הילדה שאהבה סיפורים שלא סופרו

פעם לירושלים, לעיר שבה כל אבן מספרת סיפור, עלתה מניו-יורק ילדה בשם אלישבע באומגרטן. כבר בגיל צעיר היא לא הסתפקה בלקרוא ספרים ולשמוע סיפורים - היא רצתה לדעת איך הם נכתבו, מי כתב אותם ומה קרה לאנשים אשר כלל לא נכנסו לסיפורים. בייחוד נשים, ילדים וכל מי שלא היה רב או מלך.

היא הלכה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית והמשיכה לדוקטורט, שבו חקרה איך נראו החיים של אמהות וילדים יהודים באשכנז של ימי הביניים. לא, לא רק מה הם אכלו – אלא איך הם חיו, איך הם אהבו, איך הם התמודדו עם החיים. היא גילתה שההיסטוריה לא שייכת רק לגיבורים – אלא גם לגיבורות ולכל מי שחי בין השורות.

אחרי פוסט-דוקטורט בארה"ב, היא חזרה לארץ והפכה לפרופסורית באוניברסיטת בר-אילן, שם ניהלה את המרכז לחקר האישה ביהדות. אבל היא לא עצרה שם - היא חזרה לעברית ובימים אלו ממש פרופ' אלישבע באומגרטן מונתה לדיקנית הפקולטה למדעי הרוח. כן, היא עכשיו אחראית על ההיסטוריונים, הפילוסופים והבלשנים.

המחקרים שלה עוסקים בדברים הכי יומיומיים – כמו נישואין, מיילדות ואפילו איך נשים יהודיות הבינו את סיפורי התנ"ך. עושה את זה עם עומק, רגישות וקריצה של מי שיודעת שהעבר הוא לא רק נוסטלגיה, אלא מראה לעתיד. הספרים שלה זכו בפרסים, המאמרים שלה מצוטטים בכל העולם והיא עצמה הפכה לדמות מרכזית במדעי היהדות. אבל אם תשאלו אותה, היא כנראה תגיד שהיא פשוט אוהבת סיפורים – במיוחד כאלה שלא סופרו עד עכשיו.

פרופ’ באומגרטן תחליף את פרופ’ ניסים אוטמזגין (בוגר האוניברסיטה בעצמו, כמובן), אשר חיזק את מעמדה של הפקולטה למדעי הרוח בזירה הבין-לאומית, בין היתר באמצעות מאות שיתופי פעולה שהוביל עם אוניברסיטאות מחקר מובילות ברחבי עולם.

ברכותינו!