המתקפה על מערכת המשפט מאיימת על זכויות האדם בישראל ויש להיאבק בה, אך יש להיאבק גם על זכויותיהם של יתר בני האדם שתחת שליטת המדינה, ובכלל זה הפלסטינים, שמערכת המשפט כשלה בהגנה עליהם.
הריסות בית ג'בארין בכפר שיעב אל-בטם. צילום: איתן דיאמונד, 12.1.2023.
את הנאום של הנשיאה חיות בו קבלה על "מתקפה שלוחת-רסן על מערכת המשפט" בהובלת השר לוין שמעתי בערבו של יום במהלכו ביקרתי בדרום הר חברון. כל מי שעיניו בראשו חייב לדעתי להסכים עם אבחנתה של הנשיאה כי התכנית של לוין "מיועדת להנחית מכה אנושה על עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת" ובכך “ליטול מידי השופטים את הכלים המשפטיים המשמשים אותם להגנה על זכויות הפרט”. אני שותף לדעתה של הנשיאה כי התכנית מאיימת על זכויות אדם "של כל פרט ופרט בחברה הישראלית" ועל הכלים המשפטיים הנחוצים לאבטחת קיומה של דמוקרטיה. עם זאת, מאחר שהאזנתי לדברים בעודי נתון תחת הרושם העז של מה שראיתי ושמעתי מוקדם יותר באותו היום, לא יכולתי שלא לחשוב על עובדה שהנשיאה לא הזכירה ושרבים מאתנו בישראל נוהגים לדחוק מהתודעה: כבר עתה, ומזה שנים רבות, זכויות האדם של מיליוני אנשים הנמצאים בשטחים הנתונים תחת שליטתה של ישראל מוכחשות ונרמסות עד דק באמצעות משטר צבאי שהוא ניגודה הגמור של דמוקרטיה. הביקור שערכתי בדרום הר חברון זימן הרבה תזכורות למציאות האומללה הזאת, מציאות שלבית המשפט העליון יש יד ורגל בהנצחתה.
במהלך הביקור, הקבוצה הקטנה אליה התלוויתי פגשה את עתמאן ג'בארין ומשפחתו ליד הריסות ביתם בכפר שיעב אל-בטם. בתיהן של ארבע משפחות בכפר נהרסו ב-3 בינואר 2023 על ידי המנהל האזרחי בליווי כוחות צבא ומשמר הגבול. ההריסה הותירה 36 נפשות, בהן 12 ילדים, ללא קורת גג. גם מיכלי מים המשמשים את תושבי הכפר הושחתו. מהשיחה עם מר ג'בארין עלה כי בנוסף להריסת בתים – פרקטיקה שאינה נדירה בגדה המערבית בכלל ובדרום הר חברון בפרט – התושבים הפלסטינים באזור נדרשים להתמודד גם עם מקרים תכופים של שימוש מופרז בכוח על-ידי כוחות הביטחון ואלימות מתנחלים ממאחזים סמוכים, דוגמת מצפה יאיר וחוות מעון. שימוש מופרז בכוח ואלימות מתנחלים מסוג זה הם תופעות נפוצות גם בשאר הגדה המערבית (ראו, לדוגמא, כאן וכאן), ותופעות אלה אינן פוסחות גם על מגיני זכויות האדם. כך למשל, תחקירן ארגון בצלם בדרום הר חברון, נסר נוואג'עה, נעצר ונחקר לאחרונה על-ידי השב"כ במה שתואר על ידי בצלם כמקרה שערוריתי אך לא חריג, שנועד לשבש את עבודתם של ארגוני זכויות האדם בשטחים. כמו כדי להמחיש את הדברים, דקות בודדות לאחר שהחלנו לשוחח עם מר נוואג'עה, באזור שאין כל איסור לשהות בו, הוקפה הקבוצה שלנו בחיילים, שככל הנראה הוזעקו למקום על-ידי מתנחלים ממאחז סמוך. החיילים נעמדו מרחק פסיעה מאתנו וצילמו את חברי הקבוצה עד שעזבנו את המקום.
המהירות והתקיפות שבה פועלת המדינה אל מול התושבים הפלסטינים עומדות בניגוד קוטבי ליחסה ליהודים המתגוררים בקרבתם. מעבר לעובדה שהמדינה מכפיפה את הפלסטינים לדין שונה ודרקוני הרבה יותר מזה שחל על המתנחלים, דפוסי האכיפה בהם היא נוקטת ביחס לכל אחת מהאכולוסיות שונים בתכלית זה מזה. כלפי הפלסטינים ננקטת אכיפה דורסנית וחסרת רסן המתבטאת, בין היתר, בפעולות כמו הריסת בתים בתואנה של בנייה בלא היתר (פעולות שנעשות חרף גינויים שהמדינה סופגת על כך שהיא מפרה בכך את הדין הבינלאומי), פיזור אלים של הפגנות והתקהלויות, ומעשי אלימות נוספים הגורמים למאות פצועים ולעשרות הרוגים מדי שנה. אלפי המעצרים של פלסטינים בכל שנה ובכלל זה גם מאות מעצרים של ילדים מתאפיינים גם הם בשגרה של אלימות והתעללות. כלפי המתנחלים, להבדיל, ננקטת תת-אכיפה (וכך גם כלפי חיילים ושוטרים החשודים בפגיעה אסורה בפלסטינים). הסטנדרט הכפול ניכר היטב בדרום הר חברון. סמוך להריסות הבתים בשיעב אל-בטם ובכפרים פלסטינים אחרים באזור, נמצאים מאחזים שנבנו תוך הפרת הדין הישראלי והבין-לאומי כאחד. מאחזים אלה נשארים על תילם, מחוברים לרשתות מים וחשמל, ומוגנים על ידי חיילים המוצבים בסביבתם. להבדיל מתושבי המקום הפלסטינים שהצבא הורס את דירי הצאן שלהם ומחרים את עדריהם, תושבי מאחזים, כמו חוות טליה, מורשים לרעות את עדריהם באין מפריע אפילו בשטחי אש.
