הביקורת על חוקיות פעולותיה של ישראל חושפות מחלוקות עמוקות ביחס לתפקיד המשפט הבין־לאומי ההומניטארי
פוסט זה הוא חמישי מתוך אסופת פוסטים העוסקים בהיבטי זכויות אדם של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023.
למתקפה האכזרית בה פתח חמאס נגד אלפי אזרחים וחיילים ישראלים ב־7 לאוקטובר מלאו בימים אלה חודש ימים. כוחות צה״ל פועלים כעת בהיקף משמעותי ברצועת עזה כדי לשלול את יכולתו הצבאית של החמאס, כמו גם את יכולתו השליטה שלו ברצועת עזה, וכדי להביא לשחרורם של בני הערובה שנחטפו מישראל. כמו בסבבי לחימה קודמים בעזה, למשל מבצעי עופרת יצוקה (2008–2009) ומבצע צוק איתן (2014), הלחימה מלווה בשיח ער סביב האופן בו מיושמים כללי המשפט הבין־לאומי הפומבי. דיני הלחימה Law of Armed Conflict מכונים גם המשפט ההומניטארי הבינלאומי International Humanitarian Law ובפוסט זה נצא מנקודת הנחה שמדובר בשמות נרדפים לאותו תחום משפטי. שיח זה מתמקד למשל בפעולות ישראל, שכן אין כמעט מחלוקת בקרב משפטנים בין־לאומיים ששיטות הלחימה של החמאס מפרות עקרונות בסיסיים של המשפט הבין־לאומי, למשל החובה להבחין בין אזרחים ללוחמים והאיסור על פגיעה מכוונת באזרחים, ואף עולים כדי פשע מלחמה (מעשי הטבח שבוצעו ב־7 לאוקטובר נופלים גם בהגדרת פשעים נגד האנושות ויתכן אף פשע השמדת עם). הדילמה הבסיסית בפניה ניצבת ישראל בכל סבבי הלחימה השונים היא זו: לחימה בארגון טרור הממקם את לוחמיו ומתקניו בלב ליבה של אוכלוסייה אזרחית באחד המקומות הצפופים בעולם, מובילה בהכרח לקשיים ביישום עקרון ההבחנה ועוד יותר מכך ביישום עקרון המידתיות. עם זאת, המלחמה הנוכחית מציבה כמה אתגרים חדשים המחייבים בחינה מחדש של יישום הדינים.
ראשית, מטרות המלחמה שקבינט המלחמה הגדיר הן רחבות יותר ממטרותיהם של מבצעים קודמים. אם בעבר המטרות הייתה להפסיק את המתקפות על ישראל, להשיב את ההרתעה ולפגוע ביכולות הצבאיות של החמאס (ראו כאן וכאן), הרי שהפעם ישראל מבקשת להשיג בנוסף לשיקום ההרתעה גם מטרות משמעותיות יותר, לרבות חיסול החמאס ככוח צבאי, סילוקו מהשלטון ברצועת עזה ושחרור בני הערובה. בהמשך נדון בחוקיותן של מטרות אסטרטגיות אלה. שנית, השגת מטרת המלחמה מחייבת, לדעת הממשלה והצבא, תמרון קרקעי נרחב בתוך שטח הרצועה ולחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. שיטת פעולה זו נובעת ממטרות המלחמה ומשיטת הלחימה של חמאס אשר מיקם את כוחותיו ומתקניו בליבו של מרכז עירוני צפוף, אך השלכותיה על החיכוך בין צה״ל לבין האוכלוסייה האזרחית בעזה הן דרמטיות. בזיקה עם שיטת הפעולה האמורה, צה״ל אימץ שני אמצעים שנויים במחלוקת – הטלת מצור על צפון רצועת עזה וקריאה לאזרחים הנמצאים בצפון הרצועה להתפנות לדרום הרצועה. שלישית, המעורבות חסרת התקדים של ארצות הברית במלחמה הנוכחית וההישענות עליה ועל מדינות נוספות לצורך הסדרת מעמד הרצועה בסוף המלחמה, מדגיש מאד את הצורך של ישראל לפעול בהתאם לפרשנויות סבירות של דיני הלחימה, ולמשל באופן שימנע משבר הומניטרי ברצועה. אשר על כן, בצד המאמץ המלחמתי בצפון נעשה מאמץ לאפשר גישה להספקה הומניטרית בדרום הרצועה. למרות זאת, המציאות בשטח מורכבת וקשה ומעלות שאלות בדבר האופן בו דיני הלחימה מיושמים הלכה למעשה.
