא במסמכי זכויות האדם הקיימים. כך לדוגמה, מנגנונים חוקיים נוקשים (כדוגמת חוקים המטילים חובת דיווח על מקרי התעללות), שאולי מתאימים לאוכלוסיות מוחלשות אחרות, אינם בהכרח מתאימים להתמודדות עם התופעה בקרב זקנים.
אפילו בתחום הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והחלופות החוקיות החדשות לאפוטרופסות "מסורתית" (כדוגמת ייפוי כוח מתמשכים, או תמיכה בקבלת החלטות), המסגרות הנורמטיביות הקיימות בתחום זכויות האדם אינן נותנות מענים הולמים לצרכים הייחודיים של זקנים. יש לזכור שמרבית הליכי האפוטרופסות בארץ ובעולם נעשים כלפי זקנים, ובמקרים רבים שאלות הכשרות מתעוררות סביב תופעות רפואיות שייחודיות לזקנה (לדוגמה בהקשרים המגוונים של דמנציה וירידה ביכולות הקוגניטיביות).
על רקע דברים אלה ורבים אחרים, החליטה עצרת האומות המאוחדות בשנת 2011 כי בכל שנה תתכנס קבוצת עבודה פתוחה לדון באופן קידום זכויות האדם של הזקנים. התפתחות זו היתה בשעתו פריצת דרך חשובה. אולם באופן מצער, על אף שחלף יותר מעשור, ועל אף שזה מקרוב הסתיימה הפגישה ה-12 הפורום – עדיין לא נעשתה פריצת הדרך לניסוח וכתיבת אמנה בין-לאומית חדשה וייחודית לזכויות זקנים. הסיבות לכך רבות ומגוונות חלקן נעוצות בעובדה שישנן מדינות דומיננטיות שעקרונית מתנגדות לקידומן של אמנות בין-לאומיות חדשות בתחום זכויות האדם (כדוגמת ארצות הברית, רוסיה, או סין); חלקן נעוצות בעובדה שישנן מדינות שעדיין לא השתכנעו בכך שבאמת יש פער נורמטיבי המצדיק יצירתה של אמנה בין-לאומית חדשה בתחום (כגון חלק ממדינות אירופה); וחלקן נעוצות ברצון להבהיר קודם, ובצורה טובה ומדוייקת יותר, את ההיבטים הייחודיים שאמורים להיות מעוגנים באמנה העתידית.
בהחלט יהיה מעניין להמשיך ולעקוב אחרי המשך הדיונים בתחום בשנים הקרובות, וגם לצפות באופן שבו מדינת ישראל תעצב את מדיניותה בתחום (עד היום מדינת ישראל "ישבה על הגדר" באופן שלצד מעורבות פעילה ותרומה ממשית לדיונים באו"ם, היא נמנעה מלהצטרף לקבוצת המדינות שהביעו תמיכה גלויה ביצירת אמנה בין-לאומית חדשה בתחום).
פרופ' ישראל איסי דורון, דיקן הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה.