כיצד עוסקים בעריכת דין במציאות שעברה שינוי רדיקלי?
מחקרי (בשותפות עם ד"ר נעמה בן-זאב) עוסק בקורותיהם של 12 עורכי דין פלסטינים, שהיו בעלי רישיון לעריכת דין בזמן המנדט, והמשיכו ועסקו בעריכת דין במדינת ישראל לאחר הנכבה, בה נחרבה למעשה הקהילה המשפטית הפלסטינית שהייתה בערים כחיפה ויפו. המחקר מלווה עורכי דין אלו בין השנים 1948 ל-1966, שנות הממשל הצבאי. עם השנים פיתחתי יחס אישי לנושאי המחקר. דמויות כחנא נקארה, מוחמד נימר אל-הווארי וג'מיל לביב ח'ורי ליוו אותי והיו לי כמעט לרעים אינטימיים. ערכתי היכרות עם כל פן של חייהם, האישיים והמקצועיים. נחשפתי לתכתובותיהם האישיות, למאוויהם, לחשיבתם, לשאיפותיהם.
רגע אחד בקורות חייהם תמיד סיקרן אותי: הרגע שבו הופיעו לראשונה בפני בית משפט ישראלי. עורכי הדין היו רגילים להופיע בפני בית המשפט המנדטורי, שבו היו לרוב שופטים בריטים, ולטעון בערבית או באנגלית שהיו שגורות בפיהם, בהתבסס על החקיקה הבריטית – שהייתה אמנם קולוניאלית, אך ניתן לומר עליה שהתייחסה במידה שווה של זלזול לזכויותיהם של נתינים יהודים ופלסטינים. עם הקמת המדינה, הם עברו להופיע בפני בית המשפט הישראלי, שבו השופטים הם יהודים (בתחילת ימי המדינה שימשו בכהונת שופט רק פלסטיני אחד או שניים, מתוך למעלה ממאה שופטים במערכת כולה), הטיעונים נשמעו בעברית, והדין של הקולוניה הבריטית עבר טרנספורמציה לדין של אתנוקרטיה יהודית. מושגים כ"נכסי נפקדים", "מסתנן" ו"אזרח" (מעמד חדש שהוקנה לכל יהודי באשר הוא בחוק השבות, אך פלסטינים נאלצו לעמוד בקריטריונים מחמירים כדי לקבלו) היו ללחם חוקה של המערכת, שהשתמשה בתקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות כדי להחיל ממשל צבאי על הפלסטינים. מה חשבו אותם עורכי דין? האם היו מוכנים ללכת את הצעד הנוסף כדי להגן על זכויות שולחיהם? האם היו מוכנים לבסס טיעון משפטי בעברית על חוק האזרחות הישראלי משנת 1952? כיצד חשו במקרים בהם עשו זאת?
כל התריסר היו בעלי מודעות פוליטית גבוהה. רובם אנשי ספר, חלק גדול מהם סופרים ומשוררים. ודאי הבינו את המשמעויות העמוקות יותר של מה שנדרשו לעשות. חלקם לא עמדו בכך. המשורר ועורך הדין ודיע בוסתאני עזב ללבנון בתחילת שנות ה-50, וכמוהו עזבו גם עורך הדין עלי שריף זועבי, שהתמנה לשר בירדן, ועורך הדין סובחי איובי שהתמנה לשופט מחוזי בלוב (אם כי איובי וזועבי עזבו בגלל סיבוכים משפטיים שהובילו להגבלת עיסוקם בעריכת דין). אחרים הקטינו מאוד את נפח עבודתם. ג'ורג' מועמר הפך לבעלים של בית מלון, ואחיו תאופיק התרכז בכתיבת היסטוריה ופרוזה. אך מולם היו אלו שהעזו, הופיעו שוב ושוב בפני בית משפט ישראלי, טענו תוך שימוש במונחים "נפקד", "מסתנן" ו"אזרח", וטענו להגנת זכויות היסוד של שולחיהם. הם הופיעו בפני בית הדין הגבוה לצדק ששופטיו היו גברים יהודים אשכנזים בלבד, טענו בפניו, והביאו לקבלת פסקי דין עקרוניים בנושאים כגון זכות הקניין (הווארי בעניין הוועדה להגנת אדמות נצרת) וזכות ההתאגדות (נקארה בעניין כרדוש). לעיתים הם הצליחו, ולעיתים כשלו, אך פעם אחר פעם הם הביאו סוגיות אלו לדיון בפני הערכאה הגבוהה ביותר.