נקודת המוצא של ישראל בהתמודדות עם האתגרים המשפטיים האמורים היא מחויבות מוצהרת לדיני הלחימה הקבועים במשפט הבין־לאומי. דובר צה"ל, הרמטכ"ל, ולאחרונה אף ראש הממשלה הצהירו פומבית על מחויבות למשפט הבין־לאומי של דיני הלחימה בכל פעולות צה"ל (ראו למשל כאן, כאן וכאן). מחויבות זו ממשיכה עמדה ארוכת שנים של ישראל שלפיה פעולות צבאיות של ישראל מתבצעות במסגרת דיני הלחימה, וכל חריגה מדיני הלחימה נבדקת ונחקרת. עמדה זו מבוססת הן על תפיסה ערכית הן על האינטרס הישראלי. מבחינה ערכית, ישראל מזהה את עצמה כשותפה במשפחת העמים הדמוקרטיים, הפועלים גם בעת לחימה תחת מגבלות הנקבעות על ידי המשפט הבין־לאומי. שמירה על דיני הלחימה משרתת גם את האינטרס הישראלי, שכן ברור כי התמיכה של מדינות המערב בישראל מבוססת על השותפות הערכית האמורה, והמשכה תלוי במידה רבה בכך שישראל אכן תפעל לפי דיני הלחימה. דברים אלה נכונים במיוחד במלחמה הנוכחית בה ארצות הברית מעורבת בהיקף חסר תקדים, לרבות שליחת כוחות צבא אמריקאים גדולים לאזור. אינטרס נוסף, התומך בשמירה על הדינים ובחקירה של טענות בדבר הפרתם, הוא החשש מפני התערבות של גופים משפטיים בינלאומיים, כגון בית הדין הבין־לאומי הפלילי, העשוי לחקור פעולות שנויות במחלוקת של צה״ל, אם ישראל לא תעשה כן בעצמה.
אלא שכבר משלב מוקדם מאוד במלחמה, החלו להישמע טענות של מומחים למשפט בין־לאומי על כך שישראל מפרה את המשפט הבין־לאומי בכלל, ואת דיני המלחמה (הכוללים דיני שימוש בכוח ודיני לחימה) בפרט. קטגוריה ראשונה של ביקורת מבוססת על העמדה שלישראל כלל אין זכות להגנה עצמית כנגד החמאס. הסבר אחד לעמדה כזו הוא שהזכות להגנה עצמית עומדת למדינות רק נגד מדינות אחרות, ולא נגד ארגונים לא מדינתיים כמו חמאס. הסבר נוסף הוא שישראל נחשבת כובשת של רצועת עזה, ולכובש אין זכות להגנה עצמית בשטח הכבוש, אלא רק סמכות לנקוטת אמצעי ביטחון בשטח הכבוש, במגבלות הקבועות באמנות בין־לאומיות המפרטות את דיני הכיבוש ( תפיסה לוחמתית). בהקשר זה, יש להדגיש, יש הסבורים שלעם הכבוש עומדת הזכות להתנגד בכוח לכיבוש, ולכן ממילא אין לייחס לו תוקפנות, ולכן אין לכובש זכות להתגונן מפני ההתקפות עליו.
מעבר לכך, יש הטוענים שמשמעותם הנכונה של מבחני הנחיצות והמידתיות המגבילים את היקפה של הזכות להגנה עצמית הנה שאין לצד המתגונן זכות "להעניש" את הצד התוקף ולפלוש לשטחו, מקום בו התוקף נהדף משטחו של המתגונן וחדל להתקיף אותו. יש אף מי שאוחזים בדעה שלא ניתן להפעיל את זכות ההגנה העצמית מקום בו הפעלתה יגרום לאוכלוסיית האויב נזק הומניטרי העולה על התועלת הצבאית לצד המתגונן מהפעלת הזכות. לפי טענה זו, העלות ההומניטרית הכרוכה במיטוט חמאס עולה על התועלת הצבאית הנובעת מכך לישראל (לעומת זאת, חלופות למיטוט החמאס, כגון שיפור מערכי ההגנה של ישראל, עלותן ההומניטרית נמוכה יותר).
