Abstract:

תכלית מוכרת של הזכות החוקתית לשוויון היא הגנה מפני פגיעה באדם מחמת השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת. אולם בשנים האחרונות קבע בית המשפט העליון כי הזכות לשוויון נפגעה גם במקרים החורגים מתפיסה זו, ואף הכריז בכמה מהם על בטלותן של הוראות חוק. בית המשפט לא ציין במפורש כי גישתו מבטאת הרחבה של הזכות לשוויון, וממילא לא סיפק לכך הצדקה. בחיבור זה מוצג השינוי בגישתו של בית-המשפט, ומוצעת תשתית תיאורטית להצדקת הרחבתה של הזכות לשוויון. מוצעת כאן הבחנה בין שלוש גישות שונות באשר לתכליתה של הזכות לשוויון, ובהתאמה שלוש דוקטרינות משפטיות באשר לתוכנה של חובת הכיבוד של זכות זו: גישה אחת מזהה הפליה עם שימוש בתבחינים מסוימים, ולפיה הפליה היא מדיניות שמבחינה בין אנשים על בסיס השתייכות לקבוצה חברתית מובהקת, בנסיבות שבה מדובר בהבחנה שפוגעת בכבוד האדם. לפי גישה שנייה, תכליתה של הזכות לשוויון להבטיח שהרשויות הפוליטיות יכריעו באופן " מעין-שיפוטי", תוך דחיית העמדה שהכרעה פוליטית צריכה להיות תוצאה של מיקוח בין מייצגי האינטרסים השונים.