אני חושב על אותו יום בחודש אוקטובר 1953 שבו ישב בג"ץ על המדוכה בשתי עתירות. האחת היא עתירתו האישית של חנא נקארה לקבל דרכון ישראלי. פירוש סביר לחוק האזרחות היה קובע כי נקארה, שגלה ללבנון באפריל 1948 ושב באוגוסט 1948 במטוס דרך קפריסין, אינו זכאי לאזרחות ישראלית שכן היה ברור כי במועד הקובע על פי החוק הוא לא היה בתחומי מדינת ישראל. נקארה, וכך גם השופטים שדנו בעניינו, נזקקו ללהטוטנות משפטית כדי לאפשר לו לקבל אזרחות ישראלית. העתירה השנייה והמפורסמת היא של העיתונים "קול העם" ו"אל-אתיחאד" נגד סגירתם בעקבות מאמר שביקר בחריפות אמירה שיוחסה לשר החוץ, כי על ישראל להתערב במלחמת קוריאה. בעתירה זו ייצג נקארה את העיתון אל-אתיחאד. עתירה זו הולידה את פסק הדין המפורסם ביותר בתולדות בג"ץ, פרשת "קול העם", שביצר את עקרונות הבסיס של חופש הביטוי במדינת ישראל חסרת החוקה.
כיצד חש נקארה, הנלחם בזירה אחת על זכותו להישאר במדינה ולהיות בה אזרח שווה זכויות, בעתירה בעלת משמעות אישית הרת גורל, ובזירה האחרת על עצם הבסיס של חופש הביטוי באותה מדינה? האם הסכין עם העובדה שהרכב זה של שופטים מוסמך לקבוע את גורלו האישי, את הישארותו בארץ בה נולד, ובה חי ופיתח קריירה מקצועית? האם היה מקבל את הדין לו היה בית המשפט קובע שאינו אזרח? האם חשב כי הופעותיו התכופות בבג"ץ יביאו לכך שהשופטים יקלו עמו, יראו למול עיניהם את האדם המופיע בפניהם שוב ושוב, יביטו אל מעבר לתיוג – פלסטיני, קומוניסט, ויהססו לדון אותו לשבט?
להופעותיהם של עורכי הדין הפלסטינים בפני בג"ץ היה אפקט כפול. ראשית, מתן לגיטימציה לעורכי הדין עצמם, לטענותיהם, לעצם זכותם לטעון בפני בית המשפט, זכות שלא הייתה מובנת מאליה, ושכדי לבססה נדרש מאבק משפטי וציבורי; ושנית, מתן לגיטימציה לבית המשפט עצמו כמקום שהאזרח הפלסטיני מביא אליו את הסכסוך שלו עם המדינה, ומקבל מראש את ההכרעה שתינתן, לשבט או לחסד. מושג זה של לגיטימציה לקוח ממשנתו של חוקר המשפט הביקורתי דאנקן קנדי (Kennedy). וכך כתב קנדי ב-1998 (תרגום שלי):
"אני קורא לאפקט השלישי של חקיקה שיפוטית "לגיטימציה", שפירושה האשרור והשכפול של גישה מסוימת, היגיון מסוים על העולם החברתי. הגישה היא שהיקום של הדרכים האפשריות שבהן אפשר לחשוב על החברה, ובמיוחד על הצורך בשינוי רדיקלי בחברה והאפשרות לשינוי כזה, מתמצה באלטרנטיבות שמרניות במידה, רפורמיסטיות במידה, השומרות באופן בסיסי על הסטטוס קוו. על פי תיאוריית הלגיטימציה, מערך ההיררכיות המסוים היוצר את ההסדרים החברתיים שלנו נראה אז טבעי יותר, הכרחי יותר וצודק יותר ממה שהוא "באמת".
מי שמופיע בפני בית המשפט מאשרר סמכותו של מוסד שהוא שמרני במידה, רפורמיסטי במידה, ושומר באופן בסיסי על הסטטוס קוו. בעשותו כן הוא אינו רק מחזק את התוקף של דרך החשיבה העומדת בבסיסה של ההכרעה האפשרית של בית המשפט בלבד (הנשענת, במקרה הישראלי, על הגיון אתנוקרטי), אלא גם דוחק אל השוליים דרכי התנגדות אחרות.
מחקרי חושף את המציאות המורכבת שבה פעלו עורכי הדין הפלסטינים בראשית ימי המדינה, ואת הדילמות הבלתי אפשריות כמעט בפניהן עמדו. המציאות שהכירו מילדותם ועד לשיא הקריירה המקצועית שלהם עברה שינוי רדיקלי, שחייב מבחינתם-הם שינוי נוסף - יצירת מערכת שוויונית במקום בו פינה הקולוניאליזם את מקומו לאתנוקרטיה. עורכי הדין הפלסטינים ידעו שהופעה בפני בית המשפט לא תביא לשינוי שייחלו לו, אך הם היו צריכים להגן על זכויות היסוד שלהם, של קהילתם ושל האנשים והנשים שהכירו בתנאים של אי ודאות משפטית, אישית ומקצועית. אלו מהם שהופיעו בפני בית המשפט הגיעו להישגים מקצועיים מרשימים, הצליחו לבסס זכויות אזרח לעצמם ולקהילתם, וסללו את הדרך לדורות חדשים של עורכי דין, עורכות דין, שופטים ושופטות פלסטינים, המהווים כיום חלק אינטגרלי ממערכת המשפט הישראלית.
16 נובמבר, 2022