לשיטתנו, לכל הטיעונים המתיימרים לשלול מישראל את הזכות להגנה עצמית אין על מה להתבסס. קיימים תקדימים ברורים להחלת הזכות להגנה עצמית בזירה הבין־לאומית מצד מדינות נגד ישויות שאינן מדינות. מעבר לכך, אנו סבורים כי ישראל סיימה את הכיבוש של רצועת עזה עוד בשנת 2005, עם השלמת תוכנית ההתנתקות, ולא חלות עליה מגבלות מכוח דיני הכיבוש. גם לשיטת מי שסבור שהכיבוש לא תם בשנת 2005, תחולת דיני הכיבוש על השליטה הישראלית בשנים האחרונות הייתה חלקית בלבד, וזאת בהתחשב בהיקף המוגבל של השליטה הישראלית ברצועה. איש לא טוען, למשל, שלישראל החובה לנהל את בתי הספר או בתי החולים ברצועת עזה. למעשה, התקפת החמאס ב־7 באוקטובר מוכיחה כי בפועל לא הייתה לישראל שליטה צבאית אפקטיבית ברצועת עזה, ומכאן שהוויכוח סביב מעמד השטח ככבוש או מצוי תחת מצור אינו רלוונטי כלל לשאלת תחולתן של ההוראות המתייחסות לחובה להשליט סדר ציבורי בשטח הכבוש. הוראות אלה אינן רלוונטית מקום בו הצד הכובש לא הפעיל סמכויות אלה מזה שנים רבות.
נוסף על האמור, הטענה בדבר אי תחולה של סעיף 51 למגילת האו״ם (בדבר זכות להגנה עצמית) ביחס לשטח כבוש, כפי שהועלתה על־ידי חלק מהמומחים, מצריכה לדעתנו, גם כעניין משפטי, התמודדות עם תחולתו של סעיף 2(4) למגילה, הקובע את האיסור על שימוש בכוח צבאי בין מדינות. אשר על כן, כפי שהמשפט הבין-לאומי אינו אוסר כלל על מדינה להפעיל כוח צבאי נגד ארגון טרור הפועל בשטחה שלה, הרי שגם אין עליה איסור לעשות זאת נגד ארגון טרור הפועל בשטח כבוש המצוי תחת שליטתה (אם זה אכן המצב). הטיעון בדבר זכות להתנגדות בכוח לכיבוש גם הוא שנוי במחלוקת, והוא אינו מייצג בהכרח את עמדת המשפט הבין־לאומי הנוהג. על כל פנים, ברור שהוא לא יכול להצדיק בשום פנים תקיפה של ארגון טרור המכוונת בראש ובראשונה נגד אוכלוסייה אזרחית.
גם ההגבלות הנטענות על היקף הזכות להגנה עצמית שגויות לדעתנו. ישראל והחמאס מצויים מזה שנים בסכסוך מזוין. מזה שש עשרה שנה (מאז 2007) שולט החמאס ברצועת עזה ומתקיף ממנה את ישראל, תוך הצהרות חוזרות ונשנות לפיהן מטרתו היא להשמיד את ישראל. מידתיות התגובה הישראלית צריכה להיבחן נוכח תקופת זמן זו, במהלכה עשתה ישראל מאמצים ניכרים "להכיל" את החמאס, ופיתחה שורה של אמצעים הגנתיים כדי להגן על תושביה, דוגמת כיפת ברזל, מכשול תת קרקעי, גדר מעל הקרקע ועוד, ונוכח האיום החמור והמתמשך שחמאס מהווה עבור ישראל ותושביה. מתברר, וישראל שילמה מחיר דמים כבד המוכיח זאת, שאין כל אמצעי היכול לעצור כליל את התקפות החמאס מלבד השמדת יכולותיו הצבאיות.