ככל שמצבם הנוכחי של הפלסטינים בדרום הר חברון הנו עגום כבר היום, הרי שהעתיד צופה להם אסון של ממש. בימים אלה נערך הצבא לפנות בכפיה כאלף מתושבי המקום מבתיהם. ההעברה הכפויה תעשה משטח באזור המכונה מסאפר יטא שמוגדר על-ידי הצבא כ"שטח אש 918" ואשר הוכרז זה מכבר כשטח צבאי סגור. לאחר מאבק משפטי רב שנים, במאי 2022 פסק בג"ץ כי המדינה רשאית לאכוף צווי פינוי שהוצאו לתושביהם של שמונה מהכפרים באזור ולפנותם מבתיהם. בג"ץ קיבל את טענת המדינה כי לא היתה בכפרים הללו התיישבות קבע לפני ההכרזה על השטח כשטח אש, ודחה את טענות התושבים לפיהן הייתה התיישבות פלסטינית רציפה במקום מימי המנדט הבריטי וכי העברתם מבתיהם תהווה הפרה של הדין הבינלאומי. בקשה לדיון נוסף נדחתה בהחלטה של הנשיאה חיות שנתנה באוקטובר 2022.
במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב, ארנה בן נפתלי ואני מבקרים את בית המשפט העליון על כך שהתיר לעקור את התושבים מבתיהם. התרעמנו, כמו אחרים לפנינו (ראו, למשל, כאן, כאן וכאן וכך גם כאן), על כך שבג"ץ נכשל לחלוטין ביישום הוראות הדין הבינלאומי הרלוונטיות, תוך שהוא מאמץ פרשנות חסרת שחר של חלקן ומבלי לתת דעתו כלל לאחרות. כפי שהדגשנו במאמר, הסטנדרט הכפול ביחס לתושבי המקום הפלסטינים לעומת היחס לתושבי מאחזים ניכר גם הוא בפסיקה: בסמוך לפסק הדין שהתיר לסלק את תושבי מסאפר יטא מבתיהם נתנו שני פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון בהם נפסק, בהתאמה, כי אין לפנות את תושבי המאחזים דרך האבות ומצפה כרמים מבתיהם, אף שהוכח כי אלו נבנו על קרקע בבעלות פרטית של פלסטינים.
גם את פרשת מסאפר יטא ניתן לאפיין כמקרה שערורייתי אך לא חריג. נישול שיטתי של פלסטינים מאדמתם באישור בג"ץ מתרחש לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. השליטה רבת השנים של ישראל על השטח הפלסטיני מתאפיינת גם בדפוסים קבועים של אלימות והתעמרות ששמים את זכויותיהם ואת כבודם של הפלסטינים למרמס ובמדיניות מפלה שמעמידה את הפלסטינים בעמדת נחיתות וחושפת אותם לדיכוי מערכתי העולה לדברי רבים לכדי אפרטהייד (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן). מחקר מקיף של פסיקת בג"ץ בעתירות הנוגעות להתנהלות של המדינה בשטחים הכבושים מצביע על כך שברוב רובם של המקרים בית המשפט התיר והכשיר את מדיניות המדינה ואת פעולותיה ומחדליה, או לכל הפחות עצם עיניו ומשך את ידו מהעניין.
כאזרח ישראל שחפץ לחיות בחברה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם, אני חרד מפני האפשרות שרשויות השלטון תוכלנה להתעמר בפליטים ובמהגרים, לפגוע בערכים סביבתיים, להפלות על בסיס מגדר, נטיה מינית, גזע או לאום, לשלול את חופש הביטוי, לכפות תפיסת עולם דתית וחינוכית, או לפגוע בכל דרך אחרת בחירויות הפרט ובזכויות האדם ללא כל רסן משפטי אפקטיבי. לכן אני תומך במאבק נגד תוכניות הממשלה. עם זאת, אני חושב שיש להרחיב את חזית המאבק. רבים מביעים כעת חשש כי ישראל עלולה לדמות בקרוב להונגריה של אורבאן או לטורקיה של ארדואן, אולם הם ממעיטים בחומרת המצב. למעשה, אם תוכניות הממשלה תתממשנה חלילה, המצב כאן יהיה גרוע הרבה יותר, שכן הונגריה אינה מקיימת כיבוש דכאני ורב שנים של עם אחר וטורקיה אינה מואשמת באפרטהייד. נכון וראוי להתגייס נגד פגיעה בזכויות בתוך החברה הישראלית, אך גם עתמאן ג'בארין ומשפחתו וכל שאר האנשים הנתונים תחת שליטתה של ישראל זכאים ליחס של כבוד. ראוי להיאבק גם נגד הפגיעה הנמשכת בזכויותיהם של אלו בידי המדינה, פגיעה שנעשית בין היתר באמצעות פרקליטי המדינה ושופטיה.
ד"ר איתן דיאמונד מתמחה במשפט בינלאומי הומניטרי ובדיני זכויות האדם. הוא מנהל את המרכז למשפט בינלאומי הומניטרי בירושלים של ארגון דיאקוניה, וחבר בהנהלה הציבורית של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ובוועד המנהל של ארגון הורים נגד מעצרי ילדים.