יתר על כן, לא ידוע לנו אפילו על מקרה אחד בהיסטוריה האנושית בו מדינה ריבונית הייתה מוכנה לספוג אלפי הרוגים, עשרות אלפי טילים ופינוי חוזר ונשנה של מאות אלפי אנשים מבתיהם, ונמנעה מלהשמיד את האויב נוכח "אי־המידתיות" של הפעלת הכוח הצבאי הכולל על־ידה (להבדיל מאי־מידתיות של תקיפות ספציפיות), או שפינתה אחוז עצום מאוכלוסייתה מאזור הקרבות כדי להימנע מהשמדת האויב ״הבלתי מידתית״. לעומת זאת, ידועים מקרים לא מעטים בהם מדינות פעלו בתקיפות רבה נגד מדינות שהתקיפו אותן, עד לכניעתן ללא תנאי של המדינות התוקפניות (ראו למשל, גרמניה הנאצית ויפן בעת מלחמת העולם השנייה). כל עוד לא יכולים המבקרים להציג ולו מקרה אחד התומך בדרישתם מישראל להימנע מפעולה שמטרתה הכנעת החמאס, הרי שאין ברירה אלא להסיק שמדובר בהחלה של סטנדרטים מיוחדים על מדינת ישראל. יש לציין גם כי נוכח האופי החוזר והנשנה של הפרות מצד החמאס של הפסקות האש שסוכמו בין הצדדים, והקורבנות הצפויים בשני הצדדים בכל סבב של לחימה, לא ברור לנו כלל ועיקר כיצד ניתן להגיע למסקנה כי נזקיה של המלחמה הנוכחית עולים על נזקיהם המצטברים של כל סבבי הלחימה העתידיים אליהם ישראל תיאלץ לצאת כל כמה חודשים או שנים כל עוד החמאס שולט בעזה (יש לזכור, בהקשר זה, כי מידתיות התגובה אינה נמדדת על בסיס הקורבנות שכבר נפגעו, אלא על בסיס האינטרסים הביטחוניים שיקודמו עקב הסרת המתקפה וסילוק האיום המוחשי מצד הכוח האויב).
הקטגוריה השנייה של ביקורת נגד מדינת ישראל מתמקדת בטענות שאמצעים ספציפיים שישראל אימצה במסגרת הלחימה הפרו את דיני הלחימה. יש להדגיש: אין חולק על כך שאף אם ישראל פועלת במסגרת זכותה להגנה עצמית, עדיין חלים עליה דיני הלחימה (jus in bello). יתר על כן, ישראל מעולם לא חלקה על כך כי הדינים המיועדים להגן על אזרחים חלים בסכסוך בינה לבין החמאס.
כידוע, מסגרת ההגנה על אזרחים בעת לחימה בדיני הלחימה דורשת מהצבא התוקף להקפיד על כמה עקרונות יסוד:
- עקרון ההבחנה על פיו התקפות צריכות להיות מכוונות אך ורק כלפי לוחמי אויב ומטרות צבאיות אחרות, ולא כלפי אזרחים או יעדים המשמשים אך ורק לצרכים אזרחיים.
- עיקרון המידתיות, על פיו כאשר לא ניתן להבחין באופן מוחלט בין לוחמים לאזרחים ולבין מטרות צבאיות ליעדים אזרחיים, אסור לתקוף מקום בו הנזק הבלתי מכוון לאזרחים כתוצאה מהתקפה יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי המוחשי והישיר שיושג כתוצאה מההתקפה.
- עיקרון הזהירות, על פיו חובה על הכוח התוקף לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להפחית את הפגיעה באזרחים, לרבות, כשאפשר, הזהרה של האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות.
הביקורת כלפי ישראל ביחס ליישום של העקרונות האמורים – אשר הנם ברובם עמומים בתוכנם – מגלה מחלוקת עמוקה לגבי תפקידם של דיני הלחימה. מבקריה של ישראל תומכים בפרשנות צרה מאוד של ההיתרים הניתנים למדינה התוקפת. לעומת זאת, ישראל, כמו גם יועצים משפטיים בצבאות של מדינות אחרות, תומכים בפרשנות גמישה הרבה יותר של ההיתרים האלו, באופן אשר נועד לאפשר למדינה לממש את מטרותיה הצבאיות, בכפוף למגבלות מסוימות
דוגמה מובהקת למחלוקת נוגעת לפינוי העיר עזה. ישראל הזהירה את תושבי העיר כי בכוונתה לתקוף יעדים צבאיים רבים של החמאס בעיר, ועל כן קראה לתושבים האזרחיים להתפנות מהעיר עזה אל עבר דרום הרצועה. מטרתה המוצהרת של ישראל הייתה לגרום לתושבים לנוע לדרום רצועת עזה, כדי להפחית את הפגיעה באזרחים הבלתי מעורבים. לפי עמדת ישראל, מטרתום של דיני הלחימה אינה למנוע מהמדינה כל יכולת לקדם את מטרות המלחמה הלגיטימיות שלה, אלא לאפשר לה לנקוט בפעולות צבאיות תוך הפחתה למינימום האפשרי של הפגיעה באזרחים. פסילה של פעולה צבאית בשל פגיעה באזרחים תעשה רק כאשר הנזק לאזרחים הוא מופרז – דהיינו כזה שאין דרך להצדיקו ביחס למטרה הצבאית שצפוי שתושג. על כן ישראל הצדיקה את הקריאה לפינוי עזה על בסיס השיקול שלפיו פינוי העיר יאפשר את הפעילות הצבאית בתוכה תוך הפחתה משמעותית של היקף פגיעה באזרחים (יש לציין, בהקשר זה, כי ישראל אינה טוענת שהזהרה פוטרת אותה מהחובה להימנע ככל האפשר מלפגוע באזרחים שנשארו בעיר).
הביקורת נגד ישראל הייתה מבוססת על כך שישראל לא הותירה לתושבים זמן מספיק להתפנות, על כך שהפינוי עצמו לא היה בטוח, על כך שלא הובטחו מסדרונות הומניטאריים מתאימים, על כך שישראל לא הבטיחה מראש כי יהיה סיוע הומניטארי מספיק בנקודה אליה מתפנים האזרחים ועל כך שישראל לא הבטיחה לתושבים שיוכלו לשוב מאוחר יותר לבתיהם. כל אלו הן ביקורות לגיטימיות. ניתן לטעון כי ישראל הייתה צריכה לנהל את הפינוי בצורה טובה יותר. סביר להניח שראוי היה שישראל תסכים מראש להספקה הומניטארית (בלי לחכות ללחץ אמריקאי), וגם ניתן לפקפק בחוקיותה של ההחלטה להפסיק את הזרמת מים לצפון רצועת עזה. לבסוף, ההודעה של ישראל שהפינוי יהיה זמני אכן הייתה צריכה להינתן מראש, ולא רק לאחר לחץ אמריקאי.
אלא שבהקשר של עידוד הפינוי, כמו גם בהקשר לטענות אחרות של הפרת דיני הלחימה, השורה התחתונה הנה חשובה. אף אם ישראל הייתה פועלת אחרת, פינוי של מיליון איש במהלך מלחמה מזירת לחימה אינטנסיבית לזירה פחות אינטנסיבית אך עדיין מסוכנת היה מביא בכל מקרה, בסבירות גבוהה, לפגיעה ניכרת באזרחים. אלא שפגיעה זו מתגמדת לעומת הפגיעה הפוטנציאלית שהייתה יכולה להיגרם אילו האזרחים היו נותרים בעיר עזה תוך כדי הוצאתו אל הפועל של המבצע הצבאי הישראלי. לשיטת ישראל, אף שיש להצטער על כל פגיעה באזרחים, הרי שפינוי העיר עזה מאזרחיה לפני התקפה ישראלית משיג את המטרה העיקרית של המשפט הבין־לאומי ההומניטרי, כלומר הפחתת הפגיעה באזרחים, וזאת מבלי למנוע את הפעילות הצבאית המיועדת למיטוט שלטון החמאס בעיר. נדמה, עם זאת, שבקרב רבים ממבקריה של ישראל השורה התחתונה היא שונה לחלוטין: באמצעות ביקורת על דרכי הפינוי, הם מבקשים לקבוע כי למעשה לא ניתן, מבחינה משפטית, לפנות את העיר עזה מאזרחים. כיוון שהתקפה על העיר עזה ללא פינוי אזרחים תגרום למספר עצום של נפגעים אזרחיים, נראה כי הם מבקשים לקבע מציאות שתאפשר לטעון שלמעשה הפעילות הצבאית הישראלית בצפון הרצועה הנה כולה בלתי לגיטימית.
פרשנות צרה של דיני הלחימה כמו זו שהושמעה נגד פינוי העיר עזה, הופכת את דיני הלחימה למנגנון שלא מאפשר לצבאות לפעול כנגד ארגוני טרור. ארגוני טרור דוגמת ארגון החמאס מבססים את שיטת פעולתם על היטמעות באוכלוסייה האזרחית. למעשה, ארגון החמאס הפך את העיר עזה כולה למגן אנושי עצום המאפשר את המשך פעילותו, שכן כל פעולה צבאית נגד החמאס תביא בהגדרה לפגיעה ניכרת באזרחים. אם כל פגיעה משמעותית באזרחים במהלך פעולה הופך את הפעולה כולה לבלתי לגיטימית, הרי ארגון טרור כמו החמאס הפועל מתוך האוכלוסייה האזרחית, יצליח להפוך כמעט כל שימוש בכוח של המדינה כנגדו לבלתי לגיטימי. תוצאה זו תתמרץ את החמאס להמשיך להפר את הדינים המחייבים הימנעות משימוש באזרחים כמגנים אנושיים.
ענף דיני הלחימה של המשפט הבין־לאומי מצוי אפוא על פרשת דרכים. דרך אחת היא לדבוק בפרשנות הצרה של חופש הפעולה הניתן למדינה. אם תגבר פרשנות זו, לא יוכלו מדינות, המבקשות ללחום בארגוני הטרור, וישראל ביניהן, להילחם באפקטיביות בארגוני הטרור תוך כדי שהן פועלות בהתאם המשפט הבין־לאומי. כיוון שהאינטרס המובהק של המדינות, כדי להגן על חיי תושביהן, הוא לפעול נגד ארגוני הטרור, המשפט הבין־לאומי ההומניטרי יהפוך לאות מתה ומדינות ינסו להימנע מהחלתו (כפי שהאמריקאים ניסו לעשות במסגרת המלחמה שלהם בטרור לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר 2001). התוצאה תהיה שענף זה של המשפט לא יוכל עוד להגן בצורה משמעותית על אזרחים. דרך אחרת, זו שנתמכת על ידי מרבית צבאות המערב, המבקשים ליישם את דיני הלחימה, היא לאמץ פרשנות גמישה יותר של דיני הלחימה, שתאפשר לצבאות לפגוע בארגוני טרור, ובה בעת להפחית את הפגיעה באזרחים. אין להתפלא שדווקא המדינות שאין להן שום כוונה ליישם את דיני הלחימה, כמו סין ורוסיה, מתקיפות את ישראל על פעולותיה. הדרך שיכולה לאפשר את יישומם של דיני הלחימה היא דווקא פרשנות גמישה שלהם.
כמובן, גם לגמישות יש ״גבולות גזרה״. אשר על כן, יש לבחון באופן ביקורתי את טענות ישראל לגבי בחירת מטרות, יישום מלא של חובות הזהירות שלה, לרבות בנושא ההזהרות לתושבים, יישום עקרון המידתיות והתייחסות נאותה לצרכים ההומניטריים של האזרחים הלא מעורבים ברצועה (למשל בכל הקשור להספקת מים לרצועה). העובדה שלפעולה הצבאית יש מגבלות, אינה הופכת אותה בהכרח לבלתי אפשרית; ומן הצד האחר, העובדה שגבולות אלה אינם נוקשים מדי, לא הופכים אותה לבלתי לגיטימית.
פרופ' עמיחי כהן הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. ספרו (שנכתב יחד עם דוד זלוטוגורסקי) Proportionality in International Humanitarian Law: Consequences, Precautions and Procedures יצא לאור בהוצאת Oxford University Press בשנת 2021
פרופ׳ יובל שני הנו בעל הקתדרה למשפט בינלאומי ע״ש הרש לאוטרפכט בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית וראש התוכנית למשפט וסייבר במרכז פדרמן לחקר הגנת הסייבר באוניברסיטה העברית. שני שימש בין השנים 2013-2020 כחבר ועדת זכויות האדם של האו״ם והשתתף בניסוח הערה פרשנית מס׳ 36.